כזית אפיקומן
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור
א
כתב השו"ע בסימן תע"ז:
לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות. (ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות) (ר"ן פ' ע"פ וסוף פ"ב דמגילה).
מבואר בשו"ע שכזית אפיקומן נאכל זכר לקרבן פסח שנאכל על השובע. ובודאי שבזמן המקדש, הזית העיקרי הוא זה שנאכל עם קרבן הפסח, אבל בזמן הזה יש לשאול מהו הכזית העיקרי האם הכזית הראשון הוא עיקר המצוה או הזית אחרון של האפיקומן? לכאורה כזית ראשון הוא הכזית העיקרי שהרי עליו אנו מברכים ברכת על אכילת מצה ובו יוצאים ידי חובה.
ונפ"מ לענין השעור, משום שבדרבנן אנו מקילים לקחת שעור קטן ולא שעור החזון איש (שהוא שעור הצל"ח, וע' מ"ב סימן רע"א ס"ק סח ובביאור הלכה שם שכתב לענין השעורים שלקדוש של לילה שהוא דאוריתא לקחת שעור ע"פ חת"ס ולדרבנן לקחת את שיעור השו"ע[1]).
ברמב"ם סוף הלכות חמץ ומצה פרק ח' הלכה יג, שמשמע שהכזית האחרון הוא הכזית, שכתב:
מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת, מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו כזית; ואינו טועם אחריו כלום.
הרי שיוצאים ידי חובת כזית מצה בזית האחרון. וכן משמע ברמב"ם פרק ח' הלכה ט' שכתב "שאכילתן היא המצוה":
ואחר כך נמשך בסעודה, ואוכל כל שהוא רוצה לאכול, ושותה כל שהוא רוצה לשתות. ובאחרונה אוכל מבשר הפסח, אפילו כזית, ואינו טועם אחריו מאכל אחר, כלל; ובזמן הזה, אוכל כזית מצה, ואינו טועם אחריה כלום: כדי שיהיה הפסק סעודתו, וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה.[2]
וכן דעת רשב"ם קי"ט ע"ב ד"ה אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, שהזית הראשון אינו לחובה אלא האחרון, ואעפ"כ אין אנו מברכים אלא על כזית הראשון אף שאינו לשם חובה כמו לגבי מי שאין לו אלא חסא לגבי מרור. וז"ל הרשב"ם:
אין מפטירין אחר מצה אפיקומן - שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, אף על פי שאינה לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל גבי מרור דלאחר שמילא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו, הלכך תרוייהו מברך ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר שלא לשכח טעמה ובמצה בזמן הזה מיירי דליכא פסח בהדה דאי בזמן דאיכא פסח הא בהדיא תנן אין הפטירין אחר הפסח אפיקומן והיינו אחר פסח ומצה הנאכלת עמו.
וחלק מלשון הרשב"ם הוא דברי רש"י שם. וכן כתב רש"י בפסחים דף מ ע"א:
באחרונה - היא מצות אכילתה, שעם הפסח היא חובת אכילתה, דכתיב קרא (שמות יב) על מצות ומרורים יאכלוהו, ופסח נאכל על השובע, כדתנן (פסחים קיט, ב): אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
אבל הרא"ש שם סימן לד חולק וסובר שאין האפיקומן המצה העיקרית, משום שאם כן היה צריך לעשות כורך ומרור עליו, עיי"ש שחולק על רשב"ם וכותב על דעת הרשב"ם:
ולפי זה היה נראה שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת כיון שהיא זכר מצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ועליהן היה ראוי לברך [על] אכילת מצה אלא שכבר מילא כריסו ממנה וא"כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש שהיו אוכלין הכל ביחד הלל וסיעתו ואף לרבנן מצוה לאוכלו ביחד אמנם תמיהני למה עושין כריכה בתחילה יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש הלכך נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה ולפי שהוא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה. וא"צ עמה מרור וחרוסת.
פירוש המחלוקת: האם האפיקומן הוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח או זכר לקרבן פסח. לדעת הרא"ש היא זכר לקרבן הפסח כיון שידי חובת מצה יצא בזית הראשון, ולרשב"ם ורש"י זו המצה שיוצאים בה ידי חובה כמו בזמן המקדש. ולכן יש גם המחמירים לקחת שני זיתים לאפיקומן (ע' מ"א סימן תע"ז ס"ק א').
וע' בית יוסף במה שכתב שלא מברכים על הכזית האחרון, וכתב שאע"ג דמצה אחרונה היא עיקר שהיא נאכלת על השובע... ואם כן היה ראוי לברך עליה על אכילת מצה אפילו הכי אין מברכין עליה דמאחר שכבר מילא כריסו ממנה אין לברך על האחרונה". וכדברי הרשב"ם לעיל. כיו"ב לענין הברכה, כתבו התוס' (פסחים קטו ע"א ד"ה מתקיף) גם לגבי תקיעת שופר, שאם העיקר תקיעות דמעומד, הרי יש הפסק בברכה שבררך לפני התפילה על תקיעות דמיושב. ונראה ההסבר שהרי השבח של הברכה ניתן לאומרו גם ללא קיום המצוה באותו זמן: שהרי אמנם קדשנו במצוותיו ואכן צוונו לשבת בסוכות בסוכה ולאכול מצה בפסח וכו'. אלא שללא שום קיום זו ברכה לבטלה, ולכן אף אם נראה שאינו מברך סתם, הרי הברכה חלה גם על מה שיעשה אחר כך.
אלא שאנו שאוכלים פעמים כזית מצה, גם בתחילה וגם בסוף, יש להעיר שהמהר"ם חלווה (דף קיט ע"א) כתב כן גם לגבי קרבן הפסח,[3] שהרי יש סתירה בין המשניות אם את הפסח הביאו בתחילה או שהביאו בסוף ("הביאו לפניו מצה חזרת וחרוסת ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח" (משנה דף קיד ע"א). וכתב שבזמן המקדש היו חולקים את אכילת הפסח לשתי אכילות והיו מתחילים לאכול מן הפסח בתחילת הסעודה ומניחים שעור כזית לכל אחד ואחד בשביל לאכול בסוף על השובע. וע' רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח' הלכה ז' שהביא להלכה שמביאין לפניו גופו של פסח ומברך על אכילת הפסח, ולאחר מכן נמשך בסעודה שבסופה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלום.[4]
ב
הרמב"ם כתב בסוף הלכה ט' שהטעם שלא לאכול אחר האפיקומן "כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו". וע' רבנו מנוח שהביא בשם ירושלמי שהפסח נאכל על השובע כדי שלא יבא לידי שבירת עצם. וכתב שהירושלמי מיירי בטעם שנאכל על השובע, והסבר הדבר משום שלכאורה אדרבא עדיף שיאכל בתיאבון שזה עיקר מצוה שיקיים בתיאבון, וזה עדיף מאשר שיאכל על השובע וישאר טעמו, ולכן אומר הירושלמי שמא יבא לשבירת עצם.
אבל רש"י מסכת פסחים דף פו עמוד א כתב שהפסח נאכל על השובע כמו שאר קדשים:
אין מפטירין - כשהגיע זמנו להפטר מן הסעודה, דהיינו אחר הפסח שהוא נאכל באחרונה על השבע, שכן חובת כל הקרבנות, כדקיימא לן (חולין קלב, ב): למשחה - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין, אין נפטרין על ידי אפיקומן.
וכן כתב הרשב"ם בפסחים קיט ע"ב שהפסח נאכל על השובע כמו שאר קרבנות שנאמר בהם למשחה.
יש מצוה לאכול את כל הקדשים על השובע, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק י' הלכות י-יא:
ומותר לאכול את הקודשים, בכל מאכל; אפילו הכוהנים מותרין לאכול חלקם, בין מקודשים קלים בין מקודשי קודשים בכל מאכל, ולשנות באכילתן, ולאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים; ולתת לתוכן תבלין של חולין אבל לא תבלי תרומה, שלא יביאו את התרומה לידי פסול. והעצמות הנשארות מותרות, ועושין מהן כל כלים שירצו.
הייתה להן אכילה מועטת אוכלין עימה חולין ותרומות, כדי שתהיה נאכלת עם השובע; הייתה להן אכילה מרובה אין אוכלין עימה חולין ותרומה, כדי שלא תהיה נאכלת אכילה גסה. וכן בשיירי המנחות.
ובהלכות קרבן פסח פרק ה' הלכה ג' כתב הרמב"ם:
מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר, אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו, ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו, וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמשה עשר לחדש אייר מצות עשה, שנאמר בו על מצות ומרורים יאכלוהו.
ולכאורה מה הבדל בין על השובע של שאר קרבנות לשובע של פסח, וע' בחידושי הגר"ח (סטסיל, פסחים דף ע')[5]. ולכאורה בכל הקרבנות זה דין רק על הכהנים אבל בפסח זה דין על כל מי שאוכל שיאכל על השובע, ונלמד מ"על מצות ומרורים יאכלוהו". ואולי זה המיוחד שבקרבן פסח, שכאן גם אכילה של כל אדם מישראל ולא רק אכילת הכהנים צריך שיהיה על השובע, וזה מסבר שאין דין בכל הקדשים קלים שנאכלים בכל ירושלים.[6]
אבל נראה לומר עוד שיש הבדל גדול בין חיוב אכילת קדשים על השובע וקרבן פסח על השובע, וצריך לימוד מיוחד לקרבן פסח, על פי דברי בית הלוי חלק א' סימן ב' אות ז' כתב שבמצות אכילת קדשים אין צריך כזית, ובאכילת פסח בעי כזית. משום שבאכילת קדשים יש רק מצוה שיאכל ולא לאכול דוקא. מה שאין כן בפסח. ולכאורה כן משמע מפורש בגמרא שאין צורך בכזית יומא לט ע"א:
...ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו.
וז"ל ספר בית הלוי ח"א - סימן ב בענין זה:
דהרי ודאי נראה דבמצות אכילת קדשים לא בעינן שיהי' דוקא כזית. וראי' לזה מהא דאיתא בפסחים דף ג' ע"ב גבי חילוק לחם הפנים שהי' מגיע להם כפול הרי דבמצות אכילת קדשים לא בעינן כזית. שוב מצאתי בספר דורש לציון דרוש א' (ד"ה כל) שחקר במצות אכילת קדשים אי בעי כזית והביא להך דהגיעני כפול ודחק א"ע לדחוקה. ולדידי נראה ברור דלא בעי כזית והחילוק שיש בין מצות אכילת קדשים למצות אכילת פסח דבעי דוקא כזית נראה פשוט. דבפסח ומצה הוי החיוב על האדם דהוא מחוייב לאכול פסח ומש"ה אם אכל פחות מכזית לא שמי' אכילה והוי כלא אכל פסח. אבל מצות אכילת קדשים הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין ומי שיש לו בשר קודש הרשות בידו ליתנו לאחר לאכלו וג"כ מקויים מצוה זו וא"כ הרי גם באכל כל אחד פחות מכזית מ"מ הא הקדשים נתאכלו. ובחילוק זה מיושב לנו דברי הרמב"ם במנין המצות דבקרבן פסח מנה שחיטתו ואכילתו לשתי מצות (מצוה נ"ה, נ"ו) ובחטאת מנה הכל במצוה אחת (מצוה פ"ט), והקשה במעייני החכמה דמה בין זה לזה. ובדברינו יובן היטב דבכל הקרבנות לא הוי המצוה רק שיהי' הקרבן נאכל ולא על האדם ומ"ה הוי אכילתו פרט אחד ממצות שבאותו קרבן וכמו הקטרת אימורין דאינו נחשב למצוה אחרת בפני עצמו אבל בפסח הוי החיוב על האדם ולא שייך כלל לעשיית הקרבן ומש"ה הוי ב' מצות. ומשום הכי בכל הקרבנות לא בעינן כזית והראי' מהא דהגיעני כפול הוי ראי' נכונה. וכן ביומא דף ל"ט. אמרינן דבימי שמעון הצדיק הי' ברכה בלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מאירה וכל כהן מגיעו כפול הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנים נוטלין ואוכלין. הרי דלא היו מגיעו רק כפול וגם בימי שמעון הצדיק קאמר דכשמגיעו כזית יש אוכלו ומותיר ונמצא הא אכל פחות מכזית. ועיי' בתוס' ישנים ביומא שם (ד"ה שמגיעו) שכתב וז"ל אומר רבי דדוקא מגיעו כפול היו מושכין ידיהם אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה ושוב הקשו דבהגיעו כפול היאך הי' מקיימין מצות אכילה וי"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא דכזית עדיף וחשיבא [אכילה] עכ"ד. הרי להדי' דע"פ דין לא בעינן כזית כלל וכמו שכתבנו:
ומה שישב בזה, מדוע בפסח נמנה שחיטה ואכילה לשתי מצות, ואילו בחטאת לא כתב הרמב"ם מצות אכילה לבד. ומשמע שיש רק מצוה אחת של שחיטת החטאת ואין מצוה מיוחדת באכילה. סברא זו צריכה עיון, שהרי גם בחטאת כתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק י' הלכה א':
אכילת החטאת והאשם מצות עשה, שנאמר "ואכלו אותם, אשר כופר בהם" (שמות כט,לג): הכוהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים. והוא הדין לשאר הקודשים שאוכלין הכוהנים, שאכילתן מצוה.
וכן אכילת שיירי מנחות--מצות עשה, שנאמר "והנותרת ממנה, יאכלו אהרון ובניו" (ויקרא ו,ט).
וע"כ שיש כאן רק ענין של שאלה של מנין המצות, שפסח נמנה לשתים ואכילת קדשים נמנה למצוה אחת. והטעם הוא משום ששחיטת הפסח ואכילתו אם בשני זמנים שונים. אבל קדשים השחיטה והאכילה הם באותו זמן.[7] ואם יש מצות אכילה, הרי ברור שאכילה היא דוקא בכזית. ונראה להוסיף על דברי בית הלוי מה שכתב חתם סופר בתשובה בסימן מט באו"ח:
והא דאמרינן רפ"ד דיומא [ל"ט ע"א] בחלוק לחם הפנים שמתחלק לכהני משמר הנכנס והיוצא ומגיע לאחד כפול, נלע"ד דסגי באכילת כזית א' מכל הקרבן ופסח יוכיח שעיקרו לאכילה טפי מכל שארי הקרבנות ומ"מ סגי כשנאכל ממנו כזית אחד ואם נטמא הבשר האחר או אתותר אין בכך כלום [עי' פסחים צ"א ע"א], ומ"מ נהי דהקרבן כשר מ"מ אין המנויים יוצאים ידי מ"ע של אכילת פסח אם לא אכלו ממנו כזית, וה"נ בכל הקרבנות בודאי אי לא הי' נאכל מלחם הפנים כלל רק פולין פולין לא היה מתקיים מ"ע של אכילתו כלל אבל באמת הרי הכהן הגדול נטל חלק בראש כמבואר ביומא י"ז ע"ב ואיהו אכל כזית בכדי אכילת פרס כמצותו, ובודאי אי היה אפשר אח"כ שיאכל כל כהן ממנו כזית כל א' מקיים מ"ע באכילתו אך הואיל וא"א וממילא לא קיים שום א' מהם מ"ע באכילה, וכ"כ תוס' ישנים שם שמשו"ה משכו הצנועים את ידיהם מפני שלא הגיע עליהם כזית לקיים מ"ע גמורה אבל מ"מ מקויים מ"ע של אכילת לחה"פ ע"י הכהן הגדול, וכן בכל הקרבנות ומנחות נ"ל שעכ"פ הכהן הגדול אם רצה נטל חלק בראש ואכל כזית או לכל הפחות הכהן המקריב שבו עיקור מצוה שהוא אכל כזית ממנו והשאר מתחלק לכהנים.
לפי החתם סופר ודאי שיש מצות אכילה כזית, אלא שמספיק לקיים את מצות אכילה בזית אחד. ולגבי השאר, די שיאכל ולכן הצנועין משכו ידיהם כשקבלו כפול. אלא שמהחתם סופר משמע שלא חילק בין קרבן פסח לשאר קדשים,
ואם כן יש לומר שיש הבדל בין השובע של קדשים לשובע של פסח, כיון שבקדשים המצוה שיאכל וזו המטרה, מה שאין כן בפסח ואם כן בפסח כל אכילת הפסח היא רק בכזית ונאמר שבפסח יש מצות אכילה בכל הקרבן, ובזה שונה מכל הקדשים וכמו שמשמע בבית הלוי, ולכן יתכן היה לומר שבפסח לא היה דין של שובע כיון שממנו עצמו יש מצות אכילה, ולכן צריך לימוד מיוחד לשובע בקרבן פסח.
אלא שיש עוד נפ"מ מהא שבפסח משולבת גם מצות אכילת קדשים וגם מצות פסח כמ"ש באור שמח פ"ו הלכות חו"מ הלכה ו'. ע' שדן בגמ' ברכות ט' ע"א בדעת ראב"ע. והקשה האו"ש לשיטת ראב"ע שלא נאכל אחר חצות, אם כן מדוע הופך לנותר רק בבוקר, לפי גמ' ברכות שם?
וכתב האור שמח שבפסח יש שני דינים: גם דין פסח וגם דין קדשים קלים. וכתב שלראב"ע אף שאינו נאכל אחר חצות מדין פסח, מכל מקום נאכל לאחר חצות מדין קדשים, והופך נותר רק בערב. עיי"ש.[8]
ג
בפירוש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" פירש בעל המאור בפסחים (בקטע על כוס חמישית, דף קי"ח). שכיון שבזמן הבית הרי היו צריכים לאכול את קרבן פסח בתוך החומות, ומחמת חוסר מקום היו צריכים לאחר האכילה לפנות את המקום ולעלות על הגג ולהשלים את ההלל וכוס רביעית, משום שזה מקום שאי אפשר לאכול את הפסח שהרי גגין ועליות לא נתקדשו (פסחים דף צה ע"ב). וע' בגמ' "כזית פסחא והללא פקע אגרא" היינו שאת ההלל אמרו על הגגות, ע' רמב"ם פרק ח' הלכות חו"מ הלכה י' שאין צריך לומר את ההלל במקום אכילת הפסח: "ויש לו לגמור את ההלל בכל מקום שירצה אע"פ שאינו מקום סעודה". לכן חששו חכמים שכיון שלאחר אכילה הולך למקום אחר שמא ישכח לומר הלל כפי שחששו שלא לשתות בין כוס שלישי לרביעי מחשש שמא ישתכר ולא יגמור. לכן תקנו חז"ל שישאר טעם הפסח בפה ולא ישכח להשלים את ההלל.
זמן אכילת האפיקומן: הרי לפי המבואר לעיל יש כמה ראשונים שסוברים שהאפיקומן הוא הכזית העיקרי. ואם כן אין להקל בשעור וכן יש לשים לב לאכול אותו בזמן קודם חצות. ותלוי במחלוקת ר' אלעזר בן עזריה ור"ע בפסחים ק"כ ע"ב:
דתניא (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן (שמות יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. אמר לו רבי עקיבא והלא נאמר חפזון עד שעת חפזון. אם כן מה תלמוד לומר בלילה יכול יהא נאכל כקדשים ביום תלמוד לומר בלילה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום. ורבי עקיבא האי הזה מאי עביד ליה מיבעי ליה למעוטי.
וכתב בביאור הלכה סימן תע"ז:
ויהא זהיר וכו' - עיין מ"ב מש"כ שצריך ליזהר מאד וכו' כי בגמרא איתא דלדעת ראב"ע דפסח מן התורה אינו נאכל אלא עד חצות ה"ה מצה דאיתקש לפסח ור"ע פליג עליו וסבר דפסח זמן אכילתו הוא כל הלילה וממילא ה"ה מצה זמנה מן התורה הוא כל הלילה ויש פלוגתא בין הראשונים אם הלכה כראב"ע משום דיש הרבה סתמי משנה כוותיה או כר"ע משום דהלכה כר"ע מחבירו ודעת הרמב"ם והרב המגיד ובעל העיטור ואו"ז בשם הר"י מקורבי"ל לפסוק דזמן אכילת מצה כל הלילה וי"א דגם דעת הרי"ף כן מדהשמיט מימרא דרבא דאמר דאכילת מצה לאחר חצות לא יצא ידי חובתו לראב"ע אכן יש הרבה מגדולי הראשונים דס"ל דלאחר חצות לא יצא ידי חובתו והם הר"ח בפרק ע"פ והסמ"ג בשם הר"י בעל התוספות ]וכן בזבחים נ"ז ע"ב כתבו שם התוס' כן וכן במגילה כ"א לבד בפסחים ק"כ ע"ב מסתפקים התוספות[ והמרדכי בסוף פסחים ורבינו ירוחם בנתיב ה' ח"ד וכן מצדד האור זרוע ג"כ עי"ש דלא יצא מן התורה והרוקח והרא"ש והרשב"א והר"ן מסתפקים בזה וכתבו דע"כ יש ליזהר שלא לאחר יותר מחצות ויש מהראשונים שכתבו דאפילו לר"ע הוא רק לענין דאורייתא אבל משום הרחקה מודה דאסור לכתחלה לאחר יותר מחצות וכ"כ הגר"א בביאורו והנה משום זה החליטו הרבה אחרונים דאף דבודאי חייב לאכול מצה אף כשאיחר לאחר חצות דשמא הלכה דמן התורה זמנו כל הלילה עכ"פ לא יברך על אכילת מצה דספק ברכות להקל.
ד - נספח
שני חידושים מצאנו לגבי זמן אכילת אפיקומן. האחד התנאי של בעל האבני נזר כפי שמובא להלן. והשני לגבי חישוב זמן חצות, מדברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל.
שו"ת אבני נזר חלק או"ח סימן שפא
...ועל כן נראה לדינא למאן דאמר אין הפסח נאכל [אלא] עד חצות. והוא הדין מצה. דלאחר חצות מותר לאכול. ובלאו הכי נראה כן דודאי אין חיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו רק בזמן המצוה. ועל כן נראה דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות. יאכל כזית מצה על תנאי אם הלכה כר' אלעזר בן עזרי' יהי' לשם אפיקומן. וימתין עד לאחר חצות ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן ויוצא ממה נפשך. אם הלכה כראב"ע דעד חצות יוצא באפיקומן ראשון. ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים ואם הלכה כרב עקיבא דעד שיעלה עמוד השחר יוצא באפיקומן השני:
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא ד"ה ידוע שלענין
ידוע שלענין אכילת מצה נפסק להלכה שצריכים לחשוש דשמא הלכה כר"א בן עזריה שמדאורייתא אין פסח ומצה נאכלין כי אם עד חצות משום טעמא דמכת בכורות וחפזון דמצרים הי' באותו זמן, ולכאורה הי' נראה לפי"ז כיון דמיד כשעלה השחר הרי הוא מדאורייתא יום לכל דבר כגון קרבנות ושופר ומילה וכו', ממילא גם פשוט הוא שלילה הוא רק עד עלות השחר... וכמו כן חצות היום ושעה שש שנזכר בש"ס הוא גם כן מתחלת הזריחה עד השקיעה ולא משעלה השחר, מ"מ לענין דינא נראה ודאי שלילה האמור בתורה הוא רק עלות השחר, ולפי"ז נראה שלענין אכילת מצה יש לחשוב את הזמן של חצות הלילה מתחלת השקיעה עד עלות השחר, וגם נראה לכאורה דה"ה נמי לענין זמן אכילת קדשים דאע"ג שהוא רק מדרבנן אפי"ה גם בזה יש לחשוב את הזמן של חצות מן השקיעה עד עלות השחר, אולם למעשה ידוע שנהוג לחשוב מהשקיעה עד להנץ החמה, וכן ראיתי בלוח א"י של הגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל שכתב כן בפשיטות גמורה... אך אעפי"כ צ"ע לענ"ד כיון דלילה האמור בתורה הוא ודאי רק עד עלות השחר ולא עד הנץ וא"כ מנלן לחדש שלענין חצי הלילה חושבין את הלילה עד זריחת השמש ולא עד עלות השחר אשר לדינא הרי הוא יום לכל דבר. [שוב נודע לי שגם באשל אברהם (מבוטשאטש) תנינא סי' תע"ז מסתפק דאולי יש לחשוב את זמן חצות לענין אכילת אפיקומן משקיעת החמה עד עלות השחר].
[1] וע' מקראי קדש, הלכות ליל הסדר, הרב משה ההרי, פרק ט' הערה כט עמ' 502 שכתב שלא לוקחים לדרבנן כזית יותר קטן.
[2] וע' ערוך השלחן סימן תע"ז סעיף ב' שהעיר ע"ז.
[3] ראה הגיוני הלכה, מירסקי עמ' 72.
[4] עיין העמק שאלה לנצי"ב על שאילתות קנד.
[5] וע' גם ע' הררי קדם סימן נב (שעורי הגרי"ד סולביצ'יק על מועדים), שיש דין שובע בקדשים ושובע בקרבן פסח, והפסח נאכל בשובע לאחר אכילת הקדשים.
[6] ובגדר מצות אכילת קדשים בכל יהושלים על ידי הבעלים ע' במקורות שהובאו ברמב"ם פרנקל הלכות מעשה הקרבנות פרק י' הלכה א'.
[7] וע' מ"ש א"מ ברסיסי טל בענין קריאת שמע של ערב ובוקר אם הם שתי מצות או מצוה אחת.
וע"ש שסברא זו היא דוקא דעת הרמב"ן ולא דעת הרמב"ם ע' שם ע' 32:
"נימוקו של הרמב"ן דמונה את קריאת שמע שחרית וערבית שתי מצוות וכן קטורת בוקר וערב ושני תמידים, מבואר בהשגותיו בסוף ספר המצוות, שהטעם הוא משום שהן מצות שאינן מעכבות וזמנה של זו לא זמנה של זו."
ואם אמנם נאמר שהרמב"ם לא מסכים לסברא זו, שהרי כתב שקריאת שמע בוקר וערב היא מצוה אחת, הרי שצריך לומר אכן כמו שכתב בית הלוי.
[8] על דברי אור שמח ע' חידושי ר' שמואל רוזובסקי פסחים ג' ע"א.
