זריזים מקדימין למצוות

הרב יואל עמיטל

ב"ה

ו. זריזים מקדימין למצוות[1]

זריזין מקדימין למצוות נאמר על כל מצוה שקבוע לה זמן, שמצוה להקדים ולעשותה בתחילת הזמן, אפילו כשיש שהות לעשותה אחר כך (א"ת). זריזין מקדימין נמצא בש"ס שלש פעמים, ביומא כח ע"ב לגבי מילה, שאנו לומדים מאברהם שצריך להקדים, בראש השנה לב ע"ב, רוצה הגמרא להקדים תקיעת שופר לשחרית משום זריזין מקדימין. ובגמרא פסחים ד' ע"א לגבי זמן בדיקת חמץ:

והשתא דקיימא לן דלכולי עלמא אור אורתא הוא מכדי בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה ונבדוק בשית וכי תימא זריזין מקדימין למצות נבדוק מצפרא דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ותניא כל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימים למצות שנאמר וישכם אברהם בבקר אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה

בפשטות זריזין מקדימין אינו מדאורייתא, אלא או שהוא דרבנן ממש, ע' א"ת שכן הביא בשם הטורי אבן. והשדי חמד הביא (מערכת יום הכפורים סי' א', הביאו במנחת אשר בראשית סי' כג) את ר' שלמה קלוגר ב"ספר החיים", שזריזין מקדימין הוא מן התורה. אבל מסתבר שזה חיוב גמור כאילו נכתב בתורה. ע' לשון המאירי יומא כח ע"ב:

כל היום כשר למילה שנא' וביום השמיני וכו' ומ"מ ראוי לזריזים להקדים בה בשחרית שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן ולאחוז בדרכי האבות שנאמר עליהם בכיוצא בה וישכם אברהם בבוקר:

ובהוריות דף י' ע"ב כתב המאירי:

וכל שכן כשתבא דבר מצוה לידו שיהא מכלל זריזים מקדימים למצות ולא יתאחר בעשיית מצוה שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלמדה.

לדברי המאירי זריזין מקדימין הוא ענין של חביבות המצוה, ולא משום חשש שמא לא יקיים.

מנחת אשר בראשית:

ויש לעיין דהרי בכמה וכמה מצוות אשכחן דלא נהגו להזדרז בקיומן כמו מצות קידושין דלא חזינן לרכנן קשישאי שיקדימו את החופה מבעוד יום משום דין זריזין וכן במצות חליצה ושחיטה וכדומה והרי זריזין מקדימין למצוות ומה בין מצוה למצוה

ובמנחת אשר שם כתב שזריזין שייך רק במצוה שעצם המעשה הוא המצוה, כמו מילה, נטילת לולב וכיו"ב. אבל במצוה שהעיקר הוא התוצאה שלה כמו קידושין וחליצה ושחיטה, אין דין זריזין.

הרב אשר וייס דן בשיעור, שאמר עליו (בהקלטה של השיעור המודפס הבא) שזה אחד השיעורים החביבים עליו, בכללים מקבילים לזריזין מקדימין למצוות: א. "שיהוי מצוה לא משהינן" האמור לגבי מצות יבום שאם האח הקטן אומר להמתין עד שיבא הגדול ממדינת הים, לא שומעים לו משום שיהויי מצוה לא משהינן. ב. "חביבה מצוה בשעתה" האמור במסכת מנחות ע"ב ע"א, "אמר רבי שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה" שהרי הקטר חלבים ואיברים שכשרים כל הלילה ולא היה ממתין להקריב איברי תמידין ומוספין של שבת במוצאי שבת אלא מקריבן בשבת עצמה, ולומדים מפסוק "עולת שבת בשבתו". ג. "אין מעבירין על המצוות" שעסקנו כבר בשעור, שלכן הפוגע במצוה צריך לעשותה ולא לעבור עליה ולעשות אחרת.

אבל יש עוד דבר שהרב וייס לא דיבר עליו: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". אמנם החיי אדם בכלל סח הבין שזה כלל כמו "שיהויי מצוה לא משהינן", וז"ל:

אף על גב דשהויי מצוה לא משהינן כדאמר מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, דוקא כשיכול לעשות המצוה עכשיו כמו שיעשה לאחר זמן. אבל אם אינו יכול לעשות עכשיו כמו למחר דאם ימתין יעשה מן המובחר, מוטב שימתין יום או יומים כדי לעשות מן המובחר, כן כתב בש"ע סי' תכ"ו. אבל בס"ח כתב, דאם יכול לקיים תיכף, אף שאינו נאה כל כך, יקיים תיכף (ועיין בנ"א סימן א'):

והנה, המחבר ביו"ד הלכות מילה סימן רס"ב סעיף א' כתב:

אין מלין עד שתנץ החמה ביום השמיני ללידתו. ( ומשעלה עמוד השחר יצא). (ב"י ממשנה פ"ב דמגילה). וכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות ומלין מיד בבקר.

אבל בהלכות פדיון הבן כתב, בסימן ש"ה סעיף יא:

אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום; ואחר שלשים יום יפדנו מיד, שלא ישהה המצוה.

ומקורו ברא"ש בתחילת הלכות פדיון הבן, סימן א':

מי שנולד לו בן בכור חייב לפדותו בחמש סלעים כסף לאחר שיהיה בן שלשים יום כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה. ואחר שיהיה בן שלשים יום יפדנו מיד לא יאחר מצותו. כמו שאמרו חכמים ז"ל (מכילתא) ושמרתם את המצות קרי ביה ושמרתם את המצוות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה.

אם כן, אמנם מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה זהו דין שיהויי מצוה לא משהינן. אבל צריך עיון מדוע במילה אנו מדברים על זריזין ואילו בפדיון הבן אנו מדברים על האיסור להחמיץ את המצוה?

וע' רמ"א בסימן תרכ"ה באו"ח:

ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כפור, דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה) (מהרי"ל).

מדוע לא כתב הרמ"א הטעם משום זריזים מקדימין? ועוד, הרי אם משום זריזים מקדימין, לא היה צריך ארבעה ימים קודם, אלא כמו שאומרת הגמרא בפסחם שם "ונבדוק מצפרא", משום זריזים, אבל אין חיוב לבדוק חמץ קודם משום דין זריזין (שאלת הנצי"ב בהעמק שאלה שאילתא קס"ט)+

והיא הנותנת, שלכן לא מוזכר דין זריזין, משום שזריזין זה על קיום המצוה ביום החיוב. אבל על הכנות לפני המצוה אין כאן דין זריזין. ורק משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, זה שייך גם מוקדם יותר כדי שלא יפסיד המצוה וזה שייך גם בהכנות למצוה.

וראיתי מי שמחלק (המתיבתא תשנ"ט, מתיבתא תורה ודעת) שזריזין הוא רק אם יש מצוה שכשירה כל היום, ביום זה צריך להקדים מדין זריזין. ונראה להסביר את הדברים. במצוה כמו פדיון הבן, ברור שתחילת זמן החיוב הוא מיד. אבל במצוה שהתורה נתנה לה יום מסויים, הרי מן התורה לכתחילה יכול כל היום, ולא כמו פדיון הבן שברור שצריך לעשות מיד. ולכן זריזין מקדימים הוא כלל לגבי דברים שנוהגים ביום מסויים. אבל לגבי דברים שמתחיל חיוב בהם לעולם או למשך זמן ארוך, נאמר מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. לכן לגבי בנית סוכה, נאמר מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.

אם אומר סברא זו, הרי צריך לומר שבמילה בזמנה יש דין של זריזין מקדימין למצוות. אבל במילה שלא בזמנה יהיה דין של מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.

ולפי סברא זו מובן מה שאומרת הגמרא שלומדים מכך שכל היום כשר למילה, אבל זריזין לומדים מוישכם אברהם בבוקר. ולכאורה אברהם אבינו נימול בעצם היום הזה, ולא קיים זריזין? אלא שאצל אברהם זו היתה מילה שלא בזמנה. ושייך בזה מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ולא זריזין. ואברהם דחה את המילה מטעם שכתב רש"י שם:

בעצם היום - בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הלצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום.

ובפרקי דר"א פרק כט מבואר שהיה זה בצהרים:

הזה היום בגבורת השמש בחצי היום.

וכן מצאתי בשדה חמד (מערכת ז' כלל ב) בשם הגר"ח פלאג'י (בספר ראה חיים פרשת לך לך) שאין דין זריזין במילה שלא בזמנה ובזה יישב את מה שאברהם לא מל מיד בבוקר. והגר"ח פלאג'י סבר דליכא מצוה של זריזין מקדימין למצות גבי מילה שלא בזמנה ואפילו היכא שהי' אונס ולא הי' יכול לעשותה בזמנה ואפילו היכא שהי' אונס מצד ההלכה מכיון שכבר נתבטלה המצוה של זריזין מקדימין והשדי חמד שם חלק עליו וסבר דהתם איכא מצות זריזין מקדימין[2].

אבל צריך עיון, האם אברהם היה יכול לדחות את המילה לעצם היום, אילו חובתו היתה מדין זריזין? האם לקיים את המצוה בהידור וברוב עם, עדיף על זריזין? יתכן שזריזין עדיף. ע' זית רענן למגן אברהם, על ילקוט שמעוני, שהקשה מדוע אברהם דחה ולא קיים דין זריזין, ותירץ שעשה כדי לפרסם לבני דורו.

נפ"מ גם לשאלה מעשית של ברית, האם עדיף לדחות לאחר הצהרים, כפי שנוהגים בני עדות המזרח כדי לעשות ברוב עם, או לעשות בבוקר? אם בבוקר, האם עדיף אחרי מנין ותיקין או אחר מנין שני וברוב עם?

לכאורה זו גמרא בראש השנה דף לב ע"ב:

משנה: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע ובשעת הלל הראשון מקרא את ההלל

גמרא: מאי שנא שני מתקיע משום דברב עם הדרת מלך אי הכי הלל נמי נימא בשני משום דברוב עם הדרת מלך אלא מאי שנא הלל דבראשון משום דזריזין מקדימין למצות תקיעה נמי נעביד בראשון משום דזריזין מקדימין למצות אמר רבי יוחנן בשעת השמד שנו.

רש"י שם:

בשעת השמד שנו - אויבים גזרו שלא יתקעו, והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין.

הסבר ברוב עם, בהערות לש"ס מתיבתא כתב:

שככל שהשעה מתאחרת באים יותר אנשים לבית הכנסת טורי אבן (ד"ה מ"ש) ובקונטרס אחרון שם הביא על כך מהרה"ג מו"ה אליה אב"ד סלבודקה שמדברי הירושלמי ה"ח מבואר שטעם הדבר שיש 'רוב עם' במוסף יותר מבשחרית הוא מפני הקטנים שאינם מצויים בבית הכנסת בשעה מוקדמת.

אם כן לפי מסקנת הגמרא, זריזין עדיפים על ברוב עם, ולולא היה זה שעת השמד, הרי היו תוקעים בבוקר. (וכן הוכיח בברכי יוסף או"ח סימן א ס"ק ז) לכן על דברי השו"ע באו"ח סי' כה סעיף א':

הגה: מיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית, אין צריך להמתין על הציצית, אלא מניח תפילין וכשמביאים טלית, מעטפו (דברי עצמו).

כתב המגן אברהם שם:

מזומנים. וכ"ה ביבמות דף ל"ט כל שהויי מצוה לא משהינן אף על פי שי"ל שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר וכ"ה בילקוט ויקרא סוף דף קכ"ט חביבה מצוה בשעתה ע"ש ובמנחות דף ע"ב:

אמנם המגן אברהם כאן לא מדבר על זריזין על על שהויי מצוה לא משהינן ועל חביבה מצוה בשעתה שעדיפים על ברוב עם. אבל לפי מה שכתבנו, אברהם דחה את המילה ולא קיים מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, בגלל 'בעצם היום הזה'.

שאלה זו נדונה בתרומת הדשן סימן לה:

שאלה: הרואה לבנה בחדושה בימי החול, ואומר נמתין לברך על חדושה, עד למו"ש יפה הם עושין או לאו?

תשובה: יראה דיש לחלק בדבר, היכא דליל מוצאי שבת הבא בקרוב, אינו לילות הרבה בחודש, כגון ז' או ח' בחדש, שאפילו אם יהא מעונן במוצ"ש, וב' וג' או ד' לילות אחריו, עדיין יש זמן לברך, עד סוף ליל ט"ו, כה"ג יפה להמתין עד מו"ש. דכתב א"ז: דאין מברכין על הירח אלא במו"ש, כשהן מבושמין ובכלים נאים; אבל אם ליל מוצ"ש הבא, יהא לילות הרבה בחודש, שאם יהיה מעונן בו, וב' וג' או ד' לילות אחריו, יעבור זמן הברכה, כה"ג אין להמתין עד מו"ש, דכל היכא דראוי הוא להסתפק, שתעבור המצוה, אין משהין אותה, אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר.

וכן בשו"ע או"ח סי' תכו סעיף ב' כתבו המחבר והרמ"א:

אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים. הגה: ודוקא אם ליל מוצאי שבת הוא קודם י' בחדש, אז ממתינין עד מוצ"ש. אבל אם הוא אח"כ, אין ממתינין עד מוצאי שבת שמא יהיו ב' לילות או ג' או ד' עננים ולא יראו הלבנה ויעבור הזמן.

ולכאורה פסק זה של תרומת הדשן, אינו כמו מסקנת הגמרא בראש השנה, וע' יביע אומר ח"ב יו"ד סי' יח, לגבי מילה שכתב לעשות בבוקר מטעם זה.

אם נכון החילוק שכתבנו, שבמצוה שהיא ליום אחד שייך הכלל זריזין מקדימין, ובמילה שלא בזמנה שייך מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, הרי כותב החיי אדם שהבאנו שבכלל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה אפשר לעשות באיחור יותר מהודר, לכן אברהם אבינו המתין עד עצם היום הזה.

אלא שבאברהם כיון שזו מילה שלא בזמנה, ולכאורה שלא בזמנה עובר כל רגע וצריך למהר מה שאין כן במילה ביום השמיני שלא עובר בכל רגע. אלא שנחלקו האחרונים אם במצות מילה שלא בזמנה שייך זריזין מקדימין (ע' דבר אברהם סימן לג שחלק על ברית אברהם שכתב שכשיש שתי בריתות, מילה בזמנה ושלא בזמנה, בזמנה קודם משום זריזין אבל דעת הדבר אברהם שמילה שלא בזמנה קודמת כיון שעובר בכל רגע, ואכמ"ל, וע' חידושי הגר"ח סולוביצ'יק פסחים ד'). ואם כן מדוע אברהם המתין?

אלא שמסתבר שהמילה של אברהם אבינו לא היתה מילה שלא בזמנה אלא דוקא מילה בזמנה, שהרי היום נצטווה. ואם כן הגמרא בראש השנה אומרת שעדיף זריזין על ברוב עם הדרת מלך, ואם כן מדוע אברהם דחה את המילה?

ע"כ צריך לומר בפשטות, שכיון שאברהם היה צריך למול קודם את בני ביתו, שהרי אם היה קודם מל את עצמו, יתכן שלא היה יכול למול את בני ביתו בגלל החולשה, שהרי נימול בגיל מאה. לכן אברהם מל עצמו בעצם היום הזה, ולא פחד מהסביבה כמו שכותב רש"י אבל לא זו היתה הסיבה שדחה את המילה, אלא סיבה מעשית.

[1] אנצקלופדיה תלמודית: זריזין מקדימין למצוות נאמר על כל מצוה שקבוע לה זמן, שמצוה להקדים ולעשותה בתחילת הזמן, אפילו כשיש שהות לעשותה אחר כך. וכן אמרו: וביום השמיני ימול בשר ערלתו1, מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שזריזים מקדימים למצוות2, ומצוה להקדים בתחילת היום3, שנאמר: וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו4, למה בהשכמה, שהזריזים מקדימים למצוות5, שלא המתין עד הנץ החמה6 או עד שיהיה היום גדול7. ויש גורסים שהלימוד הוא ממה שנאמר: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'8, שהיה זריז ומקדים לתפלה9. יש שפירשו הכתוב ושמרתם את המצות10, אל תקרי את המצות אלא את המצוות, שאם באת מצוה לידך עשה אותה בזריזות עד שלא תחמץ11.