הקדמה לכשרות מוצרים – דבר שנשתנה

להדפסת השיעור

ב"ה

הקדמה לנושא כשרות המוצרים – הסוכריה כמשל.
חומרים מייצבים

בנושא הכשרות יש הרבה חוסר בהירות. חוסר הידיעה עלול לגרום לאחת משתי תוצאות: או שהמסקנה תהיה שצריך להחמיר בכל דבר בהכשר המהודר ביותר, או שאי אפשר לעמוד בכך וצריך להתספק בהכשר המינימלי. יש חשיבות לדעת את היסודות כדי לדעת מתי להחמיר ומתי ניתן להקל. לא פעם עומדים בפני מצב לא נעים שבו מתארחים אצל אנשים שאינם שומרים על אותה רמת כשרות המקובלת עלי. על מה צריך להקפיד במצבים כאלו ובמה אפשר להסתפק בפחות?  אמנם בדרך כלל יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אך להתעלם מהדברים אין זו הדרך הנכונה.

ברכיבים של סוכריות ללא סוכר שנמצאת לפנינו כתוב: "רכיבים ממתיקים (איזומלט, סוכרלוז)
שמן צמחי, חומרי טעם וריח (טבעיים ודמוי טבעיים) צבעי מאכל 141-E   171-E c 160-E , מתחלב 471-E , מלח." הדבר היחיד שמובן לנו במרכיבים של הסוכריה הוא דוקא המלח. שאר החומרים לא נתונים להבנה להדיוט. ממתקים אחרים עשירים בדברים נוספים: חומרים מייצבים, חומרי מחזקי טעם ומשמרים ועוד ועוד.

תעשית המזון היום מורכבת ומשתמשת באלפי תוספי מזון. דברים אלו לא היו קיימים בזמן התזונה התבססה על המוצאים הבסיסיים. השימוש בצבעי מאכל גורם להרבה שאלות של כשרות (ראה חוברת מספרי E הכשרים ולא כשרים). אחד הדברים שהתעשיה המודרנית לא מפסיקה לפתח הוא את עמידות ואורך חיי המדף של המוצרים. כל עקרת בית יודעת שמיונז ביתי לא מחזיק מעמד יותר מכמה ימים, לאחר מכן השמן נפרד מהביצה. לעומת זה מיונז שנקנה בחנות יש אורך חיים ארוך במיוחד, ואפילו לא בקירור לפי שהוא נפתח. בגלידה ביתית לאחר כמה ימים נוצרים גבישי קרח, מה שלא קיים בחבילת גלידה הנקנית בחנות. העוגות בחנות מחזיקות מעמד כחודשיים וטעמן כטרי. אפילו הלחם הצהל"י באופן פלא מחזיק מעמד "טרי" יחסית באופן שלא יכול להיות קיים בלחם שנאפה בבית.

כל הדברים הללו הם תוצר של תוספי מזון שהתעשיה מפתחת. לרוב החומרים אין אנו מודעים בכלל, לדוגמה: נס קפה שכפי שרשום על הקופסה שהוא עשוי 100% קפה, מכיל חומרים מונעי גיבוש ולולא הם נס הקפה היה הופך לגוש זמן קצר לאחר פתיחת הקופסה.[1]

רבים מהמרכיבים המסומנים על המוצרים מסומנים במספרי E כשכל סדרה של מאה מסמנת סוג מסויים. למשל מ-100 עד 200 אלו צבעי מאכל. שחלקם לא כשרים או עם חששות, למשל 120E הוא צבע מאכל אדום, קרמין, שמיוצר מחרקים, או צבע 140 שהוא ירוק כלורופיל שאמנם מיוצר מצמחים אך בייצור משתמשים באכלהול שצריך להיות כשר. ועוד ועוד.[2]

כיוצא בה בתעשית המשקאות הקלים והחריפים: חלק מן המשקאות הקלים מכילים אחוזים בודדים של פרי, ואף על פי כן בדרך פלא הם "סמיכים". דבר זה מושג באמצעות שימוש בגליצרין שהוא מיוצר משומן מן החי או שמן צמחי. בתעשיית המזון הוא משמש כחומר הלחה וכמסמיך, ומסומן במספר E : "‏E422 " הגליצרין נמצא בכל השומנים החשובים שנפוצים בעולם החי והוא תוצאה של פירוק אותם שומנים.

הגליצריד המיוצר משומנים, הוא נוזל מתוך שמשמש גם להמתקה. הגליצרידים, הם תרכובות של גליצרין וחומצה שומנית ותפקידם הוא בעיקר במערכת התיווך שבין שומנים המזון לבין המים (אמולסיפייר). זהו חומר מייצב. ללא תווך של החומר לא יוכלו המים לחדור אל תוככי השומנים. בנוכחותו הסוכר שבממתקים אינו נוטה להתגבש ולכן מואורכים ימי המדף שלו. הוא מרכך מזון ומשמש ליצירת סמיכות במשקאות חריפים ובמיצי פירות. מוצרי קוסמטיקה מכילים הרבה חומרים כאלו השומרים על הסמיכות של התכשירים. הוא משמש חומר ממס לחומרים שונים ולכן משמש בתעשית התרופות, ומאידך הוא עצמו מסיס במים. (שימוש נוסף הוא חומר הנפץ הנוזלי ניטרוגליצרין שהוא תרכובת של גליצרול וחומצה חנקתית. זהו רעיונו של אלפרד נובל, אך זוהי כבר אינה שאלה של מאכלות אסורים).[3]

בשעור זה נברר את שאלת כשרות הגליצרין כשיש חשש שמיוצר מן החי. שני אופני יצור לגליצרין: א. פירוק שנעשה על ידי סודה קאוסטית, פירוק שיוצר מהשומן גליצרין וסבון. ניתוח שאלה הלכתית זו נוגע גם לבעית הג'לטין המיוצר מעצמות שנפסל מאכילת כלב בתהליך הייצור, אף שהחומר שבשימוש הוא אותו החומר שנמצא בעצמות. שאלה זו תידון בנפרד אופן ייצור שני הוא על ידי פיצוח ישיר של מולקולת השומן לגליצרין וחומצה. (ע' תיאור התהליך, בחוברת מהדרין ב' ניסן תשנ"ב עמ' ע-עא). להלן נדון בשאלת דבר שמקורו אסור אך נוצר

שאלה זו נוגעת גם לבעית ביטול איסור לכתחילה, שתידון בנפרד. כיון שגם אם נתיר ייצור גליצרין מפירוק שמן מן החי, צפוי שיהיה אחוז או שנים של השמן המקורי שישאר בתערובת. שאלה זו היא הקלה שבבעיות כיון שכפי שנברר, כשאין כוונה לבטל אין איסור בביטול.

האם דבר המיוצר באופן שנוצר בו שינוי כימי, האם האיסור הלך ויש כאן פנים חדשות? כתב הרי"ף בברכות לא ע"ב ברי"ף:
אמר רב חסדא אמר רב על כל המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממושק"א שמין חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים.
וכתב רבנו יונה:
חוץ ממושק"א שמין חיה הוא אינו מה שנקרא מור בתורה שאותו מעשבי בשמים הוא כמו שכתוב אריתי מורי עם בשמי אלא זה מין חיה הוא וי"א שהוא זיעת חיה והנכון יותר שחיה ידועה היא ויש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבצין בתחלה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק:
ורבינו מאיר הלוי ז"ל היה אוסר אותו באכילה מפני חשש דם ואפשר לתת טעם בו להתיר ולומר דפרש בעלמא הוא ואף על פי שמתחלה הוא דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור אין הדבש אסור אף על פי שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר ה"נ אף על פי שמתחלה היה דם כיון שעכשיו יצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואף על פי שנותן בתבשיל טעם לשבח מותר:[4]

ומה שכתב רבנו יונה שאין זה המור, ע' רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א' הלכה ג':
המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכ"מ, והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו שריחו טוב ומתגמרים בו בני אדם, והקדה היא הקושט, וקנה בושם הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו וריחן טוב והם ממיני הבשמים שנותנין אותם הרופאים בצרי.
השגת הראב"ד המור הוא הדם הצרור. א"א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף.
ולרמב"ם צריך לומר שהמור הזה שנעשה מחיה הוא כשר שאם לא כן לא היה מוכשר למקדש.

בתשובות מצאנו דיון על שאלה זו גם לגבי ייצור של משקאות חריפים מיין לאחר אידוי וכיו"ב.

דברי רבינו יונה הובאו ברא"ש בברכות פרק ו' סימן לה ושם הביא מחלוקת הרז"ה (יש גורסים רמ"ה במקום רז"ה) ורבנו יונה שמוכיח מדבש שנפל לתוכו איסור וסיים: "ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה".

במה תלויה המחלוקת בין רבנו יונה ובין הרא"ש? האם המחלוקת היא משום שהמוס"ק נפסל בתהליך הייצור הטבעי שלו, או משום שהאיסור השתנה?

ומגן אברהם באו"ח סימן רט"ז ס"ק ג' הביא את דברי הרא"ש וכתב עליהם:
ולענ"ד צ"ע דאמרי' בבכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאסרו א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן וכ"ת נילף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן וא"ל דהמוסק פירשא בעלמא הוה ולא הוי מאכל כלל דא"כ לכ"ע שרי מידי דהוי אכשרה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבת' (חולין קט"ז ע"ב) ועוד דהדבש הוא טוב למאכל ומ"ש הרר"י דפירשא בעלמ' הוא היינו שאין עליו תורת דם וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגבי אפרוח שנולד מביצה טריפה אמרי' כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לאו ה"ט אסור דבתר מעיקרא אזלינן וא"ת ה"נ קודם שנעשה מוסק עפרא הוא כי מי יודע זה ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע.

המגן אברהם אומר:

1. אי אפשר לומר שהמוסק הוא פירשא בעלמא ולא הוי מאכל, דאם כן אכן היה מותר לכולי עלמא והרא"ש לא היה חולק.
2. בדבש אין שלב של פירשא בעלמא אלא רק של שינוי.
3. ואם נאמר שיש להתיר כיון שבשלב כל שהוא זה היה עפר, על זה כתב המ"א "מי יודע זה". והוסיף המ"א בסוף "ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר", כלומר שודאי אין לומר שזה הטעם שרבנו יונה מתיר, משום שאם כן אין לזה דמיון להיתר האיסורים שנתערבו בדבש שם זה לא הופך לעפר, ע"כ שההיתר של המוסק אינו בנוי על כך שהיה שלב שאינו ראוי לאכילה אלא על עצם השינוי. ובנוגע לעצם השינוי הביא המגן אברהם ראיה מגמרא בכורות שזה לא יכול להתיר דא"כ אין צריך לימוד להתיר חלב.

לכן לדעת המגן אברהם על כורחך המחלוקת בין רבנו יונה לבין הרז"ה היא משום עצם השינוי שעבר על החומר. אבל המגן אברהם לא פוסק כרבנו יונה משום הראיה מחלב שצריך היתר מיוחד כדי להתירו אף שנשתנה.

ראייתו של המגן אברהם היא מחלב, שלולא התורה התירה היה צריך לאוסרו אף שהוא השתנה. וע' עוד בביאור הגר"א באו"ח שם שישב את קושית המ"א על רבנו יונה מדבש, על פי הר"ן בע"ז. על הגמרא שאומרת בדף לט ע"ב שאין חשש איסור בדבש של נוכרים: "דבש למאי ניחוש לה, אי משום איערובי מיסרא סרי" ומבאר הר"ן שם שאף שדרך הוא לערב בדבר דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין דבש, "ליכא למיחש להכי לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר". מדברים אלו משמע שהגר"א אכן מפרש את טעם ההיתר משום שהיה שלב שהסריח לפני שהשתנה. אבל אם כן, הרי בדבר שלא עבר שלב של סרחון ישאר אסור.

ולפי האמור הרי גם בדבר שהשתנה, קשה לסמוך על רבנו יונה בזה, גם בגלל המגן אברהם, וגם בגלל שאולי טעמו שמתיר משום שמסריח ואינו אוכל, מה שאין כן בדבר שעבר רק תהליך כימי לפירוק. בין כך ובין כך אי אפשר לסמוך על רבנו יונה לגבי איסור שהשתנה. או משום שטעמו הוא שמסריח כהבנת הגר"א, או משום טענת המגן אברהם שאי אפשר לסמוך על רבנו יונה בגלל הלימוד מחלב, והרא"ש עצמו הרי לא סמך על רבנו יונה שהרי כתב שאפילו ראיתו צריכה ראיה.

אולם ניתן לדחות את סתירת המגן אברהם מחלב: חלב גם אם השתנה צריך לימוד שהוא מותר משום שעדיין הוא כבשר, ומנין שהשתנה לדבר היתר. וזה החידוש של התורה . מה שאין כן בדבש שהוא היתר ומה שנהפך בו לדבש הפך להיתר. (ונראה לי שזו כוונתו של החוק יעקב סימן תס"ז אות טז,[5] שהרע"א בסימן רט"ז מפנה אליו. ושלא כפי שהבינו הרב לוי יצחק הלפרין המובא בחוברת הנ"ל עמ' כא[6] .)

ונראה שגם בשו"ת חתם סופר ח"ב יו"ד סימן ע' הבין את דברי החק יעקב כך:
ודבר גדול דיבר הגאון חק יעקב סי' תס"ז דזה אינו ענין לדם נעכר ונעשה חלב דלא הוה אזלי' בתר השתא אי לאו דגלי קרא דשאני התם דלא נישתנו לדבר המותר בשלמא בשר שנשתנה לדבש איכא דבש תמרים ודבורים היתר גמור ונשתנה הבשר לאותו הדבר היתר אבל הכא נתלבן וליכא בעולם שום חלב דלא אתי מדם שנאמר שהדם נתהפך לאותו דבר אלא נעשה לבן ומהיכי תיתי לנו להתיר דם שנתעפש ונעשה ירוק ה"נ לא נתיר אם נעשה לבן אי לאו דגלי קרא אבל בנתהפך לדבר המותר או לעפרא בעלמא בהא פליגי.

ואם כן הרי המוסק הוא ממש כמו חלב, ובחלב צריך חידוש כדי להתיר. אבל לדעת הגר"א יתכן להתיר את הגליצרין אם הוא מיוצר באופן שנפסל לגמרי, אבל לא כשהוא נשתנה. וע' להלן.[7]

אלא שיש בעיה מעשית אחרת בגליצרין שהזכרנו לעיל: אין הגליצרין טהור ונקי לגמרי משאריות שומר שלא הספיקו להתפרק עד לסוף התהליך. לפי התקן בארה"ב ריכוז העולה על 95% די בו בכדי להתיר ליצרן לכנות את המוצר בשם גליצרין בלא לציין שיש בתוכו שאריות של שומן.

אלא שבדרך כלל הגליצרין אינו מיועד לתת טעם בתערובת אלא לשמש כמעמיד באופנים שונים שהוזכרו בתחילת הדברים. ובזה ודאי שאריות השומן שבגליצרין אין להם דין מעמיד . וע' שו"ת רדב"ז ח"א סימן תפ"ז שכתב שזה אינו נחשב למעמיד. ואם כן שאריות הגליצרין בטלו. וע' להלן שעור על מעמיד.

ויש לדון גם מצד אין מבטלין איסור לכתחילה. ובשו"ע סימן צט סעיף ה' נפסק שאסור גם למי שבטלו בשבילו, אם העירוב נעשה במזיד. אלא השאלה היא אם הדבר נעשה על ידי גוי האם יש בזה איסור, שהרי המפעל אינו עושה עבור יהודים דוקא. ע' יד אברהם שם כתב שאסור ליקח מן הגוי דבר שנתבטל בישים משום ששעה שלוקחו מן הגוי כאילו מבטלו עכשיו לכתחילה. וצריך עיון אם זה נחשב שאינו מערב בכוונה לבטל.

לסיכום נחלקו האחרונים: לדעת הב"ח המגן אברהם והגר"א, כוונת רבנו יונה היתה להתיר רק אם גם נפסד מאכילה ושב והיה למאכל אחר הראוי לאכילה. אבל לדעת החוק יעקב והחזון איש אכן התיר רבנו יונה איסור שהשתנה. אבל לכאורה נראה שגם לפי חוק יעקב אין מה להתיר שהרי הוא רק חילק בין דבש לבין חלב וגליצרין דומה לחלב.  לגבי סוג נוסף שמיוצר באמצעות סודה קאוסטית[8], נדון בשבוע הבא ביחס לג'לטין.

• שיעורים נוספים של הרב יואל עמיטל
• שיעורים נוספים בנושא כללי

הידור מצוה

הרב יואל עמיטל

זריזים מקדימין למצוות

הרב יואל עמיטל

מצוה בו יותר מבשלוחו

הרב יואל עמיטל

המתחיל במצוה אומרים לו גמור – חצי שיעור במצוה

הרב יואל עמיטל

שיעורים נוספים...

עליה לארץ ישראל האם מצוה או הכשר מצוה?

הרב יואל עמיטל

כזית אפיקומן

הרב יואל עמיטל

מצות חנוכה מצות הבית או מצות הגברא

הרב יואל עמיטל

יחוד עדים בחופה

הרב יואל עמיטל

שיעורים נוספים...