יחוד עדים בחופה
הרב יואל עמיטל
להדפסת השיעור ב"ה
ברור הלכה בענין הצורך ביחוד עידי קידושין על ידי החתן
פתיחה:
המנהג כיום שהחתן מייחד את העדים בזמן החופה. ויש מסדרי קידושין שדורשים מהחתן לומר "רק אתם עידי". ולכאורה כדי ליחד את העדים די בכך שהחתן מראש בקש משנים להיות העדים, ואין צריך לומר שוב מתחת לחופה "אתם עידי", אלא שיש עדיפות לומר מתחת לחופה משום שזה יגרום לאחרים לא לכוין לעדות. וטעם הצורך ליחד הוא כיון שבחופה נמצאים קרובים ופסולים, הרי אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטילה כמבואר במשנה מכות ה' ע"ב ובשו"ע חו"מ סימן לו, ולכן מועיל היחוד שלא תהיה העדות בטילה (שו"ע שם ס"א). אלא שלהלן נוכיח שדי באמירת "אתם עידי" ואילו אמירת "רק אתם עדי" במקרים מסויימים יכולה רק לגרוע.
יש לברר בענין זה כמה דברים:
א. מחלוקת הראשונים בדין נמצא קרוב או פסול לגבי עד שלא מעיד. ב. האם עד שלא נתכוין להעיד כשר לעדות? ג. האם עד פסול שלא מעיד ולא נתכוין להעיד פוסל את שאר העדים שלא נתכוונו להעיד? ד. הצורך ביחוד עדים על ידי החתן. ה. האם ניתן לצרף עדים אחרים מתוך הקהל כשנמצא אחד מהעדים שהחתן יחד פסול?
א. מחלוקת הראשונים בדין נמצא קרוב או פסול לגבי עד שלא מעיד.
בדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול שנינו במשנה מכות ה' ע"ב: "...ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה מנין אפילו מאה תלמוד לומר עדים. אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות. ואימתי בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש".
ובגמ' שם "מה יעשו שני אחים כו': היכי אמרינן להו אמר רבא הכי אמרי' להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי למיחזי אתו מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש: איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ורב נחמן אומר הלכה כרבי". ולרוב הראשונים הלכה כרבי שגם בממונות אם נמצא קרוב או פסול עדותם בטילה.
והקשו התוס' היאך מצינו ידינו ורגלינו בגט דהוי כדיני נפשות כשניתן במעמד קרובים. ותרצו התוס' "לכן נראה לר"י דגם לר' יוסי לא אמרו דעדותן בטלה אלא דוקא באותן שמעידים בפני ב"ד אבל בשביל ראייה לחודא לא". וכן דעת הרא"ש, שרק באלו שמעידים בבית דין שייך דין נמצא קרוב או פסול (אלא שהרא"ש הקשה לא רק מגט אלא גם מקידושין בפני קרובים - ע' להלן).
אבל ברמב"ם הלכות עדות פרק ה' הלכה ה' מבואר שתלוי רק בכוונה בשעת העדות. ואם התכוונו להעיד פוסלים אף שלא באו לבית דין. "וכיצד בודקין את הדבר כשיבואו לבית דין עדים מרובין, כת אחת אומר להם כשראיתם זה שהרג או חבל להעיד באתם או לראות, כל מי שאומר לא להעיד עליו אלא לראות מה הדבר ובכלל העם באתי מפרישין אותו, וכל מי שאומר לא הייתי עומד אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו, אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדות כולם בטלה, במה דברים אמורים כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות".
ומבואר ברמב"ם כדעת הראשונים החולקים על הרא"ש והתוס', שנמצא קרוב או פסול שייך גם אם לא העידו אלא רק ראו בכוונה להעיד.
אם כן נחלקו הראשונים אם כשנמצא אחד מהם קרוב או פסול פוסל גם אם ראו בלבד, או שרק אם גם העידו בפועל בבית דין. אבל כל זמן שלא העידו בבית דין לא שייך דין קרוב או פסול. שתי דעות אלו הובאו.
לגבי עידי קידושין כתב הריטב"א בקידושין מ"ג ע"א: "מיהו כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולים או קרובים צריך לייחד עידי הקידושין דאי לא כיון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כלם בטלה ואף על גב דאמרי למחזי אתינא וכי אמרינן התם דאמרינן להו למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון ואי אמר למחזי אתינן תתקיים העדות בשאר היינו בדיני ממונות ובדיני נפשות שאין העדות מתקיימת עד שבאין לבית דין ושעת ראיה לא חשיבא עדות אבל הכא בקידושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד אלא אפילו ידעינן דהכא קושטא דמילתא שקדשה אינה מקודשת בלא עדות ואין לקדושין קיום בלא עדות וגזרת הכתוב הוא וכיון דכן שעת מעשה הוא שעת עדותן וכיון דאיכא צירוף פסולי עדות עמהן עדות כלן בטלה דומיא דבעלמא כשיש צרוף פסולי עדות כשבאין להעיד בב"ד שעדות כלן בטלה וכי אמרינן למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון היינו היכא דאתו למחזי בשעת מעשה כך הורה רבינו נר"ו הלכה למעשה אבל אין זה דעת המפרשים ז"ל וראוי להחמיר".
סברת הריטב"א, לפי הבנת הקצות בסימן לו ס"ק א', שעדי קידושין הם עדים המעידים וקרוב או פסול פוסל בהם גם לדעת הרא"ש והתוס'. אלא שהריטב"א הוא יחיד בשיטתו. וברא"ש במכות מבואר בפירוש שאם לא נתכוונו לא פוסלים.
וכן מבואר בשו"ת הרשב"א אלף קפ"ט שנשאל למעשה באשה שנתקדשה במעמד פסולים וכו' וכתב שנפסלים לעדות רק אם נתכוונו לעדות או זומנו לעדות. ולכן אין בעית קרוב או פסול בקידושין. ק"ו שאין לפסול לשיטות הראשונים שצריך העדה בבית דין.
חידוש גדול יותר בענין זה כתב בית שמואל אה"ע סימן מב על דברי הרמ"א בסוף סעיף ב' שכתב "וכן אם קדש לפני שנים והאחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני עד אחד". והרי הדבר תמוה, שהרי אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול נפסל גם חברו. ובדיני ממונות אינו נאמן גם לחייב שבועה ומדוע לגבי קידושין כתב הרמ"א שהוי כמקדש בעד אחד. (ורבו הפוסקים החולקים על הרמ"א והביאם בשו"ת רע"א סימן צד: בית יוסף בשו"ת סימן ב', רדב"ז סימן רצ"ח, מהרם אלאשקר סימן צח ומהר"ם פאדוווה סימן לז). וכתב בבית שמואל "שוב ראיתי לשיטת הרא"ש אי"צ לזה אלא אע"ג דנתכוונו לשם עדות והעידו כבר ס"ל דנתבטלו העדות הייינו לענין דהבית דין א"י לפסול על פיהם אבל אן בעת הקידושין עדין לא נתבטלו עדותן א"כ הקידושין היו קידושין כשירים א"כ אע"ג דהב"יד א"י לפסוק א"פ עדותן מ"מ המקדש קידש לפני כשרים". לכאורה משמע מדעתו שדין קרוב או פסול הוא רק דין שבית דין לא יכולים להכריע אבל לא נפסלים. וכמובן כל זה רק לשיטת התוס' והרא"ש ולא לשיטת רש"י ורמב"ם.
ב. האם עד שלא נתכוין להעיד כשר לעדות?
בשו"ע לו סעיף א' הביא את לשון הרמב"ם בפרק ה' שאם היו העדים כולם כשרים, אחד שנתכוין להעיד ואחד שלא נתכוון להעיד חותכין עדותו על פיו.
בביאור הגר"א חו"מ ל"ו אות ה' הביא ראיה, שלא כרמב"ם ושו"ע שעד שלא נתכוין להעיד כשר, אלא שאם לא נתכווין לעדות אינו מעיד מגמ' כריתות יב ע"ב לגבי מחלוקת ר' מאיר וחכמים אם שנים יכולים לחייב קרבן: "אמר אביי מודה רבי מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות". וכתבו בתוס' ישנים בכריתות שם: "מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני בי"ד". על פי פשטות הגמ' מוכח שעדים שלא נתכוונו לעדות אין יכולים להעיד. ובביאור הגר"א שם סיים בצ"ע.
ובתשובת פנים מאירות חלק ג' סימן כו כתב על זה: "וראיתי בש"ך שכתב וז"ל והילכך כיון שאין חותכין הדין ע"פ קרוב ופסול כשלא נתכוון להעיד אין חותכין הדין גם על פי עדות הכשרים אבל אם כולם כשרים חותכים הדין גם על פי אותן שלא נתכוונו להעיד וכן מבואר יותר בלשון הרמב"ם עצמו פ"ה מה' עדות דין ה' וז"ל אומרים להם להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לראות מפרישים אותו וכל מי שאומר להעיד מפרישים אותו אם נמצאו באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדות כולם בטילה בד"א כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד חותכין הדין על פיו וכן הביא דברי הרמב"ם בש"ע ותימה לי איך אפשר להכשיר באותן שלא נתכוונו להעיד דהא ש"ס ערוך הוא בכריתות דף י"ב ע"ב אמר אביי מודה ר' מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אמר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות הרי בהדי' דאם אמר לא נתכוונתי לעדות דאין עדותו ממש וכן כתבו התוס' ישנים ד"ה לא נתכוונתי להעיד מכאן א"ר וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו לשם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בב"ד הרי להדי' אם לא יחדו אותם לעדים וגם לא נתכוונו להעיד דאין בעדותן ממש ואיך פסק הרמב"ם דסומכין על אותן עדים שלא נתכוונו להעיד כיון דלאו בר הגדה הוא וכתבו התוס' שם דילפינן מדכתיב והוא עד משמע שמתכוון דוקא ובאמת הרא"ש וגם הרי"ף לא הביאו דין זה ותמה אני על כל האחרונים שלא הביאו דבר זה כי הוא ש"ס ערוך בלי פלוגתא וצ"ע."
ונראה להסביר את הדברים על פי הרמב"ם שהבאנו לעיל שכשבאים העדים לבית דין "כל מי שאומר לא להעיד עליו אלא לראות מה הדבר ובכלל העם באתי מפרישין אותו, וכל מי שאומר לא הייתי עומד אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו". לדעת הרמב"ם משמע בפשטות ששואלים את כולם. ולפני העדות מפרישין אותם. ונראה שמקור הרמב"ם שמפרישין את כל מי שלא נתכוין להעיד הוא בגמ' כריתות הנ"ל, וכך יישוב הגמ' לדעת הרמב"ם, אמנם יכול להעיד מי שלא נתכווין להעיד, אך משום שאם יבא לבית דין מן הסתם לא יקבלו אותו, כיון שלא כיוון להעיד, ולכן אין חייב קרבן שבועה.
ואכן בשו"ת חתם סופר חלק ג (אה"ע א) סימן ק כתב על פי דברי תוספות ישנים בגמ' כריתות הנ"ל שעד שלא נתכוין להעיד אינו יכול להעיד לאחר זמן: "והנה יש חילוק רב בין מי שנתכוון לראות כדי להעיד שזה איננו שוכח בזמן מועט ובין הרואה או השומע לפי תומו ומילתא דלא רמי' אעפ"י שראה וידע מ"מ הדבר אזיל מלבו והיינו דקאמר אם העדים רוצי' לחייבו קרבן ואמרי' לו הי' הדבר קרוב כל כך שלא הי' אפשר לשכוח ונשבעת על שקר ונתחייבת קרבן הרי הוא יכול לומר לא נתכוונתי מתחלה ע"כ שכחתי מהרה זהו כוונת ש"ס ומזה יש ללמוד מי ששמע או ראה עדות ולא נתכוון להעיד ובא זמן רב אח"כ להעיד בדבר ההוא שלא לקבלו כיון שהש"ס מעיד שיכול לפטור עצמו מקרבן עי"ז ש"מ עשוי' לשכוח מהרה ולאו אדעתי' אפי' אומר שזוכר אנו חוששי' שאמר בכדי משו"ה דקדקו תוס' וכתבו אם באו אחר זמן אבל מיד ולאלתר בוודאי מהימני אפי' לא כוונו להעיד כנלע"ד ע"כ אין כאן בית מיחוש מעיקור הדין רק מהיות טוב ובטוב אחתום בברכה. פ"ב נגהי ליום ה' ט"ז כסלו תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ".
מכל מקום ברור הוא שעד שלא נתכוין להעיד נחשב לעד, אלא שיש לדון לגבי נמצא קרוב או פסול. אם כולם לא נתכוונו להעיד, האם לחלות דין נמצא קאו"פ צריך צירוף או די במה שעכשיו יש להם שם עדים אף שלא נתכוונו וממילא נפסלו כולם.
ג. האם עד פסול שלא מעיד ולא נתכוין להעיד פוסל את שאר העדים שלא נתכוונו להעיד.
הראשונים נחלקו בעד שראה ולא מעיד. אם הראיה לאסהודי פוסלת אף שלא בא לבית דין. אבל יש לשאול, אף לראשונים שפסול אף אם לא בא לבית דין, מה הדין בעדים שכולם לא נתכוונו להעיד ויש בהם קרוב או פסול. פשטות הגמ' משמע ששואלים למחזי או לאסהודי, ואם רק למחזי אין פסול של קאו"פ. ואם כן אף אם נמצא קרוב או פסול כשרים האחרים להעיד.
אבל הש"ך סימן ל"ו ס"ק ב' הוכיח מהרמב"ם שאם כולם לא נתכוונו להעיד, נפסלים כולם אם נמצא בהם קאו"פ. ורק כשיש כת שנתכוונו להעיד, אין להם צירוף עם אלו שלא נתכוונו והכשרים להעיד אינם נפסלים:
"וכתבו וכיצד בודקין הדבר אומרים להם כו'. ומה שכתבו הרמב"ם והמחבר אומרים להם,דמשמע ששואלין לכולן כו', ...הכי פירושו, דס"ל דבעינן שתתקיים העדות בשאר שנתכוונו להעיד דוקא, דכיון דבקרוב ופסול שבא לראות אין פוסלים שאר העדות, א"כ ע"כ כיון שלא באו אלא לראות לא חשיבי עדות, א"כ גם הכשרים שבאו לראות לא חשיבי עדות ואין חותכין הדין על פיהם, דלא מסתבר לומר דקרובים שבאו לראות לא יחשבו עדות וכשרים יחשבו לעדות, אלא ודאי אמרינן כל מי שבא לראות לא חשיב עד, וכל מי שבא להעיד חשיב עד. והיינו שכתב הרמב"ם והמחבר מיד אח"כ, בד"א בשהיה בהן קרוב או פסול, אבל אם היו כולם כשרים אחד שנתכוין להעיד ואחד שלא נתכוין להעיד כו' חותכין הדין על פי עדותו כו'. הרי בהדיא דר"ל בד"א דאין חותכין הדין על פי עדות הכשרים שלא נתכוונו להעיד, אלא בשהיה בהן קרוב או פסול, והלכך כיון שאין חותכין הדין על פי הקרוב ופסול כשלא נתכוין להעיד, אין חותכין הדין גם על פי עדות הכשרים, אבל אם כולם כשרים חותכין הדין גם על פי אותם שלא נתכוונו להעיד.
ובנתיבות ס"ק א' חלק על הש"ך שהרי במשנה במכות מבואר שאם לא התרו אין בעית קרוב או פסול. והרי לדעת הש"ך יתכן שנפסלים אף כשלא התרו, אם כולם לא התרו ולא התכוונו להעיד? דעת הנתיבות שגם הש"ך פסל כשכולם לא נתכוונו אלא לראות רק במקום שבפועל העידו כולם. אבל אם לא העידו אלא הכשרים, גם לש"ך יש להכשיר.
וכן בית מאיר באה"ע סימן מב חולק על הש"ך וסובר שעדים שלא נתכוונו להעיד, אין קרוב או פסול פוסל בהם כל זמן שלא העידו בפועל בבית דין. וע"ש מ"ש בביאור הפשט במשנה ובגמ'.
ויש להביא ראיות גם מהראשונים, שחולקים על סברת הש"ך (ששייך נמצא קאו"פ בין אלו שלא נתכוונו להעיד):
יש להביא ראיה משיטות הראשונים הסוברים ששואלים רק את הפסולים, כפי שכתב רש"י "היכי אמרינן להו, לקרוב ופסול למבדקינהו אם מתחילה לעדות נתכוונו" ומזה מוכח שאם יאמרו למיחזי לא יפסלו. ואם כן גם אם יש באלו שבאו לראות עדים פסולים לא אומרים שאם נמצא קרוב או פסול עדותם בטילה אלא תתקיים בכשרים. ורק לרמב"ם ששואלים את כולם ניתן לומר כמ"ש הש"ך.
ולפי זה גם הכרעת הסמ"ע ששואלים רק לפסולים, וא"כ שאר העדים כשרים לעדות אף אם גם הם למחזי אתו, וכן כתב הנתיבות בשם סמ"ע.
גם בריטב"א בקידושין מ"ג ע"א שהובא לעיל מוכח שלא כדברי הש"ך. שהרי הריטב"א החמיר ליחד עדים בקידושין רק משום שעדות על קידושין היא לקיום. וכותב הריטב"א שבדיני ממונות אם למחזי, לא נפסלים. אבל בקידושין אף למחזי נפסלים משום שזו עדות קיום. ומשמע שבדיני ממונות לא נפסלים אף אם נמצא אחד מאלו שאומר למחזי, קרוב או פסול.
עוד ראיה מראשונים שחולקים על סברת הש"ך. הרי התוס' כאן שאלו אין מצינו ידינו ורגלינו בגיטין במעמד קרובים. ותרצו התוס' שאין באים להעיד. אבל שאלת התוס' היא רק לרבי יוסי. ומשמע שלרבי אין שאלה זו קיימת. והטעם הוא משום שאם לא נתכוונו להעיד, הרי אין חסרון לגיטין במעמד קרובים. וברא"ש שאל גם לגבי קידושין (ע' שו"ת רע"א סימן צד) וכן הוסיף בשאלה "וגם אליבא דרבי אם כוונו להעיד", היינו שבכה"ג שהפסולים כוונו לעדות יכולה העדות ליבטל. וזה מוכח שלא כש"ך, שהרי לא נתכוונו להעיד עדותם קיימת אף אם נמצא קרוב או פסול.
וכן הטור, נראה שהבין בדעת הרמב"ם שאם העד שנמצא פסול לא נתכוין להעיד אינו פוסל אף את שאר העדים שלא נתכוונו. והש"ך בעצמו הביא את הטור כך. אלא שחולק עליו. וז"ל הטור: "עדים רבים שהעידו בעדות אחת ונמצא אחד מהם קרוב או פסול כל העדות בטילה. וכתב הרמב"ם כיצד בודקין אותן אומרים להם כשראיתם המעשה לראות באתם או להעיד באתם אותו שאומר שבא להעיד פוסל כל העדות ואותו שאומר שבא לראות אינו פוסל: בד"א כשיש עמהם קרוב או פסול אבל אם כלם כשרים בין אותן שכיוונו להעיד בין אותן שלא כיוונו להעיד חותכין הדין על פיהם כיון שראה הדבר וכיון עדותם והרמ"ה הוסיף לומר דהא דאמרינן כשאומר שבא לראות אינו פוסל זהו דווקא שלא העידו ביחד בב"ד בתוך כדי דבור אבל אם העידו יחד בתכ"ד אפילו אומרים שלא באו אלא לראות ואפי' לא ראה זה את זה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עכדותן בטילה דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי הלכך ל"ש נצטרף עמהם קרוב או פסול בשעת ראיה להעיד ולא העיד עמהם בשעת הגדה ול"ש נצטרף עמהם בשעת הגדה ולא בא להעיד בשעת ראיה או שלא ראו כאחד עדותן בטילה וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפי' בא לב"ד והעיד אבל אם לא כיון לראות כדי להעיד אפי' בא לב"ד והעיד או שכיון לראות כדי להעיד ולא העיד אינו פוסל." הרי שהטור הבין בדעת הרמב"ם ששואלים את כולם, אבל עיקר הדין תלוי רק בפסול אם בא לראות או להעיד.
וכן מבית שמואל באה"ע מב ס"ק יב מוכח שפסק שלא כש"ך. הרמ"א שם כתב שהמקדש לפני שני עדים והאחד מהם קרוב או פסול הוי כמקדש לפני עד אחד. ולכאורה הרי אם נמצא אחד קרוב או פסול הרי גם הכשר נפסל ובממונות לא יחייב שבועה, ולא יכול להצטרף עם אחר, ומדוע כאן כתב הרמ"א שהוי כעד אחד? וכתב הב"ש שהטעם הוא משום שלא נתכויו להעיד. הרי מבואר שאם לא נתכווין להעיד אינו נפסל. אבל יתכן שכוונת הבית שמואל היא שאחד נתכוין להעיד והוא הקרוב והאחר לא נתכוין ובכה"ג מכשיר. אבל לפ"ז הרי היה צריך לעשות אוקימתא בדברי הרמ"א. אלא משמע ששניהם לא נתכוונו להעיד (וכן הביאו האבני מילואים בסימן מב), ובמקום ששניהם לא נתכוונו לא אומרים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטילה.
וכן מדברי לחם משנה על הרמב"ם משמע שאם כולם באו לראות תתקיים העדות בשאר. ואם חלק באו לראות וחלק להעיד, ונמצא קאו"פ שבא להעיד פסולים כולם, גם אלו שבאו לראות. וזה שלא כדברי הש"ך.
ד. הצורך ביחוד עדים על ידי החתן.
מפורש בגמ' קידושין מג ע"א שעידי קידושין כשרים אף אם לא אמר אתם עידי: "איתמר רב אמר שליח נעשה עד דבי רבי שילא אמרי אין שליח נעשה עד. מאי טעמא דבי רבי שילא אילימא משום דלא אמר ליה הוי לי עד אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדיי ה"נ דלא הוו קידושי"
הרי"ף סוף פרק ראשון של מכות כתב שאם אדם מיחד עדים לא נאמר שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול: "וגמרינן מינה דמה שאנו פוסלין בגמ' אחד מהן קרוב או פסול, אבל המזמין את עדיו והוציא את כל האחרים מכלל העדות לאו כל כמיניה לבטל את העדות".
אבל לפי הריטב"א הנ"ל בקידושין יתכן שמשמעות יחוד העדים בחופה הוא אחר: יש לחקור בקידושין, כשיש הרבה עדים, האם כולם עידי קיום או רק שנים יהיו עידי קיום והשאר יהיו עדים כמו על כל דיני ממונות שלא אברו סהדי אלא לשקרי? ויש לומר שזה מה שעושה היחוד על פי דעת הריטב"א: היחוד כאן גורם שרק שנים אלו הם עידי קיום. אבל שאר העדים הם עידי בירור כמו בממון. ולכן לא חוששים לנמצא קרוב או פסול, משום שאין צירוף בין שני סוגי העדים.
לדעת הש"ך הנ"ל שמי שלא נתכוין להעיד פסול להעיד אם יש בהם קרוב או פסול, כתב הקצות בסימן לו ס"ק א' שצריך לייחד עדים בחופה, משום שאם כולם לא נתכוונו הרי קיים דין נמצא קרוב או פסול ועדות כולם בטלה. (וזה שלא כמ"ש בעצמו באבני מילואים סימן מ"ב ס"ק ו' שיובא להלן).
ולעיל הובאה דעת הריטב"א שגם לרא"ש ותוס' הסוברים שנמצא קרוב או פסול רק כשמעידים, הרי בקידושין יש לייחד עדים משום שהעדים שרואים את הקידושין הם עידי קיום.
וכן הש"ך בס"ק ח' כתב בשם רבנו פרץ בהגהות סמ"ק שנוהגים לייחד עדים. והוסיף הש"ך: "ואולי אף בזמן הש"ס נהגו כן" ורמ"א באה"ע בסימן ל"א סוף סעיף ב' כתב שנוהגים לשאול את העדים על הטבעת. וכתב בית מאיר סימן מ"ב שיתכן שכוונת הרמ"א ששואלים בגלל דין קרוב או פסול ומשום יחוד עדים.
ה. האם ניתן לצרף עדים אחרים מתוך הקהל כשנמצא אחד מהעדים שהחתן יחד פסול?
כשאחד מאלו שנתכוונו להעיד הוא פסול, הרי לכאורה יפסלו כולם, ולכאורה אף אלו שלא נתכוונו לעדות. כמו אם אף אחד לא נתכוון להעיד ונמצא קאו"פ לדעת הש"ך שכולם נפסלים, וצריך בירור האם אפשר לומר כפי שאם נמצא קאו"פ באלו שלא נתכוונו להעיד, הרי אלו שנתכונו כשרים להעיד, האם גם ההיפך הוא הנכון: אם נמצא קאו"פ באלו שנתכוונו להעיד, האם יוכשרו אלו שלא נתכוונו. כדעת לחם משנה על הרמב"ם שכתב שאם נמצא קרוב או פסול במי שנתכוון להעיד, הרי נפסלו גם אלו שלא נפסלו להעיד.
ובנדון זה נשאל בשו"ת מהר"י ווייל סימן ז: "שלומך יסגא לעלם אהובי הח"ר אברלין שי'. ששאלת ע"ד הקדושין שיחדו שני עדים והעדים היו פסולים: בן ראובן עם נשוי בת שמעון. נראה דכיון דייחדו עדים אלו והם פסולים פשיטא דקדושין לא הוו קידושין. אף על גב דהקדושין נעשו בפני המון עם, והיו שם הרבה עדים, ואיכא למימר תתקיים בשאר כדאיתא באשירי פרק יש נוחלין ופ"ק דמכות; שאני התם שלא ייחדו עדים פסולים, אבל הכא כיון דיחדו עדים פסולים, א"כ היתה כוונתם שהעדים שיחדו יהיו עדים ולא האחרים. וכה"ג איתא באשירי פ' קמא דמכות וז"ל: ויראה שאם הזמין המלוה עדים כשרים ועמדו שמה קרובים או פסולים, אף אם כיוונו להעיד ובאו והעידו בב"ד, לא נתבטלה עדות הכשרים, דכיון שיחד את עדיו, לאו כל כמיניה להפסיד ממונו. דהא דקאמר תלמודא: שיילינן להו אי למחזי אתו אי לאסהודי, היינו בדבר הנעשה בפני רוב העם בלא הזמנת עדים ובאו כולם להעיד, אבל המזמין את עדיו והוציא כל האחרים מכלל העדות, לאו כל כמינייהו לבטל העדות, עכ"ל. אלמא שכתוב בהדיא שתלוי בהזמנת העדים. ומכ"ש לפי רשב"ם פ' יש נוחלין שכתב שאם כיוונו להעיד דפסלי כל העדות."
לדעת מהר"י וייל, אם יחדו עדים פסולים אין אפשרות שיצטרפו כשרים לעדות. לכן כשאומר "רק אתם עידי", הרי החתן פוסל את השאר לגמרי. ואז ודאי לא יתכן לצרף אחרים כפי שהביא המהר"י ווייל בכל הזמנת עדים הוא פוסל את כולם.
מדברי המהר"י וויל מוכח שלא כמו שכתב באבני מילואים בסימן מ"ב ס"ק ו': "ובעיקר הקושיא שהקשו הראשונים על גיטין וקידושין שנעשו בפומבי ונמצאו שקרובים ופסולים. ונראה לענ"ד ליישב לולי דבריהם והוא דהרא"ש כתב בפ"ק דמכות (דף ו') ז"ל ויראה שאם הזמין המלוה עדים כשרים ועמדו שם קרובים ופסולים אפי' אם כוונו להעיד ובאו והעידו בב"ד לא נתבטלה עדות הכשרים דכיון שייחד את עדיו לאו כל כמינייהו להפסיד לזה ממונו דהא דקאמר הש"ס דשיילינן להו אי למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתי היינו דבר הנעשה ברוב עם בלא הזמנת עדים ובאו כולם להעיד אבל המזמין את עדיו והוציא את האחרים מכלל העדים לא כל כמינייהו לבטל העדות וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה לאחרים להחרים כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד ובאו בערבוביא והעידו כשרים ופסולים ראיתי רבותי דנין שלא נתבטלה עדות הכשרים שלא היו כוונתן בראייתן להעיד ע"ש. וכן פסק בטור ח"מ סי' ל"ו וע"ש בד"מ שכתב דאפי' בשעת מעשה כשאומר כל מי שיודע לעדות יצטרך לבא ולהעיד ע"ש: ולפ"ז כיון דבגיטין וקידושין צריך עדים לגוף הדבר וצריך לכוין לעדות וכמו שיבואר לפנינו לקמן א"כ כי היכי דאם היה מייחד עדים בפי', לכשרים כוונתו ומהני וה"נ אפי' בסתמא כל שמכוין לעדי' אמרינן ודאי כוונתו הי' לעדים כשרים הראויין להעיד ולא אמרינן נמצא א' קרוב או פסול עדותן בטילה אלא בד"נ דליכא יחוד לעדי' או בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשיקרי ולא מכוין המלוה לעדים כלל אבל כל היכי דבעי כוונה לעדים כמו בגיטין וקידושין דהאיש והאשה צריכין שניהם כוונה שיהיו הקידושין בעדים והמקדש בלא עדים לא הוי קידושין כלל וכל שמכוין לעדים דעתו על הכשרים ותו לא מיפסל ע"י קרובים או פסולים. וזה ברור: אמנם בס' קצה"ח סי' ל"ו סק"א שם כתבנו דראוי ונכון לכל מסדרי קידושין לייחד עדים כשרים בשעת קידושין שלא יהא ח"ו שום גמגום בשורש קדושת ישראל ע"ש:"
לדעת האבני מילואים כיון שבקידושין צריך עדים לקיום, הרי כל המקדש הרי הוא כמזמין עדים ורק את הכשרים. ובמהר"י וייל לכאורה כתב שלא כן. אבל יש לומר שבנדון המהר"י הרי יחדו עדים והוברר שהיו פסולים. ובזה כיון שיחד עדים הרי גרע ויתכן שאין כוונתו על אחרים. והאבני מילואים מיירי בלא הזמנה. ובזה יתכן שכוונתו כמ"ש הרא"ש לגבי מלוה המזמין עדים. ולפי זה אין סתירה בין דברי המהר"י וויל לדברי אבני מילואים.
ומכל מקום, אם ניתן לצרף אחרים מן הקהל, יש לומר שלדעת הש"ך ברמב"ם ודאי שאין לצרף אחד מאלו שלא נתכוונו להעיד. וכן להבנת המהר"י וויל בענין הזמנת עדים. וכן להבנת הלחם משנה לא ניתן לצרף כשרים.
אבל החתם סופר בתשובה אה"ע סימן ק' שחלקה הובאה לעיל, פסק שאם נמצא אחד מעידי הקידושין שהחתן יחד קרוב או פסול ניתן לצרף עדים אחרים כשרים. ועיקר סברתו כמו האבני מילואים הנ"ל שכווונתו של החתן היא רק על הכשרים.
ולעיל הוכחנו שרבים החולקים על הש"ך, ובכללם הטור שהביא את הרמב"ם שלא כש"ך כפי שהעיר הש"ך בעצמו. וכן הראשונים הסוברים ששואלים למחזי או לאסהודי רק לפסולים. ואם כן לדעתם יתכן לצרף גם אחרים שלא נתכוונו להעיד, והקרובים שביניהם אינם מצטרפים. ואם כן ניתן לצרף את הרב עצמו וכיו"ב.
מכל מקום כל זה רק כשאומר "אתם עידי" ולא כשאומר "רק אתם עדי". ולפי מה שנתבאר הרי אמירת "רק אתם עדי" יכול רק לגרוע גם לפי החתם סופר. משום שלכ"ע די באמירת אתם עידי כדי ליחד, אף שלא מוציא בפירוש את האחרים.
מקורות נוספים: ע' פתחי תשובה אה"ע סימן מ"ב ס"ק יא. אוצר הפוסקים שם. שו"ת אחיעזר ח"א אה"ע סימן כז. (ובספר שובע שמחות, הרב יצחק יוסף, פ"ז הערה ג' כתב שהרב עובדיה יוסף לא מיחד עדים מתחת לחופה), וע' "נפש הרב" לרב צבי שכטר עמ' רסא. באהלה של תורה, הרב יעקב אריאל, סימן פא.
