פרשת קדושים: "קדושים תהיו"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בפרשתנו נאמר "וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" (ויקרא יט, א – ב)
שתי שאלות עלינו לברר בציווי זה:
א)מהו אדם קדוש? ב)כיצד ניתן לקיים מצווה זו?
אדם קדוש הוא אדם שמרגיש את חלק אלוק ממעל שלו בצורה תמידית, הנשמה היא העיקר אצלו, הוא חי את נשמתו והיא זו שמפעילה אותו.
כל אחד מאיתנו רוצה לזכות לקיים מצוה זו. אבל איך האדם מגיע למעלה זו ונהיה קדוש?
ישנן שלוש שיטות ששילובם יחד יהיו המפתח לתשובה.
שיטה ראשונה:
רשי כותב בד"ה "קדושים תהיו" כותב: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה (ויקרא רבה) שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה"
לפי רש"י, כדי להיות קדוש, אין צריך לעשות דבר חיובי אלא להימנע מדבר שלילי. לא לעבור עבירות ובמיוחד עבירות בתחום של העריות.
השאלה העולה מדברי רש"י היא, איך יתכן שכדי להגיע להרגשת חלק אלוק ממעל מספיק לא לעבור עבירות ורש"י לא מצריך עשייה חיובית כלל?
אלא שברש"י טמון יסוד גדול. האדם לא צריך לקנות קדושה כי הקדושה היא לא דבר חיצוני לאדם. יש לאדם קדושה, יש לו חלק אלוק ממעל בתוכו, ועל מנת שהקדושה הזאת תקרין, על האדם להימנע לעבור עבירות שימנעו הקרנה זו. כאשר האדם מתעסק בעבירות, בעריות, יראה דברים לא צנועים וכו', הוא בונה "חומה" מסביב לקדושה שתגרום לאותו אדם לא להרגיש את החלק אלוק ממעל שנמצא בתוכו.
הראי"ה קוק ב"אורות הקודש" ובספרים אחרים, דבק בשיטתו של רש"י וכותב, כי האדם מלא קדושה בתוכו, הנשמה היא קדושה ביסודה. אומנם, אם האדם עובר עבירה הוא שם קליפה על הקדושה ולא מרגיש אותה. לכן טען שגם אדם שמוגדר כ"חילוני" מלא בתוכו קדושה אלא שיש "חומות" מסביב לאותו "חלק אלוק ממעל" שגורמות לו לא להרגיש את הקדושה בתוכו.
וכך כותב הראי"ה קוק בספרו "מוסר אביך":
"עבירה מטמטמת לבו של אדם" מצד שהיא עבירה. אם כן אין חילוק בין אכילת איסור או דברים בטלים וביטול תורה, מלבד מה שהיא עבירה היא מטמטמת את הלב (מוסר אביך, פרק א, פסקה ד).
מסופר על ילד שהיה לו פיגור שכלי ולא ידע לאכול עם סכין ומזלג. על מנת שהוא יוכל לדעת היה צריך לשלוח אותו לפנימייה בהונגריה שאוכלים שם טריפות. טרם ששלחו אותו לפנימיה, שאלו את החתם סופר האם לשולחו, הוא ענה שאפילו שאותו ילד לא מחוייב שהרי שוטה הוא אעפ"כ אסור לשלוח אותו לאותה פנימיה, כי אכילת מאכלים אסורות גורם ל"טמטום הלב" וליצירת קליפה על הנשמה. עדיף שהוא לא ידע לאכול עם סכין ומזלג ובלבד שהנשמה שלו תקרין החוצה.
שיטה שנייה:
הרמב"ן מוסיף על דברי רש"י וכך כותב:
ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאווה מקום..... ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות (רמב"ן ויקרא יט, ב).
לפי הרמב"ן, ישנו עוד אופן שבה יווצר "חומה" ובכך האדם לא יוכל להרגיש את הקדושה, והיא לא רק כאשר אדם עובר עבירות, אלא גם כאשר האדם מתעסק בעיקר בתאוות הגוף כמרכז חייו ועסוק בהנאות גופניות וזה עיקר מה שמעסיק אותו. גם אם כל הנאותיו יהיו כשרות הלכתית, ואפילו יהיה מהדרין, עדיין ההתעסקות התמידית בהן תיצור "חומה" ו"סכר" ולכן לא ירגיש את קדושתו.
שיטה שלישית:
הרב שמעון שקופ מוסיף נדבך, וכך כותב:
יתברך הבורא ויתעלה היוצר שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו, (בראשית א כז) וחיי עולם נטע בתוכנו שיהיה אדיר חפצנו, להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים בהוה ובעתיד בדמות הבורא כביכול, תומר דבורה לרמ"ק פרק א, שכל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור דברים כח ט, בבא קמא דף ק עא, "והלכת בדרכיו" היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד, להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכנו. ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של "קדושים תהיו" יסוד ושורש תכלית חיינו לכן נראה לעניות דעתי, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתינו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בה איזה ענין לטובת זולתנו. וכמובן בכל הקדשות שהוא התיחדות למטרה נכבדה. והנה כשהאדם מיישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו, להבראת גופו ונפשו, הוא מתיחס גם כן אל מצות קדושה. שעל ידי זה יטיב גם לרבים. שבטובתו לעצמו הוא מיטיב עם הרבים הצריכים לו אבל אם הוא נהנה הנאה מן סוג המותריות, שאינן דרושות להבראת גופו ונפשו, הנאה זו היא נגד הקדושה, שבזה הוא מטיב לעצמו לרגע לפי דמיונו, ולזולתו אין שום תועלת. ועל פי דרך זה ענין מצוה של פרישות הוא תמצית מיסוד מצות קדושה, הניכרת בפועל בדרכי ההנהגה של האדם, אבל ברעיון ושאיפת הרוח מתרחבת מצוה זו גם על כל מפעליו ומעשיו של האדם גם בינו לבין המקום וביחס זה מתדמה ענין קדושה זו, לקדושת הבורא יתברך באיזה דמיון קצת. שכמו שבמעשה של הקב"ה בהבריאה כולה, וכן בכל רגע שהוא מקיים את העולם, כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כן רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו. טובת עצמו ו/או זולתו. אמנם אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למידה יתירה עד שלא יהיה בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים, ובאופן כזה תהיה שאיפתו להגיע לקדושת הבורא יתברך שבכל הבריאה והנהגת העולם רק להיטיב לנבראים ולא לעצמו יתברך כלל וכלל (הרב שמעון שקופ, הקדמה לשערי ישר).
הרב שמעון שקופ אומר שלא די בכך להימנע מעבירות כשיטת רש"י, ולהימנע מתאוות כשיטת הרמב"ן, אלא חשוב שהאדם יפעל מתוך שליחות במהלך חייו. חיים של נתינה לכלל, שגרירות, אידאליסטיות. גם כאשר האדם חושב על עצמו מתוך אגואיזם נוצרת קליפה על הנשמה הקדושה. רק אדם שמרגיש שליחות בחייו ירגיש קדושה והתעלות.
ממשיך השערי ישר ואומר, שכאשר אדם אומר את המילה "אני" וכן כאשר הוא מחליט החלטות, חשוב שלא יחשוב רק על עצמו וגם לא רק על בני משפחתו, אלא יבין שהוא כאבר מגוף האומה הישראלית ותמיד יחשוב כיצד הוא נותן כל מה שיש לו ל"כלל ישראל". ממשיך השערי ישר ואומר, שכל מתנות שמים שיש לאדם, חשוב שיבין שלא ניתנו לו אישית אלא ניתנו לו כגזבר כאשר חלק יקח לעצמו והרוב יתן לכלל ישראל ולשם כך קיבל זאת.
יוצא איפוא, שישנם שלושה אופנים שבהם האדם עלול לא להרגיש את הקדושה שנמצאת בתוכו.
א. שיטת רש"י - כאשר האדם עובר עבירות ובייחוד עבירות בתחום העריות.
ב. שיטת הרמב"ן – כאשר האדם לא חי במינון והאיזון הנכון ושם את גופו כעיקר חייו.
ג. שיטת הרב שמעון שקופ - כאשר האדם לא פועל במהלך חייו מתוך שליחות ונתינה אלא שם עצמו בראש הפירמידה את עצמו ורצונותיו.
על מנת שהאדם יקיים את מאמר הפסוק "קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" עליו לסור משלשת אופנים האלו,ולכן עליו למנוע את עצמו מן העבירות, לחיות באיזון נכון בין גוף ונשמה, ולמצוא ולממש את שליחות חייו שהם נתינה לכלל ישראל המתאים לאישיותו וייעודו, ובעזרת ה' אכן יזכה ל"קדושים תהיו". אמן כן יהי רצון.
