פרשת קדושים - קדושת מרחבי החיים
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור
קדש עצמך במותר לך
הפרשה פותחת בפנייה אל משה, להורות לבני ישראל את הדברים הבאים:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, א-ב)
על פסוק זה מפרש רש"י:
"קדשים תהיו — הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה".
לעומתו, מבאר הרמב"ן שם, כי בפסוק זה הוסיפה התורה והרחיבה את חובתו של אדם, מעבר למה שכבר אסרה, "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ ע"א):
"והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה... ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי...".
לשיטתו של הרמב"ן, ניתן להבין מדוע מצווה זו פותחת את סדרת המצוות המרובות שבפרשתנו. לומר לך כי אף על פי שהוזהרנו במצוות והגבלות שונות באופן מוחלט, אל לנו להגזים ולהתבהם במה שכן התירה התורה. יש לכל אדם, לפי מצבו ולפי דרגתו, כר נרחב להתעדן ולהתרומם באופן אישי.
רבו הפירושים בביאור מצווה זו. נבקש ללכת בדרך שונה במקצת.
ריבוי וגיוון המצוות
כאשר אנו מתבוננים במגוון המצוות שבפרשתנו, עולה לה שאלה גדולה. משום מה אין אנו מוצאים קשר ברור או סדר מסוים, האמור לקשור בין המצוות השונות הכתובות בפסוק זו לצדה של זו? הפסוקים עוברים ומדלגים ממצוות שבין אדם למקום לבין אדם לחברו, ממצוות הקשורות למקדש למצוות האדם בשדהו. איסורי כלאיים לצד דין שפחה חרופה, מצוות אהבת הגר לצד צידוק המשקולות, דיני ערלה ורבעי לצד איסור הקפת פאת הראש וכו'. זו לצד זו כתובות הלכות השייכות ל'אורח חיים' ו'יורה דעה' כאשר בצדם נמצאות הלכות 'חושן משפט' ו'אבן העזר'.
נשאלת השאלה: מדוע לא סידרה התורה את המצוות כפי שסידרם, דרך משל, הרמב"ם או השולחן ערוך? אמנם חכמינו דרשו סמיכות ִ פרשיות, דוגמת "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא יט, ג), אך פשוטו של מקרא עדיין דורש ביאור.
מסתבר, שהתשובה לכך טמונה במדרש חז"ל וברעיון שהמצוות מלוות את האדם לכל מקום:
"דבר אחר מהו כי לוית חן? אמר רבי פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש — ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך שנאמר: וכתבתם על מזוזות ביתך. אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך שנאמר: לא תלבש שעטנז, אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך שנאמר: לא תקיפו פאת ראשכם, ואם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך שנאמר: לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך שנאמר: לא תזרע כרמך כלאים, ואם קצרת אותה המצות מלוות אותך שנאמר: כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, אמר הקב"ה אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך, המצות מלוות אותך מנין שנאמר: כי יקרא קן צפור לפניך"(דברים רבה פרשה ו).
מהו הרעיון הטמון במדרש הזה?
תורה וחיים
בנתינת התורה והמצוות לעם ישראל, ביקש הקב"ה שתהיה התורה עבורנו תורת חיים. חיים המשולבים בתורה. לא הייתה כוונתו שנחיה את חיינו ובמקביל נלמד תורה. לא זהו עניינה, אלא שנחייה אותה בכל רגע ורגע, בכל מצב הלכה למעשה. אם רק רוצים אנו לדעת את שנאמר בתורה, אזי באמת יש יתרון לסידור העניינים לפי נושאים. אך הקב"ה רוצה שהתורה תלווה אותנו לכל מקום, ותנחה אותנו בכל מצב אשר נמצא בו.
מסר זה מתחדד דווקא בדרך זו שהתורה מרכזת בבת אחת ובמקום אחד מגוון רב של מצוות שונות, ממש כמו בחיים. החיים הרי הם מגוונים ודינאמיים. אדם היוצא לרחוב עומד ברגע אחד בפני אתגרים מרובים ומגוונים. אך אדם שהתורה היא עבורו תורת חיים יצליח למנף את האתגרים הללו למצוות עשה ולמצוות לא תעשה, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. בבית המדרש, כשאנו ניגשים ללמוד, אז המצוות יכולות להיות מסודרות לפי נושאים, אך היוצא החוצה נתקל באתגרים של חיים פעילים ומשתנים. לפיכך צריך הוא שהתורה כולה תהיה לווית חן לראשו )על פי משלי א, ט(, שהמצוות ילוו אותו בחייו ובתודעת לכל מקום.
ְלאור זאת, ניתן לבאר את הפתיחה של הפרשה באזהרת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". כאשר אדם מקדש עצמו וחי חיים של קדושה ושל תורה, אזי בכל מקום ובכל מצב אשר ימצא בו התורה היא נר לרגליו. כל מציאות משתנה היא אתגר בעבורו, ליישם את התורה כתורת חיים. רק כאשר ישראל קדושים, אין המצוות נראות כאוסף מגוון אלא כמציאות אחת, הרמונית ושלימה של תורת חיים.
מוצאים אנו בחז"ל את הביטוי "ראה מעשה ונזכר הלכה" (פסחים סו ע"א, וסנהדרין פב ע"א). מי שהמצוות מלוות אותו, אזי גם כשרואה הוא מעשים סתמיים מיד נקשרים הם אצלו עם התורה וההלכה. מעשה והגרש"ז אוירבך הלך בסמטאות השוק של העיר העתיקה בירושלים. בדרכו, ראה שהמלצרים הערבים בבית הקפה מגישים לשותים את הקפה החם עם כוס מים קרים. אמר הגרש"ז למלוויו, ראו, הרי זה פותר את הבעיה שנתחבטו בה הפוסקים בשאלת ברכה אחרונה על קפה חם...
ּלכך רמז שלמה המלך כשאמר: ב"ְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, יט). שתהא אהבת ה' ואהבת התורה נטועה בלבו של אדם, ממש כמו אדם מאוהב, שבעקבות אהבתו כל דבר מעורר בו אסוציאטיבית את זיכרון אהובתו. כך מי שאוהב את ה' ודבוק בו, הרי כל עניין וכל נושא מתחבר לו עם עבודת ה', ובכלל זה גם אותם דברים הנראים מנותקים וחסרי כל זיקה לכאורה לעבודת ה'.
לראות, לזכור ולקשר
על פתיל התכלת שבציצית נאמר בתורה: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה...לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר טו, לט).
מהו הקשר הקיים בין חוטי התכלת לבין זכירת כל המצוות? על כך ענו חז"ל במדרש:
"תניא, היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, וכתיב: כמראה אבן ספיר דמות כסא" (מנחות מג ע"ב).
במבט ראשון מדרש זה נראה תמוה. האם אין זו דרך מסובכת ומפותלת מדי על מנת להיזכר? הלא רבים מאיתנו, אף אם יראו את הים עצמו או את הרקיע, כלל וכלל לא יזכרו במצוות ה'!
לאור האמור ניתן לבאר, כי התורה תובעת מאיתנו להיות קדושים ברמה כזו שכל מראה שנראה, וכל חוויה שנחווה, יעוררו בנו אסוציאציות והקשרים עד לעבודת ה'. לא חוטי התכלת בלבד יפעלו את פעולתם, אלא עבודה ארוכה ומתמשכת באהבת ה' ותורתו.
