שאלה שבועית: יציאה מהארץ – מותרת/אסורה?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור לצפייה בשיעור: חלק ראשון / חלק שני
בשיעור הקודם שנסוב אודות גבולות החובה להקשיב לרצון ההורים. בתוך הדברים הבאנו את תשובתו של הרב שאול ישראלי שסבר שהבן יכול לארץ בניגוד לרצון ההורים, זאת בשונה הציץ אליעזר שסבר שעליו לשמוע בקולם הואיל ומצות ישוב הארץ לדידו הינה מצוה 'קיומית'.
השיעור שלפנינו יעסוק בשאלת היתר היציאה מהארץ – האם ומתי ישנו היתר לצאת מהארץ?
שאלה א] יציאת רב אסי לצורך כיבוד אם- בגמ' בקידושין (לא:) מסופר:
"רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה לי': בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לי': מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל: אסור. לקראת אמא, מהו? א"ל: איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר, א"ל: חס ושלום, דלמא מירתח רתח! א"ל: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום, אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי".
כפי שציינו בשיעורים הקודמים, לכאורה מוכח מגמ' זו שאין לעלות לארץ בניגוד לרצון ההורים, שהרי אם הותר לצאת מהארץ בכדי לכבדם, ודאי שאין לעלות לארץ בניגוד לרצונם.
אכן, התנהלותו של ר' יוחנן זוקקת הסבר – מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? אם סבר שאסור לצאת מהארץ גם עבור כיבוד הורים – מדוע התירו לצאת לבסוף, ואם סבור שמותר לצאת, מדוע אסר מתחילה?
ב] יציאה לחתונה של חבר – פנה אלי תלמיד מהישיבה וסיפר שהוזמן לחתונה של חבר בחו"ל, ואביו אמר לו שלא יטוס לחתונה משום שאסור לצאת מהארץ. שאלתו היתה האם הצדק עם אביו או לא?
ג] יציאה למטרות טיול – האם יציאה מהארץ למטרות טיול מותרת או אסור? השאלה הקודמת עסקה ביציאה למטרה שיש בה היבט מצוותי מסוים, אולם בשאלה זו מטרת היציאה אינה עבור מצוה כלל.
לפני הדיון ההלכתי נדגיש ונאמר, שהרבה פעמים הנסיעות לחו"ל למטרת טיול נובעת מלחץ חברתי ונורמות חברתיות שלא תמיד נכונות, ופוגעות בניהול הנכון של חיי האדם, ובדגשים אותם שם בחייו. ועל כן, גם אם נסבור כאותם שיטות שמתירות הלכתית לטייל בחו"ל- לא ברור שנכון לעשות כן- הן מבחינה חינוכית כלפי ילדנו, והן מבחינה אמיתית וערכית.
ד] יציאה למטרת פרנסה – אדם המתקשה למצוא פרנסה בארץ, רשאי לצאת לחו"ל לצמיתות כדי למצוא שם את פרנסתו?
ה] בני חו"ל בארץ – האם תלמידנו היקרים בני חו"ל המתגוררים בחו"ל ונמצאים בארץ לפרק זמן קצוב בלבד, מקיימים בשהותם בארץ את מצות ישוב ארץ ישראל, או לא?
תשובה
כפי שציינו בשיעורים הקודמים, דעתו של הרמב"ן שישנה מצות עשה בישיבת ארץ ישראל. בפירושו לתורה על הפסוק אותו רואה כמקור למצוה זו (במדבר לג, נג) כותב הרמב"ן:
"על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה".
מפורש בדברי הרמב"ן, שמצות יישוב הארץ כוללת גם איסור יציאה ממנה.
עם כל זאת נראה לכאורה שישנם מצבים בהם מותר לצאת מהארץ, וזאת מהגמ' בבא בתרא (צא.):
"ת"ר אין יוצאין מארץ לחו"ל אלא אם כן עמדו סאתים בסלע. אמר רבי שמעון: אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפי' עמדה סאה בסלע לא יצא".
הברייתא שלפנינו עוסקת בשאלה מתי מותר לרדת לחו"ל במצב בו יש רעב בארץ.
מדוע אסור לצאת מהארץ למעט במצב של יוקר/רעב קיצוני?
הרשב"ם במקום כותב:
"אין יוצאין כו' - שמפקיע עצמו מן המצות".
ניתן להסביר את כוונתו בשני אופנים (בהמשך נציע אפשרות שלישית עקרונית):
אופן ראשון] בצאתו אפילו לפרק זמן קצר מהארץ, מפקיע את עצמו מקיום המצוות התלויות בארץ באותו פרק זמן.
אופן שני] בצאתו לפרק זמן כל שהוא מהארץ, ולו הקצר ביותר מפקיע את עצמו ממצות יישוב ארץ ישראל. הבנה זו אפשרית רק אם נניח שביציאה מהארץ לזמן קצר מפקיע מעצמו את מצות יישוב הארץ, אולם אם ביציאה מהארץ לזמן קצר לא מפקיע מעצמו את המצוה- לא מובן מדוע תאסר יציאה כזאת.
כגישה זו מצינו במגן אברהם, על דברי השולחן ערוך בהלכות שבת (רמח, ד):
"היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת... והעולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא, יכול לפרוש; ופוסק עמהם לשבות".
תחילה הסביר המגן אברהם שההיתר של העולה לארץ הינו רק בעולה להתיישב בה, כלשונו:
"ודוקא על דעת להתיישב".
אולם לאחר מכן הביא חולקים:
"ויש אומרים, אפילו על מנת להחזיר כיון דאפילו מהלך ד' אמות בארץ ישראל מצוה היא".
נראה, שלדעת היש אומרים הללו גדרה של מצות יישוב הארץ אינה דווקא המגורים בארץ, אלא אפילו השהות בה בכלל המצוה. ולכן התירו לו לצאת בשיירה אפילו בשלושת הימים הסמוכים לשבת- ככל דבר מצוה.
דעת הרב עובדיה יוסף (בספרו יחוה דעת ה, נז), שגדרה של מצות יישוב הארץ היא עצם הישיבה הפיזית בארץ. ועל כן, גם ביציאה זמנית מבטל את מצות יישוב הארץ. מסיבה זו אומרת הגמ' בבבא בתרא שאין לרדת מהארץ אפילו בצורה זמנית, אם לא במקרה של רעב קיצוני שלא ניתן להתמודד איתו.
לדבריו, אסור לצאת לחו"ל למטרת טיול, הואיל ומבטל בזה את מצות יישוב הארץ, ומאידך, בני חו"ל הבאים בצורה זמנית לארץ מקיימים בעת שהותם בארץ את מצות יישוב הארץ.
ג] אכן, מצינו גישה שלישית ביחס לגדרה של מצות ישוב ארץ ישראל- השלטי גיבורים (שבועות ח.) כותב:
"כשם שיוצא מארץ ישראל על מנת לשוב לארץ לא עבר עבירה, כך היוצא מחוץ לארץ לארץ על מנת לחזור לא קיים מצוה".
נראה מדבריו (וכך צידד הרב שאול ישראלי בספרו ארץ חמדה ח"א שער א, י) שמצות יישוב הארץ משמעותה לקבוע את מקום מגוריו בארץ. ולאור זה מסיק שהמבקר בחו"ל בצורה זמנית (כיוצא לחתונה וכדו') לא פגם בקיום המצוה, ומאידך היוצא לצמיתות, וכן המבקר בארץ בצורה זמנית לא קיים בזה את המצוה.
יציאה זמנית- כאמור המעשה בר' יוחנן ור' אסי זוקק ביאור לשתי הגישות – לשיטתו של הרב עובדיה מדוע לבסוף התיר לו ר' יוחנן, ואילו לשיטתו של הרב ישראלי יש להבין מדוע מתחילה אסר עליו ר' יוחנן.
כדי להשיב על שאלות אלו, עלינו לעמוד תחילה על פרטי המעשה- האם כוונתו של רב אסי היתה ללכת על מנת לשוב לארץ? רש"י במקום (ד"ה נתרצית) מעמיד שכוונתו של רב אסי היתה לשוב למקומו לצמיתות.
מנגד, המהרש"א במקום מבאר שכוונת רב אסי היתה לצאת לזמן ולשוב לבסוף לארץ.
ניתן להבין את גמ' זו על פי השלטי גבורים על פי דרכו של רש"י; ולומר, שר' יוחנן אסר תחילה על ר' אסי לצאת מפני שהבין שכוונתו לצאת לחו"ל על מנת לשוב ולהשתקע שם, אולם כוונתו של ר' אסי היתה לצאת באופן זמני ולחזור, ולכן התיר לו לבסוף.
יציאה לצורך מצוה - בגמ' בע"ז (יג.) נאמר:
"ואם היה כהן מטמא בחו"ל לדון ולערער עמהם וכשם שמטמא בחוצה לארץ כך מטמא בבית הקברות. בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא בית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד אבל בזמן שמוצא ללמוד אינו מטמא...".
כל דיון הגמ' הוא מצד 'טומאת כהנים', אך הגמ' אינה דנה מצד היציאה מהארץ. נראה שלולי הבעייתיות מצד 'טומאת כהנים' לא היתה מניעה לרדת מהארץ.
תוס' במקום (ד"ה ללמוד) דנים, האם הסיבה שאין בעיה לצאת מהארץ נובעת מחמת שמדובר במצוה, ועבור מצוה ניתן לצאת מהארץ, או שמא ההיתר לצאת מהארץ נאמר דווקא במצוות מיוחדות – כלימוד תורה ונשיאת אשה:
"ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב (ישעיה מה) לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא והכי משמע פ"ד דמגילה (דף כז.) אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ"ש לשאר מצות שהם חשובות".
המנחת חינוך (ריב, א) מבאר שר' יוחנן הסתפק האם היתר היציאה לצורך מצוה נאמר בכל המצוות (ואז יותר לר' אסי לצאת עבור מצות כיבוד הורים), או שנאמר רק ביחס לנשיאת אשה ולימוד תורה. ואילו ר' אסי הכריע וסבר שההיתר נכון ביחס לכל המצוות.
מצות יישוב הארץ- בשמחה- הרב ישראלי בספרו עמוד הימני (סי' כב) מבאר את הסוגיא באופן נוסף, ואומר, שגם אם נאמר שיציאתו של ר' אסי היתה לצמיתות כשיטת המהרש"א, ניתן להבין את הכרעתו של ר' יוחנן. וזאת על פי מה שמחדש שמצות יישוב ארץ ישראל היא אר כאשר הישיבה באה מתוך רווחה ושמחה:
"דברי הרשב"ש ודברי הס' מעיל צדקה שאם אינו מוצא מחייתו בא"י לא חייבתו תורה בישיבת ארץ ישראל... מזה אנו למדים שישיבת ארץ ישראל מותנית בישיבה שיש בה רוחה כי רק זו שם ישיבה עליה אבל אם יש לו הטרדה על ידי ישיבה זו לא זוהי הישיבה שחייבה תורה".
מסיבה זו התירה הגמ' בבבא בתרא לצאת מהארץ במידה ותנאי המחיה בארץ קשים, ומסיבה זו התיר לבסוף ר' יוחנן לר' אסי לצאת מהארץ עבור כיבוד אמו, משום שראה שהדבר טורדו מאוד (תחילה סבור היה ר' יוחנן שאולי הדבר 'מאתגר', אך אינו מקשה עליו ומצער אותו ועל כן אסר).
מסיבה זו, כשבא לפני זוג שהאיש רצה לגור בארץ והאשה סרבה בכל תוקף ורצתה לגור לשוב לחו"ל ולהתגורר שם, והדבר יצר מתח גדול ביניהם, התרתי לבעל לעבור לגור בחו"ל, וזאת, לאור דברי הרב ישראלי הנ"ל.
למעשה, רוב הפוסקים סבורים שלא כדעת הרב עובדיה. אולם גם בדעת החולקים מצינו כאלה שהגבילו את הנסיעה שלא תהיה לשם טיול סתמי- אלא לשם הכרת נפלאות הבורא, לשם לימוד והכרת תולדות עמנו או לשום קניית רוגע שלווה ובריאות נפשית (כך עולה לדוגמא עולה מדברי הרב שמואל הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי ה, קעג ומדברים שכתב הרב שלמה דייכובסקי שליט"א במאמר בכתב העת תחומין כ).
