שיחה לפרשת יתרו - "גדלות המוחין"-"קטנות המוחין"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כתוב במדרש:
"הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו" (מדרש תנחומא כי תשא)
שואל הגרי"ד סולוביי'ציק: צריך להבין לפי המדרש מדוע א"כ נתן הקב"ה את הלוחות הראשונים בפרהסיא, וכי לא הבין מראש שקיימת אפשרות שתשלוט בהם עין הרע?
נביא מספר תירוצים לשאלה זו.
א.הכוזרי מתייחס לשאלה זו:
"שבא בו משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלהים עם האדם... מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי. ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם וצוה אותם להתקדש... והתקדש העם, ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלהים פנים בפנים" (כוזרי מאמר א)
בני ישראל לא הבינו את המשמעות של דיבור ה' אל משה. היה ברור להם שמשה דיבר אמת, אך לא היה ברור איך זה יכול להיות שה' דיבר עם משה, הרי אין לה' פה?! היה חשוב שישמעו את ה' בעצמם כדי ששאלה זו לא תטריד אותם. היה שווה שזה יהיה בפומבי כדי שהם ישמעו "אנכי ה' אלקיך", כדי להסיר ספק מליבם ואמונתם תהיה שלמה. אמנם הם לא הבינו איך זה בדיוק עובד שהרי אין לה' פה, אך היות והם חוו בעצמם את דיבור ה' אזי שאלה זו כבר לא הטרידה אותם ולא גרמה חוסר בהתחברות לה'.
הלימוד מכאן לעבודת ה' שלנו, שחובה עלינו לברר ולהתעמק בכל שאלה המטרידה אותנו.
יתירה מזו, הכוזרי מדגיש ששמיעת ה' בשתי הדיברות הראשונות ו"רואים את הקולות" גרמו לכך שהאמונה בה' הייתה ודאית כי היא נבעה מתוך הוכחה ולא מתוך השערות. וזה הייחוד של דורנו שבני ישראל ראו בעיניהם את ה'. וכך כותב הכוזרי:
"אנחנו מאמינים באלקי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו..מסכים הייתי שלא אשאל יהודי מפני שידעתי אבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מדה טובה. והלא היה לך לומר היהודי, כי אתה מאמין בבורא העולם, ומסדרו ומנהיגו, ובמי שבראך והטריפך והדומה לספורים האלה, אשר הם טענת כל מי שיש לו דת..זה שאתה אומר היא הדת ההקשית המנהגית, מביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות" (כוזרי מאמר א)
כאשר מלך כוזר שואל את היהודי החבר במה הוא מאמין, הוא אומר לו במתן תורה בהתגלות ה' לבני ישראל. מלך כוזר לא מבין מדוע הוא אינו מתחיל ומדבר על בריאת העולם שזו התחלת העולם. עונה לו החבר שמתן תורה היא הוכחה של ראיה. בבריאת העולם לא היתה ראיה שהרי לא היה קיים אז אדם. הדת היהודית היא לא דת היקשית. מתן תורה זה אמונה ברורה בה', ואי אפשר לחלוק על מתן תורה שהיא ראיה מוחלטת של קיום ה' בעולם.
ב.הנצי"ב מתייחס לשאלת הפומביות:
"פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ע"י עסק פלפולה ש"ת יכול להגיע לפעמים שנהפך לו לרועץ ח"ו.... והנה הקב"ה רצה להשריש בשעת מ"ת יראת ה' בלב ישראל ע"כ נתן התורה בקולות וברקים. וכמאמר משה רבינו לישראל ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. ונתבאר שם כדי שיהא המעמד הנפלא מצויר בנפש לעולם כדי להיות מזה יראת ה'" (הנצי"ב- "העמק דבר דברים ד, ט)
אם אדם עובד את ה' רק בשכל ופלפולים ויידע בלי רגש, התורה יכולה להפוך להיות רועץ. מטרת הפומביות וקול השופר ושמיעה ישירה מה' את "אנכי ה' אלקיך" היתה כדי להשריש בליבם יראת שמים ואהבת ה'.
לפני שנים רבות בישיבה יונברסיטי בארה"ב רבים למדו תורה אך רק מעטים עלו ארצה. כיום ב"ה המצב שונה בהרבה ורבים עולים ארצה. רבים מבוגרנו בני חו"ל ב"ה עולים ארצה. אך אז מעט מאד עלו. ושאלו את הגרי"ד סולובייצ'יק, מדוע תלמידיו לא עולים ארצה? והוא ענה:
"הנוער....הצליח בתחום המאמץ השכלי. ניצוצות "גדלות המוחין" נקלטו בו. רכש לו ידיעות, סברות ופסקי דינים. נהנה הוא משיעורים יפים ומהתעמקות בסוגיה מסובכת. ברם, עדיין אין הלב משתתף בפעולה זו. לא זכה עוד ל"קטנות המוחין ". אין ההלכה נעשית לו מציאות נפשית. ההתוודעות הממשית עם השכינה חסרה. זיקת הנוער התורני לארץ-ישראל, שבמהותה דתית היא, משתקפת בראי זה. יודעים הצעירים את כל הערך שההלכה מייחסת לארץ-ישראל, אבל הכרה זו, כיתר ידיעותיהם, מובעת בניבים עיוניים היונקים מ"גדלות המוחין", ואינה משתלבת בחוויה דינמית שיש בה מגעגועי הדורות. לכן חסר הרטט הפנימי. ואין מקום להתלהבות ולהקרבה עצמית. הכל מחופה בשקט ובשאננות. במצב כזה התקווה לעלייה היא בבחינת חלום יפה" (הגרי"ד סולובייצ'יק- אהבת תורה וגאולת נפש הדור)
אם לא עובדים את ה' ברגש לא שייך לעלות ארצה. שהרי עליה לארץ דורשת ויתור והקרבה, ואם אין רגש אין רצון לשלם מחיר ולעשות דברים אידיאליסטים על חשבון הנוחות.
בחור בישיבה צריך לבדוק את עצמו בשני מסלולים: מסלול השכל, ליצור, ללמוד ולהעמיק, ומסלול הרגש-התפילה-חיות הלימוד-הקשר עם רב, כדי שיהיה עבודת ה' מתוך רגש, ורק שילוב של שני המסלולים יחדיו יביא לשלמות שתקרין אהבת תורה.
מפרשים שואלים, איך התורה יכולה לצוות על "לא תחמוד", איך אפשר לצוות על רגשות הרי לכאורה אין לאדם שליטה עליהן?
עונה אב"ע:
"אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.
ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו....כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות.. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו. רק כאשר חלק לו השם..... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד....על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו. כי ידע שהשם לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו" (אבן עזרא שמות פרק כ פסוק יג)
מחדש לנו "אבן עזרא", שכדי להגיע לרגש צריך שבשכל הדברים יהיו מובנים ומסודרים. אדם החומד זה אדם שלא מבין מדוע לחברו יש חפץ מסוים ולו אין. אם האדם יעמיק בהבנת דרכי ה' הוא יבין שאם ה' לא נתן לו חפץ מסוים סימן שחפץ זה רק יזיק לו וזה כ"רעל" עבורו. ה' הוא אביו ואם זה היה טוב עבורו ה' היה דואג שחפץ זה היה מגיע אליו. אדם שמגיע לדרגת הבנה זו יוכל לקיים "לא תחמוד". ולכן ציווי התורה "לא תחמוד" הוא אינו ציווי ישיר על הרגשות אלא ציווי להעמיק את ההבנה השכלית, וכך יגיע האדם ל"לא תחמוד". כותב הכתב והקבלה הסבר נוסף:
"אחר שה' ציוה אותנו על האהבה באומרו "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" – מה מקרא חסר אם היה כתוב "ואהבת את ה' בלבבך", ומה רצונו לומר במלת "כל"? אלא הכונה שיהיה לבבך מלא באהבת ה', כלומר שלא יהיה בלב רק אהבת ה' לבד, לא שיהיה בו גם אהבת ה', גם אהבת העולם. שאם כן – אינו מלא באהבת ה', כי אם חציו לכם, ולא נקרא זה "בכל לבבך". הנה כל איש המקיים זאת המצוה, ואחרי שחשקה נפשו להתענג על ה', וכלתה נפשו לדבקה באהבה רבה בכל עת, לחזות בנועם ה' ולטעום מטעם המלך ולהתענג מזיו כבודו, וגם עריבות רבה ומתיקות נפלאה ימצא בה, על ידי כך לבו מלא כל עת בזכרון קדוש ה', וחושב בו, ולבו קשור עמו בעבותות אהבה. ובזה מקיים "בכל לבבך", כלומר שלבו מלא על כל גדותיו באהבת ה', אז אי אפשר שיחמוד שום דבר מכל מחמדי העולם הזה, כי כאשר כבר לבו מלא תמיד אהבת ה', איה המקום בלבו אשר יתאוה ויחמוד בו דבר זולתו? ככוס אשר הוא מלא על גדותיו, שאין יכולים להוסיף מאומה...... אבל מי שמקיים "ואהבת... בכל לבבך" אי אפשר לו לחמוד הדבר האסור כלל, אחר שלבו טרוד תמיד אהבת ה' בשמחה רבה" (הכתב והקבלה שמות פרק כ פסוק יג)
כלומר, לפי הכתב והקבלה לא רק הידיעה השכלית היא הנותנת כח לאדם להתמודד עם יצריו ודחפיו, אלא לב מלא וגדוש של אהבת ה' "בכל לבבך" גורם לכך שאין רצון לאדם כלל לחמוד דבר שאינו שלו כי זה לא מעניין ומעסיק אותו.
ג."ובפשוטו היה נראה לומר שזאת היתה הכונה במתן הלוחות הראשונות בפרהסיא, דאיתא בילקוט שמעוני לספר שופטים סימן מ"ח על הפסוק בשירת דבורה הרים נזלו מפני ה', שכשעמד המקום ואמר אנכי ה' אלקיך היתה הארץ חלה, וזעו כל מלכי האדמה בהיכליהם שנאמר קול ה' בכח וכו'. באותה שעה נתכנסו כל אומות העולם ובאו להם אצל בלעם, אמרו לו שמא המקום מחריב את עולמו במבול? אמר להם אלא המקום נותן תורה לעמו שנאמר ה' עוז לעמו יתן וכו'. ונראה שתכלית כל ענין הפומביות שבמתן לוחות ראשונות היתה בכדי שבחירת ישראל תהיה בבחינה של הבדלה גלויה, שהכל יוכלו להכיר תיכף ומיד שזה האדם יהודי הוא, וכדאי היה להקב"ה ליתן את הלוחות הראשונות בפרהסיא, אף על פי שבגלל כן נשתברו, על מנת שתצא מזה, התועלת הזאת שבחירת ישראל והבדלתם יהיו גלויים לכל" (הגרי"ד סולובייצ'יק – "פניני הרב")
מטרת הפומביות במתן תורה, שכל העולם ידעו ויחוו שעם ישראל הוא עם סגולה ובן של ה'. היה כדאי שהתורה תינתן בפומבי למרות שבירת הלוחות כדי להכיר בסגולת עם ישראל.
אנחנו צריכים להודות לה' כמה אנו מיוחדים, להכיר בייחודיות שלנו, אנו בניו של ה' וזו זכות ומאידך גיסא זה מחייב אותנו.
אם נסכם את שלשת הסיבות מדוע ניתנה התורה בפומבי:
א.הכוזרי-כדי להסיר ספק מלב עם ישראל איך ייתכן שמשה דיבר עם ה' לעיתים תכופות.
ב.הנצי"ב-כדי להעצים את יראת השמים ואהבת ה' של עם ישראל.
ג.הגרי"ד סולובייצ'יק-כדי שהעולם כולו יכיר בייחוד וסגולת עם ישראל.
שאלה נוספת הדורשת ביאור היא, לאור דברי המכילתא:
"וישמע, מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו, דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא" (מכילתא דרבי ישמעאל פר' יתרו)
לפי ר' אלעזר המודעי יתרו שומע על מתן תורה ומחליט להיות יהודי. אבל אם כך מדוע סיפור הגעת יתרו מופיע בתורה לפני מתן תורה? מדוע התורה משנה את הסדר?
"כי מבואר ברמב"ם הלכות תשובה, כשם שיש חולי הגוף, כן יש חולי הנפש... וכשם שחולי הגוף, צריך לילך לרופא להתרפאות, [ואם אין לו רופא בעירו, או אפילו במדינתו - צריך לילך למדינה אחרת למצוא מזור למכתו], כך חולי הנפש - צריך לילך לרופא להתרפא. ומי הוא הרופא? - חכם שבדור. ע"כ לשון הרמב"ם...לכן, איש הנלבב הרוצה למלט נפשו מיד שאול סלה, עצה היעוצה לו - ללכת בעצת דברי הרמב"ם. לילך לרופא אמיתי, חכם שבדור, להסתופף בצלו ולהיות מתאבק בעפר רגליו, וימציא לו מזור ורפואה למכתו.....ויבקש רחמים מהשי"ת, שיוליכהו בדרך אמת לצדיק אמיתי, שהוא משורש נפשו. ויזכה להתחבר אליו, ולדבק בו בגופו ונשמתו, והונו ורכושו. ומחובר לטהור - טהור...ולפי הנ"ל, יובן דברי רש"י, מה שמועה שמע "ובא". כנ"ל, למה לו לבא, הלא טוב לו לשבת בית, ולעסוק בדרכי ה' יתברך. ומתרץ, שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. והם שני הפכים בנושא אחד. הלא יחויב, שאחר נס גדול ומפורסם כזה, יתחזק אמונת השי"ת ויכולתו בכל העולם, ובכל אדם. ואחר כל זה, בא עמלק וילחם עם ישראל, וכפר בעיקר. וכמו שאמרו חז"ל, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכול לכנוס לתוכה, בא בליעל אחד וקפץ בה כו'. וזה מורה באצבע, עד היכן יצרו של אדם מתגבר. ואחר כל הניסים והנפלאות - הוא עושה שלו. לכן יתרו, לצד שהיה ירא חטא מאד, וירא לנפשו מעצת היצר, ראה למלט נפשו מיד שאול. ושמע לעצת דברי חכם המומחה הרמב"ם ז"ל - לילך לרופא, הוא חכם הדור. לזה בא אל משה, צדיק הדור, לדבק עצמו בו, ובזה השיג מבוקשו" (ספר קול מבשר ח"א - פרשת יתרו)
אם יתרו היה רוצה לדעת על היהדות בלבד, הוא היה יכול להישאר בביתו וללמוד על היהדות ולדעת. אבל יתרו לא הסתפק בזה, הוא רצה להידבק במשה. יתרו הבין שכדי להתקרב אל ה' לא מספיק יידע. גם יתרו נדרש להקרבה, והוא הבין שהוא זקוק לעוצמה רוחנית שאותה יקבל ממשה רבינו, ולכן "מה שמועה שמע ובא"- למרות הקושי לעזוב את מדיין, ולכן הגעתו הוקדמה למתן תורה.
תורת חיים צריך ללמוד מרב וזה מה שרצו להעביר לנו כהקדמה למתן תורה. אם אדם רוצה להתחבר לתורה "עשה לך רב". חשוב שכל תלמיד יתקשר לרב מסויים ויפנה אליו כדי שיגדל ויתפתח בעבודת ה'.
אור חיים מתייחס להקדמת סיפור יתרו:
"ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר כי יש באומות מכירים דברים המאושרים, והכונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם אלא לחסד עליון ולאהבת האבות" (אור החיים הקדוש שמות יח' כא')
אור החיים הקדוש מסביר שהתורה שינתה את סדר המאורעות, כדי שלא נחשוב שקיבלנו את התורה כי אנו מוכשרים יותר, שהרי פרשת יתרו מלמדת אותנו שיש חכמה בגויים, שהרי יתרו חשב על עצה שמשה לא חשב עליה (שרי עשרות, שרי מאות ואלפים). אלא עלינו להבין שסיבת בחירת עם ישראל כמקבלי התורה, כי הם זרע האבות שהשרישו בעם ישראל כולו את הנשמה האלוקית העושה את עם ישראל ראויים לקבלת התורה, כי יש ביהודי נשמה אלוקית, וזו פתיחה למתן תורה. תפקיד התורה הוא העצמת הנשמה, העצמת חלק אלוק ממעל ע"י לימוד התורה וקיום מצוותיה.
כתוב בפרשתנו:
"בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות פרק כ פסוק כא)
כותבת הגמ':
"ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו? שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א)
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל שואל: הרי ה' משרה שכינתו כאשר הוא מזכיר את שמו ואילו כאשר אדם לומד האדם הוא זה שמזכיר את שם ה', וא"כ מדוע זוכה הוא לשכינה? אלא מסביר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל שכאשר אדם לומד ה' לומד עימו וממילא ה' מזכיר את שמו, ולכן האדם זוכה לשכינת ה'.
וכך כותב הרב צבי יהודה קוק זצ"ל:
"על ידי לימוד תורתי ומועדי תפילתי וקיום מצותי על ידי בני אדם הריני בעצמי מזכיר את שמי" (הרב צבי יהודה הכהן קוק – "אור לנתיבתי")
יהי רצון שנזכה כולנו לזכות תמיד לשכינה בלימודנו ולקדש שם ה' כל חיינו.
