שיחה לפר' מטות: חשיבותו של השירות הצבאי בצה"ל
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אבקש לדון על מספר נושאים בפרשתנו:א. המלחמה במדיין. ב. פרשת בני גד ובני ראובן. ג. פרשת נדרים.
יש יסוד בנקמה במדיין שמאד חשוב לבחורים בישיבת הסדר. הבחורים משלבים בישיבה תלמוד תורה ושירות צבאי. אני רוצה להדגיש את חשיבות השירות הצבאי, וללמוד זאת מהמלחמה במדיין שהיא "נקמת ה' במדיין.
"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהֹוָ֖ה בְּמִדְיָֽן" (במדבר פרק לא פסוקים ב-ג)
הקב"ה אומר למשה רבינו: מלחמת מדיין חייבת להיות בחייך בניגוד למלחמות אחרות שיכולים להיות אחר מיתתך. מדוע חשוב שמלחמה זו תהיה בחיי משה בניגוד למלחמות אחרות שיכולות להיות גם לאחר מות משה. כמו כן יש צורך להבין, מדוע משה משנה ממה שה' אמר. ה' אמר: "נקמת בני ישראל", ואילו משה אומר "נקמת ה' במדין". מדוע משה משנה ממה שה' אומר?
עונה על כך המדרש:
"ומדרש אגדה הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'". אמר לפניו רבונו של עולם הנקמה שלך היא, שאין אומות העולם שונאין אותנו אלא בשבילך, מצאתי" (רבי יוסף בכור שור במדבר פרק לא פסוק ג)
שנאת עם ישראל, אנטישמיות, זה שנאה של הגויים את ה', זה מלחמה בה'. אבל היות ואין לו גוף והם לא יכולים להילחם איתו, לכן הם נלחמים עם השגריר של הקב"ה שהוא עם ישראל. כלומר, המלחמה הקיימת היום בין ישראל לארצות ערב היא במהותה ובשורשה מלחמה דתית של האסלם ביהדות.
"הקדוש ברוך הוא אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' במדין.... אמר משה: רבון העולמים ! אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הלכך הנקמה שלך" (במדבר רבה פרשת מטות פרשה כב סימן ב)
כאשר תלמידנו הולכים לצה"ל הם מקיימים שני דברים: א)אחריות לכלל ישראל-"עזרת ישראל מיד צר". ב)הם שגרירים של ה', והם לוחמים את נקמת ה'.
וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים:
"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו.... וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו)
אנחנו שגרירים של ה' ולכן אנחנו נלחמים באויבינו. הכל זה מלחמת דתית. השנאה היא לריבונו של עולם. אנחנו במלחמה עוזרים לכלל ישראל ובנוסף אנחנו מייצגים את ריבונו של עולם, כי הגויים לא יכולים להילחם איתו, ואנחנו עושים זאת כביכול במקומו.
הדרך לגיוס חיילים במלחמת מדיין היתה ייחודית.
כותב ר' ישראל מאפטא בעל "אוהב ישראל":
"וימסרו מאלפי ישראל וגו'. מאי לשון 'וימסרו'. אכן הענין הוא, כי ה' אמר נקום נקמת ב"י משרע"ה לא רצה שינקמו ב"י נקמת עצמם רק אמר לנקום את נקמת ה' במדין. לזה אמר "החלצו מאתכם" היינו שתוציאו את עצמכם מלנקום נקמתכם. והנה כאשר לזה צריך להיות צדיק וחסיד שיהיה כוונתו רק לכבוד ה'. וכל אחד מישראל הסתיר את עצמו לאמר מה אני נחשב לקנא לכבוד ה'. והחברים מבני ישראל אשר ידעו על איש אחד שהוא ירא ה' באו אל משה והגידו לו שזה הוא צדיק גמור. על כן אמר הכתוב לשון וימסרו הוא לשון מסירה כאדם המלשין על חבירו נקרא מסור" (ר' ישראל מאפטא - ספר אוהב ישראל, ליקוטים חדשים פרשת מטות)
היות ומלחמת מדיין היתה מלחמה דתית, היה חשוב שכל החיילים (12.000) יהיו צדיקים וחסידים. החסידים והצדיקים שבבני ישראל לא העזו להעיד על עצמם שהם כאלו. וזה מה שכתוב "וימסרו". השכנים של הצדיקים והחסידים העידו עליהם שהם כאלו, ואז גייסו אותם למלחמת מדיין, זו הכוונה "וימסרו".
צריכים אנו להבין, שההליכה לצבא כיום אינה החוויה. אדם צריך ללכת לצבא מתוך אידיאלים, הוא בא כנציג ה' לנקום בגויים.
כותב נתיבות שלום:
"הנה בפרשת מלחמת מדין רבו הדקדוקים ... כן צריך ברור מה שנאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, דמשמע שהיה מוכרח שמשה רבינו עוד יהיה בחיים במלחמת מדין, והיינו שמוכרחים למשה למלחמה זו, ומאי שנא משאר המלחמות עם ל"א המלכים שהיו אחר פטירת משה, שלא הוצרכו להיות על ידו דווקא. כן יש לבאר ענין הסדר המיוחד שמצינו בתורה לגבי מלחמה זו, שהיה בה קיבוץ מיוחד של כוחות הקדושה במלחמה כדאיתא במדרש ... שדווקא צדיקים נבחרו למלחמה זו. ועוד נאמר שם שנוסף על האלף למלחמה מכל שבט עמוד עוד אלף בתפילה ...וכן מה דכתיב 'וישלח אותם משה ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש בידו' וברש"י בשם הספרי דכלי הקודש זה הארון והציץ. והרי שלמלחמה הזאת נקבצו ויצאו כל כוחות הקדושה, ולא מצינו כזאת במלחמות אחרות ....ויש לפרש הענין, שמלחמת מדין אכן הייתה מלחמה כבדה מאד על עצם קיומו של עם ישראל, וכמו מה דנאמר 'עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור', ואיתא על זה בזוהר הקדוש (ח"ג שה.) שלא הייתה עת צרה קשה יותר לישראל מיום היותם לגוי כבשעה זו, אף יותר מעת שעמדו על הים [ו]ממצבם הקשה לאחר חטא העגל. והענין בזה משום דעצת בלעם ובלק הייתה על דרך ולבן בקש לעקור את הכל, שבקשו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל. שבלעם ובלק היו ראשי הקליפה כוחות הסט"א הגדולים ביותר של האומות ... דיש מלחמה על פרט מסויים אך יש מלחמה לעקור את הכל, שלא נלחמו על ענין מסוים אלא רצו לעקור את עם ישראל לגמרי משורשו שלא יהיו עוד העם הנבחר להשי"ת, על ידי שיעשו פירוד בין הקב"ה וישראל. ומשום כך הייתה זו הצרה הגדולה ביותר לישראל, שמעולם לא הייתה כמותה. וכדאיתא בחז"ל (סנהדרין קו) שאמרו אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, וכך רצו להכשילם בזה כדי לעקרם מן השורש ... והנה בלעם היה הכנגד של משה רבינו, שמשה רבינו הוא בחינת דעת דקדושה כדתיב 'אשר ידעו ה' פנים אל פנים', וכנגדו היה בלעם 'יודע דעת עליון' בחינת דעת דקליפה. וזהו שנאמר אחר תאסף אל עמיך, שבמלחמה זאת היו מוכרחים למשה שהוא הכנגד בלעם, ורק הוא יכול לשבר קליפה זו. ומהאי טעמא היו זקוקים לקיבוץ כל כחות הקדושה, שי"ב אלף איש אלף למטה עמדו בתפילות ובקשות, ורק צדיקים יצאו למלחמה, ופנחס בן אלעזר הכהן וכלי הקודש הארון והציץ בידו, כי לא הייתה זו מלחמה ארצית ככל המלחמות הנוגעים לגופים, אלא מלחמה שמימית של כח הקדושה בכח הטומאה והסט"א, המלחמה המכרעת של עם ישראל על הקמים לכלותו מן היסוד, שלא הייתה עוד מלחמה כזאת..... והתורה הקדושה מלמדת אותנו בכל ענין ארחות חיים, ופרשה זו מלמדת את דרכי מלחמת היצר לכל יחיד. שגם אצל אדם פרטי יש מה שקרוי מלחמה מקומית, שהיצה"ר מתגבר על ענין פרטי מיוחד, ויש מלחמה בבחינת בקש לעקור את הכל, שפחז עליו יצרו ומבקש לטורדו מן העולם ולעקור אותו לגמרי... ובעת שהיצה"ר נלחם במלחמה מקומית לא צריכים לנקוט בדרכים כאלן, אבל כאשר פחז עליו יצרו הדרך היא רק בכח של מסירות נפש" (הרב שלום נח ברזובסקי -"נתיבות שלום" פרשת מטות)
מלחמת מדיין היתה מאד מיוחדת, ויש במלחמת זו רמז למלחמות ימינו אנו. מדיין רצו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל. הם רצו לעקור את עם ישראל לגמרי. הם רצו להפריד בין ה' לישראל. מלחמת מדיין לא היתה מלחמה על פרט, אלא על כח הקדושה מול כח הטומאה. כך היום זה מלחמת הקדושה של עם ישראל נגד האיסלם שהם כוח הטומאה, והמוסלמים רוצים לכלות את כל עם ישראל. לאור זאת מסביר הנתיבות שלום, שמלחמת מדיין היתה מלחמה דתית וחשוב היה שתהיה בחייו של משה. כל החיילים היו צריכים להיות צדיקים וחסידיים. מעבר למתגייסים היו בכל שבט עוד 1000 איש שהיו מתפללים, והיה צורך בכלי הקודש שיהיו במחנה ישראל.
ממשיך הנתיבות שלום ומשוה בין מלחמת ישראל למדיין לבין מלחמת האדם עם יצרו. כשאדם נלחם ביצר הרע יש מלחמה מקומית ויש מלחמה כללית ביהדות בכללה, כאשר כל מטרת יצר הרע להפיל את האדם ולנתקו לגמרי מריבונו של עולם.
ב"בין הזמנים" יצר הרע עובד שעות נוספות והוא רוצה להפיל את בחורי הישיבה ומנסה לעקור את הכל. צריכים לגייס את כל כוחות הנפש לנצח באתגר והתמודדות זו.
השפע הממוני של בני גד ובני ראובן גרם לניתוקם מריבונו של עולם, והם לא הצליחו לעמוד באתגר, ולהבין שהשפע הממוני כולו מאת ה' וכולו במטרה לעבוד את ה'.
וכך כותב ה"שפת אמת"
"וודאי הכל משמים, אך כל זמן שאדם המקבל יודע וזוכר שבא לו משמים ודבוק בכח הנתינה נקרא מתנת שמים, ואז הזוכה בהם זוכה בכל, ולא כשנפסק ידיעה זאת. וזהו שנאמר אל יתהלל בחכמתו וכו', דוקא שסובר שהוא שלו, אך בזאת יתהלל וכו' השכל וידוע אותי וכו', פירוש אם יודע שהוא ממנו יתברך ודבוק בכח הנותן אז יתהלל. וזהו שאומר בזמן שהוא מתנת שמים, פירוש כל זמן שזוכר שהוא מתנת שמים כנ"ל, אבל החוטפין להם ומפסיקין כח הנותן אז אינו דבר של קיימא" (שפת אמת ליקוטים - פרשת מטות)
כסף יכול להיות דבר טוב אם אדם מבין שהוא בא מריבונו של עולם, והוא יכול להפוך להיות כלי לעבודת ה'. כסף גורם לאדם לא טוב כאשר אין הוא זוכר ומודע שזה בא מאת ה' ואין הוא הופך את הכסף למטרה של עבודת ה' בעולם ואז הכסף איננו טוב, כי זה מנתק את האדם מריבונו של עולם.
"בין הזמנים" יכול להיות זמן של מנוף אדיר. בחור יכול לקחת מה שקיבל מהישיבה ולהתרומם לקדושה, להתעלות רוחנית ל"תורת חיים". אבל מצד שני "בין הזמנים" יכול להיות חס ושלום זמן שיוצר פירוד בין הבחור לריבונו של עולם. רק בידי הבחור עצמו ההחלטה האם "בין הזמנים" ירומם או ישפיל.
להבנת השלמת העניין, נביא מספר הסברים נוספים מדוע היה חשוב שמלחמת מדיין תהיה דווקא בחיי משה.
כותב "אור החיים" הקדוש:
"והקפיד ה' עליו שלא נקם עד שעמד פנחס, ולזה כשהגיע זמן פטירתו אמר ה' אליו תיקון לדבר זה שנמנע מהתנקם מעושי רשע יקום ויתנקם ממדין שסבבוהו, ואחר שישלים התיקון ליאסף אל עמיו... וזה מחסדי אל ואהבתו לידידיו" (אור החיים במדבר פרק לא פסוק ב)
כותב הנציב מוולוז'ין ב"העמק דבר":
"הוא מסוכן עכ"פ לכמה יחידים שיהיו ניזוקים בשעת הסכנה....כך באותו מעשה שמעשה פעור קטרג הרבה. וזה החטא מקטרג תמיד כדאיתא במדרש (הובא בתוס' מס' סוטה ספ"א) בכל שנה ושנה בשעה שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי להזכיר עון וכשהוא רואה קבר של משה חוזר ושוקע כו' על כן היו בסכנה שלא יהיו כמה יחידים ניזוקים. שמשום הכי היה נצרך שיהי' דווקא בחייו של משה רבינו ותפלתו הי' מגין הרבה. ומש"ה הזהירו הקב"ה שיהא בחיי משה" (העמק דבר על במדבר פרק לא פסוק ב)
היות ומלחמת מדין באה לכפר על החטא של בני ישראל, היו כמה שלא התנתקו לחלוטין מהחטא, ועל כן המלחמה היתה מסוכנת להם, ולכן נוכחות משה היתה חיונית כדי שלא ייענשו במלחמה זו.
ובהקשר לזה כותב ה"משך חכמה:
"דאם היה מלחמת מדין אחר מות משה, היו אומרים שכל ימי משה לא היה נלחם במדין, לפי שמשה החניף להם, לפי שהיה חתן יתרו וישב במדין שנים רבות. לכן מוכרח היה לנקום קודם מיתתו" (משך חכמה במדבר פרק לא פסוק ב)
לאחר שדנו באריכות במלחמת מדיין ונקמת ה' במדיין והשלכותיה לדורנו, ברצוני להתייחס לפרשת נדרים הנמצאת בפרשתנו. האם לנדור נדר זה דבר חיובי או שלילי?
חז"ל אומרים בגמרא בנדרים:" רבי נתן אומר: הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב קרבן על הבמה". מה הגמ' באה ללמדנו?
מסביר הרב יהודה עמיטל זצ"ל:
"הגמרא בנדרים (כב ע"א) מביאה ברייתא: "רבי נתן אומר: הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו מקריב עליו קרבן...הר"ן בנדרים שם (ד"ה הנודר) מסביר את הקשר בין הנודר לבונה במה. הבונה במה רוצה להתקרב לקב"ה ולהקריב לו קרבן. הוא רואה שהתורה ציוותה להקריב קרבנות ומחליט שהוא רוצה לחקות את התורה ולהוסיף קרבנות. הוא סבור שבכך הוא מקיים מצווה, אך התורה אומרת שזהו איסור וכי אין להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש. גם הנודר רואה שהתורה מלאה איסורים ומחליט כי הוא רוצה לנדור ולהוסיף לעצמו איסורים בדרך זו. הוא בטוח שבכך הוא עושה דבר חיובי, התואם את מגמת התורה, אולם הגמרא אומרת שאין זה כך - אין צורך להוסיף על איסורי התורה: "לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?" (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א)...דברי הגמרא מורים גם על בעיה נוספת בנדר. הבונה במה מעוניין להיות שונה מאחרים, לעבוד את ה' בדרך משלו: בעוד שהכול מקריבים בבית המקדש, יקריב הוא בביתו ויבטא את המיוחד שבו. גם הנודר רוצה ליצור דרך משלו בעבודת ה'. אין הוא מוצא את סיפוקו באיסורים שכבר מוטלים על כולם - כדי לבטא את המטען הרוחני המיוחד שבו, לנדב משהו משלו לקב"ה, הוא יוצר איסור חדש המיוחד לו. אך התורה אומרת שאין זו הדרך הראויה. אדם אינו צריך לפרוש מהמסגרת של הציבור ולסלול נתיבים חדשים ועצמאיים בעבודת ה'. מובן שיש עניין רב בכך שאדם יעבוד את ה' בדרך המתאימה לו, יתאים את עבודתו למטענו הנפשי ולאופיו ולא יחקה את האחרים, אולם את דרכו המיוחדת יוכל לחפש בתוך התורה ולא מחוצה לה. אין צורך לבנות במה או ליצור איסורים חדשים כדי לבטא את המיוחד שבנפש - ניתן לקיים את המצוות שהכול מקיימים ולמצוא בהן את הדרך הייחודית והמתאימה"
אדם שבונה במה, זה נובע מרגש הגאווה שבו. הוא רוצה לעבוד את ה' בצורה ייחודית ולא להתבטל לעבודת ה' במקדש כפי שדורשת התורה. כך גם מי שנודר נדר. אין הוא מסתפק בדרכי העבודה שהתורה מביאה אלא מחפש דרך משלו.
יש פה מסר מורכב. מצד אחד, כל אחד חייב למצוא את דרכו בעבודת ה', אבל כל זה במסגרת הקיימת, לא צריך להמציא דרכים חדשות. המצאת דרכים חדשות נובעת מגאווה.
בפרשת נדרים מחדשת התורה, שניתן להפר את הנדר. מדוע?
מסביר הרב קוק:
"זמני ההתרוממות של הנפש אינם תמידים, והם דומים ללהט החרב המתהפכת כדברי הרמב"ם במורה נבוכים, על כן ראוי שבעת היותם, ישאירו אחריהם רושם לזמן הבא אחר כך. וזהו יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם, להמשיך כח הקיום המעשי באורח הקבוע של החיים. אמנם עם ההתרוממות יוכל לפעמים להיות נלוה איזה יסוד זר, דמיוני, והחיים עצמם מבררים אחר כך את ערך הסיג שבו, על כן צריך מקום להתרת נדרים על פי חכם. אמנם לפעמים התכונה שממנה הנדר נובע היא טובה ולא דמיונית, אבל אין החיים יכולים להתמיד במעלה זאת, מפני שפלותם. על שני אלה הסוגים יתחלקו ההתרות, בפתח על האחרון ובחרטה על הראשון" (הרב קוק פנקס ראשון דיפו אות ד)
הרב קוק מסביר, שהיות והחיים של האדם הם דינמיים, לכן יש שלב שנדרים טובים לאדם להתרומם כאשר הוא רוצה להיעזר בהם לא לעבור איסור, בדומה למה שאמרו חז"ל על הסמיכות בין פרשת סוטה לפרשת נזיר "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". ויש שלב שהאדם כבר התגבר על הקושי ואז הנדר לא טוב לו, ולכן יש פרשת הפרת הנדר בתורה. אדם צריך כל הזמן לחשוב איך להתקרב לריבונו של עולם, מה מתאים לו ומה לא. לפעמים מתאים לו לנדור ולפעמים הוא צריך להתיר את הנדר.
אין לאדם להיות מקובע בעבודת ה', אלא חובה עליו כל הזמן לבחון מה טוב לו כעת כדי להתקדם ולהתרומם.
פרשת נדרים מלמדת אותנו דבר נוסף: חשיבות הדיבור.
הדיבור הוא דבר קדוש, והדיבור מטרתו לקדש שם שמיים. זה הכוח שה' נתן לנו בדיבור, ובדיבור אנחנו יכולים לקדש שם שמים.
"איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.... ומקשים בזה על אומרו בלשון לא יחל דברו, היה צריך לומר לא יעבור על דברו, ומדוע נכתב בלשון זה שלא יעשה דבריו חולין....ויש לפרש הענין על פי מה שכתב רבנו יונה (אבות פ"א מי"ז) כי יהודי המקדש את פיו נעשה פיו ככלי שרת. וכשם שכלי שרת מקדש את המנחה המונחת בתוכה ומציאותה משתנית להיות קדושה, כמו כן על ידי דבור שיהודי מוציא מפיו שהוא ככלי שרת נוצרת מציאות חדשה של קדושה ונדר. והביאור במה נתייחד הפה משאר אברי האדם להיות ככלי שרת, יש לומר על פי מאמר הכתוב (ישעיה מג) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, כל המטרה בבריאת ישראל היא למען תהלתי יספרו, שיאמרו לפניו ית' תהלות ותשבחו, וכיון שזוהי תכלית הבריאה על כן הפה הוא כלי שרת שמיוחד לצורך גבוה...ועל פי זה יש לפרש מדוע כתיב בתורה לשון לא יחל דברו דוקא, שהתורה מלמדת בזה שמלבד עצם דין נדר שהוא חלות חפצא, יש עוד אזהרה לא יחל דברו, שלא יעשה דבריו חולין, כיון שפיו של יהודי הוא כלי שרת המיועד לעבוד בו השי"ת, עול כן אסור לו לחלל דיבורו בדיבורים של חולין, כמו כלי שרת שאסור להשתמש בו לדברים של חולין" (נתיבות שלום על פרשת מטות סימן א)
כמה חשוב שנהיה זהירים בדיבור, בישיבה ו"בבין הזמנים" . לדיבור יש ערך, יש תפקיד, הוא כלי שרת.
פרשת נדרים באה ללמד אותנו א. על גדלותו של האדם, שאדם יכול לאסור משהו וליצור איסור חפצא. ב. כוחו של הדיבור של האדם, כמה הוא קדוש וכמה האדם צריך להיזהר בדיבורו ולא לחללו. ג. הדינמיות של האדם. אנחנו צריכים לחשוב כל הזמן, מה מתאים לנו היום בעבודת ה' ומה לא מתאים, מה התאים אתמול אך אינו מתאים היום, וזה פרשת נדרים באה ללמדנו.
יש סיפור ידוע על ר' אלימלך וזושא שהיו בבית האסורים, וזושא בכה על כך שכל בית האסורים מלוכלך והוא אינו יכול להניח תפילין. ר' אלימלך אמר לו שאין סיבה לבכות, כי אי הנחת תפילין בבית האסורים נובעת מקדושת התפילין, וכך ה' רוצה שינהגו באותו זמן. יש ימים שמצוה להניח ולפעמים יש מצוה לא להניח, ובכל יום חובה על האדם לחשוב מה מצווה אותי ה' היום.
יהי רצון שנזכה כולנו בכל יום, לדעת ולקיים "מה ה' אלוקיך דורש מעמך". אמן כן יהי רצון.
