פרשת מטות - הלימוד מקורבן התמיד וממלחמת מדין לחיינו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בפרשת פנחס כתוב:
"אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר פרק כח פסוק ד)
המדרש ב"עין יעקב" מביא דיון מהו הפסוק החשוב ביותר? דעה ראשונה אומרת:"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", דעה שניה "ואהבת לרעך כמוך", דעה שלישית "את הכבש אחד תעשה בבקר". והלכה נפסקה עפ"י המדרש.
מה הפשט שהפסוק את הכבש הוא החשוב ביותר? מה שייך שנפסקה הלכה כמו דעה שלישית, הרי אין כאן שאלה הלכתית ומדוע ביחידת המעת לעת מביאים שני קורבנות ולא אחד?
כותב ספר החינוך:
"שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פַּעֲמַיִם ביום, בזריחת השמש ובנטותו לערוב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, כאומרי כמה פעמים שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים, לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו, וכל זה למה, כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו" (ספר החינוך מצוה תא)
בספר החינוך ישנו כלל חשוב שצריך ללוות אותנו כל חיינו "שלא תהיה עבודת עצמו גדולה מעבודת רבו". ומכיוון שאוכלים לפחות פעמיים ביום לכן יש שני קורבנות התמיד. ההשלכה לכך לדוגמא, שכל יום (כולל ב"בין הזמנים") המינימום שעלינו ללמוד תורה הוא אותו זמן שאנו משקיעים ביום לאוכל (קניות,בישול,אכילה).
כאשר נתלבט אם לבטל תורה אנו צריכים לשאול את עצמנו לו היה לנו עסק האם היינו סוגרים אותו לצורך הנ"ל ועוד.
כותב הראי"ה קוק:
"שנים ליום עולה תמיד. ישנם דברים, שלגביהם נחשב היום והלילה, המעל"ע כולו, לענין אחד, וישנם דברים, שאנו חושבים בהם את היום ואת הלילה, שעושים יחד ערכו של יום, לשני ענינים, שאע"פ שהם מחוברים יחד, בהטבעת כח היום, מ"מ התכן הפרטי הוא מתחלק בהם. וההבדל הוא, שאם אנו עוסקים בדבר, שאיננו צריך להמשך בלתי־פוסק, אלא שצריכים שלא יפסק לגמרי איזה ענין, או איזה כח של השפעה, אז די ביום אחד, ובפעם אחת במעל"ע כבר הוא מציל את הענין משיקועו. אבל אם אנו צריכים להמשיך איזה כח רוחני בצורה תמידית בלתי פוסקת כלל, אז אנו מוכרחים להשקיף על היום והלילה כעל שני חלקים, שאע"פ שהם ביחד עושים יום אחד, מ"מ א"א לדלג שום חלק רשום מחלקי הזמן, שלא תתפשט בו ההשפעה התדירית. וכאשר תכן התמיד הוא לבסס את העליה של הקדושה התדירית הבלתי פוסקת כלל, דוגמת החיים השוטפים תמיד בלא הפסק, צריכים להיות בשביל כך קרבנות התמיד מיוחסים ליום השלם, לפי חלקיו הכפולים, שנים ליום, עולה תמיד, שמפני שאנו עסוקים בעליה תמידית, וזרם קדושה וחיים שאינו פוסק, ע"כ הם מוכרחים להיות שנים ליום" (עולת ראיה חלק א)
אם אנו רוצים ליצור משהו חדש ולהתעלות צריך שני קורבנות יום וליל. קורבן אחד זה כאשר רוצים לשמר את המצב הרוחני הקיים. היות ואדם צריך להתקדם תמיד ממילא צריך להקריב קורבן אחד ביום ואחד בלילה.
ב"בין הזמנים" צריך להתקדם בנושא כיבוד הורים, בנושא "בכל דרכיך דעהו", בנושא האיזון הנכון בין פתיחות וסגירות. "בין הזמנים" הוא זמן להתקדם רבות בעבודת ה' רק שצורת העבודה היא שונה מאשר בישיבה. מי שחושב ש"בין הזמנים" הוא זמן חופשה מעבודת ה' יכול להפסיד את כל מה שקיבל במשך השנה.
כתוב בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (במדבר פרק לא פסוקים א-ז)
הקב"ה אומר למשה רבינו: מלחמת מדיין חייבת להיות בחייך בניגוד למלחמות אחרות שיכולים להיות אחר מיתתך. מדוע חשוב שמלחמה זו תהיה בחיי משה בניגוד למלחמות אחרות? יש צורך להבין גם, מדוע משה משנה ממה שה' אמר. ה' אמר: "נקמת בני ישראל", ואילו משה אומר "נקמת ה' במדין". ממה נובע השינוי?
כתוב במדרש במדבר רבה:
"הקדוש ברוך הוא אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' במדין.... אמר משה: רבון העולמים ! אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הלכך הנקמה שלך" (במדבר רבה פרשת מטות פרשה כב סימן ב)
וכן כותב רב יוסף בכור שור:
"ומדרש אגדה הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'". אמר לפניו רבונו של עולם הנקמה שלך היא, שאין אומות העולם שונאין אותנו אלא בשבילך, מצאתי" (רבי יוסף בכור שור במדבר פרק לא פסוק ג)
כלומר, משה שינה מהכתוב בתורה היות ומלחמת מדיין בשורשה היתה מלחמה דתית אמונית ולכן זו נקמת ה'. לו יכלו המדיינים הם היו נלחמים בה' אבל היות ואין לו גוף הם נלחמו בעם ישראל ולכן זו נקמת ה'. זו הסיבה שהיו דרושים אנשים צדיקים לנצח במלחמה זו כי היא היתה אמונית דתית.
וכן כותב רש"י:
"אנשים" - צדיקים וכן (שמות טז) בחר לנו אנשים וכן (דברים א') אנשים חכמים וידועים"
"לכל מטות ישראל" - (ספרי) לרבות שבט לוי"
"אותם ואת פינחס" - מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור (רש"י פרק לא)
כותב ר' ישראל מאפטא בעל "אוהב ישראל":
"וימסרו מאלפי ישראל וגו'. מאי לשון 'וימסרו'. אכן הענין הוא, כי ה' אמר נקום נקמת ב"י משרע"ה לא רצה שינקמו ב"י נקמת עצמם רק אמר לנקום את נקמת ה' במדין. לזה אמר "החלצו מאתכם" היינו שתוציאו את עצמכם מלנקום נקמתכם. והנה כאשר לזה צריך להיות צדיק וחסיד שיהיה כוונתו רק לכבוד ה'. וכל אחד מישראל הסתיר את עצמו לאמר מה אני נחשב לקנא לכבוד ה'. והחברים מבני ישראל אשר ידעו על איש אחד שהוא ירא ה' באו אל משה והגידו לו שזה הוא צדיק גמור. על כן אמר הכתוב לשון וימסרו הוא לשון מסירה כאדם המלשין על חבירו נקרא מסור" (ר' ישראל מאפטא - ספר אוהב ישראל- פרשת מטות)
היות ומלחמת מדיין היתה מלחמה דתית, היה חשוב שכל החיילים (12.000) יהיו צדיקים וחסידים. החסידים והצדיקים שבבני ישראל לא העזו להעיד על עצמם שהם כאלו. וזה מה שכתוב "וימסרו". השכנים של הצדיקים והחסידים העידו עליהם שהם כאלו, ואז גייסו אותם למלחמת מדיין, זו הכוונה "וימסרו". מדיין ניסו להפריד בין ישראל לה' על ידי הזנות. לכן חשוב שנגדם יילחמו הצדיקים והחסידים.
וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים:
"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו.... וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו)
אנחנו שגרירי ה' ולכן אנחנו נלחמים באויבינו. מדובר במלחמת דת. השנאה היא לריבונו של עולם. אנחנו מייצגים את ריבונו של עולם, כי הגויים לא יכולים להילחם איתו, ואנחנו עושים זאת כביכול במקומו. אנחנו נלחמים על יחוד ה' בעולם.
השירות הצבאי נובע משתי סיבות:
א)כפי שאמרנו, אנחנו שגרירי ה' בעולם המייצגים את ריבונו של עולם. אנו נלחמים היות והמלחמה היא דתית וכנגד ה', וכפי שכותב הרמב"ם "וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה".
ב)עזרת ישראל מיד צר-חסד עצום לכלל ישראל. כלל ישראל זקוק לצבא חזק כדי שיוכל בארץ לחיות את חייו, ואנו בשירותנו בצבא עוזרים לכל יהודי לחיות בארץ הקודש עם ממשלה יהודית.
כותב נתיבות שלום:
"הנה בפרשת מלחמת מדין רבו הדקדוקים ... כן צריך ברור מה שנאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, דמשמע שהיה מוכרח שמשה רבינו עוד יהיה בחיים במלחמת מדין, והיינו שמוכרחים למשה למלחמה זו, ומאי שנא משאר המלחמות עם ל"א המלכים שהיו אחר פטירת משה, שלא הוצרכו להיות על ידו דווקא. כן יש לבאר ענין הסדר המיוחד שמצינו בתורה לגבי מלחמה זו, שהיה בה קיבוץ מיוחד של כוחות הקדושה במלחמה כדאיתא במדרש ... שדווקא צדיקים נבחרו למלחמה זו. ועוד נאמר שם שנוסף על האלף למלחמה מכל שבט עמוד עוד אלף בתפילה ...וכן מה דכתיב 'וישלח אותם משה ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש בידו' וברש"י בשם הספרי דכלי הקודש זה הארון והציץ. והרי שלמלחמה הזאת נקבצו ויצאו כל כוחות הקדושה, ולא מצינו כזאת במלחמות אחרות ....ויש לפרש הענין, שמלחמת מדין אכן הייתה מלחמה כבדה מאד על עצם קיומו של עם ישראל.. ואיתא על זה בזוהר הקדוש (ח"ג שה.) שלא הייתה עת צרה קשה יותר לישראל מיום היותם לגוי כבשעה זו, אף יותר מעת שעמדו על הים [ו]ממצבם הקשה לאחר חטא העגל. והענין בזה משום דעצת בלעם ובלק הייתה על דרך ולבן בקש לעקור את הכל, שבקשו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל. שבלעם ובלק היו ראשי הקליפה כוחות הסט"א הגדולים ביותר של האומות ... דיש מלחמה על פרט מסויים אך יש מלחמה לעקור את הכל, שלא נלחמו על ענין מסוים אלא רצו לעקור את עם ישראל לגמרי משורשו שלא יהיו עוד העם הנבחר להשי"ת, על ידי שיעשו פירוד בין הקב"ה וישראל. ומשום כך הייתה זו הצרה הגדולה ביותר לישראל, שמעולם לא הייתה כמותה. וכדאיתא בחז"ל (סנהדרין קו) שאמרו אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, וכך רצו להכשילם בזה כדי לעקרם מן השורש ... והנה בלעם היה הכנגד של משה רבינו, שמשה רבינו הוא בחינת דעת דקדושה כדתיב 'אשר ידעו ה' פנים אל פנים', וכנגדו היה בלעם 'יודע דעת עליון' בחינת דעת דקליפה. וזהו שנאמר אחר תאסף אל עמיך, שבמלחמה זאת היו מוכרחים למשה שהוא הכנגד בלעם, ורק הוא יכול לשבר קליפה זו. ומהאי טעמא היו זקוקים לקיבוץ כל כחות הקדושה, שי"ב אלף איש אלף למטה עמדו בתפילות ובקשות, ורק צדיקים יצאו למלחמה, ופנחס בן אלעזר הכהן וכלי הקודש הארון והציץ בידו, כי לא הייתה זו מלחמה ארצית ככל המלחמות הנוגעים לגופים, אלא מלחמה שמימית של כח הקדושה בכח הטומאה והסט"א, המלחמה המכרעת של עם ישראל על הקמים לכלותו מן היסוד, שלא הייתה עוד מלחמה כזאת..... והתורה הקדושה מלמדת אותנו בכל ענין ארחות חיים, ופרשה זו מלמדת את דרכי מלחמת היצר לכל יחיד. שגם אצל אדם פרטי יש מה שקרוי מלחמה מקומית, שהיצה"ר מתגבר על ענין פרטי מיוחד, ויש מלחמה בבחינת בקש לעקור את הכל, שפחז עליו יצרו ומבקש לטורדו מן העולם ולעקור אותו לגמרי... ובעת שהיצה"ר נלחם במלחמה מקומית לא צריכים לנקוט בדרכים כאלן, אבל כאשר פחז עליו יצרו הדרך היא רק בכח של מסירות נפש" ("נתיבות שלום" פרשת מטות)
מלחמת מדיין היתה מאד מיוחדת, ויש במלחמת זו רמז למלחמות ימינו אנו. מדיין רצו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל. הם רצו לעקור את עם ישראל לגמרי. הם רצו להפריד בין ה' לישראל. מלחמת מדיין לא היתה מלחמה על פרט, אלא על כח הקדושה מול כח הטומאה. כך היום זה מלחמת הקדושה של עם ישראל נגד האיסלם שהם כוח הטומאה שרוצה לכלות את כל עם ישראל. לאור זאת מסביר הנתיבות שלום, שמלחמת מדיין היתה מלחמה דתית וחשוב היה שתהיה בחייו של משה. כל החיילים היו צריכים להיות צדיקים וחסידים. מעבר למתגייסים היו בכל שבט עוד 1000 איש שהיו מתפללים, והיה צורך בכלי הקודש שיהיו במחנה ישראל.
ממשיך הנתיבות שלום ומשוה בין מלחמת ישראל למדיין לבין מלחמת האדם עם יצרו. כשאדם נלחם ביצר הרע יש מלחמה מקומית ויש מלחמה כללית ביהדות בכללה, כאשר כל מטרת יצר הרע להפיל את האדם ולנתקו לגמרי מריבונו של עולם.
ב"בין הזמנים" יצר הרע עובד שעות נוספות והוא רוצה להפיל את בחורי הישיבה ומנסה לעקור את הכל. צריכים לגייס את כל כוחות הנפש לנצח באתגר והתמודדות זו.
אם נסכם את שיחתנו, דיברנו על שני נושאים עיקריים:
א) הכנה ל"בין הזמנים", כאשר הדגשנו שלשה עקרונות:
1) לא תהיה עבודת עצמו גדולה מעבודת רבו, ולכן הזמן של קביעויות בתורה צריך להיות שווה לזמן שמשקיע בעצמו.
2) עבודת ה' דורשת תמיד התעלות ולא דריכה במקום. גם ב"בין הזמנים" צריך להתעלות בעבודת ה' בתחומים שבישיבה באים פחות לידי ביטוי. בכל דרכיך דעהו: כיבוד הורים,חסד, נתינה לקהילה,ועוד.
3) צניעות ושמירת העיניים כדי שלא יהיה פירוד בין האדם והקב"ה.
ב) בנושא השירות הצבאי הדגשנו שני עקרונות:
1) הגיוס לצבע נובע משנאת האויב את הדת ולכן המלחמה היא דתית וכל הנלחם נלחם על יחוד ה' בעולם.
2) עזרת ישראל מיד צר, חסד עצום ליהודים שיכולים לחיות בבטחה בארצנו הקדושה.
יה"ר שנמלא את תפקידנו מתוך שמחה והתקדמות כל הזמן. אמן כי"ר.
