שיחה לפרשת קרח - תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בפרשתנו קרח בא בטענה הבאה:
"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז ג)
וקשה, הרי משה רבינו ידוע כעניו מכל אדם, וא"כ איך יכול קרח להגיד עליו שהוא מתנשא? איך אפשר להבין את קורח? איך הוא מתבטא כך על משה?
כותב הרש"ר הירש:
"ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד" (רש"ר הירש במדבר פרק טז פסוק ג)
התאוה הכבוד והקנאה מוציאים את האדם מן העולם. הכוונה שהאדם לא רואה את המציאות נכונה, ובונה תיאוריה שכל כולה אינה אמת. זה מה שקרה לקרח. קרח היה בעל גאוה וקנאה, וזה גרם לו לראות את המציאות בצורה לא נכונה ולחשוב שמשה מתנשא (למרות שבאמת משה היה עניו מכל אדם), ובנוסף המידות המקולקלות גרמו לקרח לבנות תיאוריה לא נכונה שאין צורך במנהיג כי כל העדה כולם קדושים.
"מכאן יכולים ללמוד, האיך הגאוה מסמא את עיניו של אדם, שאין רואה כלום מה שכתוב בתורה, וסובר שזה הטוב נכתב עליו, וההיפוך על חבירו" (ספר קול מבשר - פרשת קרח)
עבודת המידות מחייבת אותנו, שלא יהיה בנו תאוה כבוד וקנאה.
כותב הרב וולבה:
"ישיבה איננה מקום לקנות ידיעות בלבד כי אם מקום של שלימות החיים בתורה. בישיבה לומדים לחיות כמו שלומדים בה ללמוד. עשרה יחידים שעוסקים בתורה ואין ביניהם אהבה ואחוה, סימן הוא כי תורתם בלתי שלמה, ולא עליהם נאמר: שכינה שרויה ביניהם.. אי לזאת מהי ישיבה? הוי אומר שהיא מקום הגידול לחברה האידיאלית ביותר, חברה לשם שמים, הוי יודע זאת כשאתה נכנס לישיבה, כי עליך להיות מבוני ציבור שאין כמותו בעולם, בשלימות המידות, באחדות השאיפה, ובשיתוף הפעולה לעבודת ה'" (עלי שור-הרב וולבה)
כאן בישיבה חובה שנבנה חברה אידיאלית ודיבוק חברים. כדי להגיע לכך, כל אחד צריך לעבוד על מידותיו ולדאוג שאין לו אפילו שמץ של קנאה/תאוה/כבוד, כדי שיוכל להתחבר לכל אחד, לראות את המציאות בצורה אמיתית ולחשוב ולחיות אמת.
"הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.... גם קרח בכור היה.. ואם ידע משה, כאשר היה בהר סיני, כי נבחר שבט לוי, לא ידעו ישראל" (אבן עזרא במדבר פרק טז פסוק ג)
הנטיה לקנאה והכבוד מתעצמים כאשר קרח מאבד את גדולתו כאשר העבודה נלקחת מהבכורות וניתנת ללויים. ברגע שאין לו כבוד הוא מפרש את המציאות שמשה החליט על ההחלפה של הבכורות מדעתו. לקרח היתה נטיה לכבוד, והחלפת הבכורות ללויים העצימה את הנטיה הטבעית שהיתה בו.
כאשר האדם לא עובד על מידותיו ונותן לנטיות שבו להישאר, המאורעות בחייו יכולים להעצים נטיה זו, וזה מה שקרה לקרח. החלפת הבכורות ללויים בזמן שקרח עצמו הינו בכור, גרמה לכך שהנטיה לקנאה התגברה והתעצמה ואז קרח לא ראה את המציאות נכונה וחשב שמשה מתנשא.
כותב השפת אמת:
"על ידי שהיה ברור ליבו של משה רבינו בענוות, לכן לא היה חש להתנהג בדברים שהיה נראה לגאים לומר עליו שמתנשא עצמו, כי לא היה מציאות ענין גיאות אצלו, ולכן לא היה ניכר בעיני ההמון בחינת הענוות שבו" (שפת אמת, פר' קרח)
כלומר, משה היה כל כך רחוק מענייני גאווה וכבוד, שכל זה כלל לא דיבר אליו ולכן התנהג בדברים מסוימים במעשים שאצל בעלי גאווה יכולים להתפרש כאילו משה גאוותן, וזה מה שקרה לקרח שהוא היה בעל קנאה וגאווה, ולכן אמר על משה שהוא מתנשא.
"כל הפוסל במומו פוסל". בעל גאווה וכבוד חושב שכולם כמוהו, ולכן החלפת הבכורות ללויים ופירוש לא נכון למעשיו של משה, גורמים לקרח לאור הכוחות והנטיות שיש לו להגיע למסקנות הפוכות מהמציאות.
בפרשתנו יש קריאה לתיקון המידות. אין לנו להשוות אחד לשני. לכל אחד יש שליחות אחרת ולכן כל אחד קיבל מתנות שונות מריבונו של עולם.
קרח הוא בן אדם שלא עבד על המידות ולכן סילף את האמת. ואז הוא מנתח את כל המציאות בצורה לא נכונה.
כותב ר' צדוק:
"וזה שטען כי כל העדה כולם קדושים וכולם שמעו בסיני אנכי ה' א-להיך.... ובתוכם ה' והיינו כמו שיהיה לעתיד שהקב"ה יושב ביניהם והם סביב במחול וכאמור ובעיגול אין שום מדריגות.... וכן הוא באמת כשיש התגלות...כמו שהיה ההתגלות בשעת מתן תורה דכתיב (דברים ה', ד') פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכמו ההתגלות שהיה בקריעת ים סוף.....ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היינו שהשפחה ראתה כמו הגדול שבישראל הכל שוים.... אז אין שום מדריגות וכן היה במתן תורה גם כן וכמו שנאמר שם (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל ופירש רש"י כאיש אחד בלב אחד ולא היה מדריגות....אבל אחר כך נתבטל מדריגה זו ולא יהיה ההתגלות הזה עד לעתיד שיהיה התיקון האמיתי" (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק - פרשת קרח)
כח הקנאה הגאווה והכבוד אצל קרח גרם לו, לא רק לראות את המציאות לא נכונה אלא גם לבנות תיאוריות מחשבתיות לא נכונות ועל ידי זה להצדיק אידיאולוגית את רגשותיו.
במתן תורה וקריעת ים סוף כל בני ישראל היו באותה מדרגה-מדרגת נביאים, ואז כולם היו שווים. קרח לקח שני מאורעות אלו ומשם בנה תיאוריה מוטעית שבני ישראל תמיד שווים וקדושים ולא צריכים מנהיג עליהם (כאשר באמת אין בשני מאורעות אלו ללמד על שאר החיים).
"טעותו של קורח היתה שמחמת גסותו נדמה לו שהכל שוין, ולא רצה להאמין שגם הצדיקים הקדושים צריכין מלחמה גדולה עם היצר הרע .... ואמר [קורח] שמי שזוכה למעלת הגדולים שוב אינו צריך מלחמה כלל, ואם כן הכל שוין, ואין חילוק בין משה ואהרן ובין שאר הגדולים, ובפרט שאז היו כל ישראל במעלה גבוהה מאד כי זכו כולם להשגת נבואת פנים בפנים.... מאחר שכולם קדושים וכולם שמעו בסיני מפי הגבורה.... ואם כן מה מעלתכם, של משה ואהרן, גבוה יותר מכולם, כי איך שייך עוד מעלה יתירה....אבל באמת כל זה טעה מחמת גסותו. כי באמת אף על פי שפסקה זוהמתן, עדיין היו צריכין כל אחד ואחד מלחמה גדולה עם היצר הרע ... ובאמת כל אחד כפי מה שזכה לשבר היצר הרע הגבוה שלו" (ר' נתן שטרנהרץ – ליקוטי הלכות יורה דעה)
ההבדל בין בני אדם נובע מכך, כמה מקום אנו נותנים ליצר הרע. קרח לא היה מודע ליצר הרע שבתוכו. קרח בונה תיאוריה שהיות וכל בני דורו היו במתן תורה והגיעו לדרגת נבואה, ממילא אין להם יצר הרע ואם כן כולם באותה דרגה.
טעותו היתה שיצר הרע תמיד נמצא באדם ולא נעלם, כי זה במהות האדם בעולם הזה, ולכן ודאי שיש יצר הרע, ולכן יש הבדלים בין בני אדם לאור כמה הם מתגברים על יצרם. במתן תורה היה יצר הרע רק שהוא לא היה פעיל באותו רגע של נתינת התורה, אך לאחר מכן ודאי שהוא פעיל, ולכן יש הבדל בין בני אדם, ודרוש מנהיג לכל בני ישראל על מנת לקרב אותם לבוראם.
כתוב במדרש:
"ובני קרח לא מתו: הרהרו תשובה במחלוקתם ונתבצר להם מקום בגיהנם ואמרו שירה.
כותב על כך הרב זייטשיק בספרו "אור הנפש":
שירה זו מה עושה? ושירה זו על שום מה?.....ועל מה אמרו שירה? והנה כידוע אין לנו אושר גדול בחיים כהשגת "כח הבחירה" השיקול והעיון השכלי החפשי בכל התנאים ובכל הנסיבות, היינו כאשר נקלעים אפילו ללחץ נפשי מסובך ולתנאים שנדמה לנו שאין לנו "ברירה" וכח החלטה..... ואנו מכוונים בסייעתא דשמיא אל האמת ואל המוצא והפתרון הרצוי והנאות, אז מרגישים אנו מעין תענוג עילאי שמימי, מין הרגשת כבוד האדם שנברא בצלם האלקים.... ואם ברגע כזה מאירה לנו אור חסד ברחמי ההשגחה ומחזירים לנו את כח השיקול העיון וההרהור הטוב... ובוודאי מי שרואה את עצמו מוצל ומועלה ע"י הרהורי תשובה, בתנאים כאלה בוודאי "שפיו יתרונן" וישתפך בשירה, שירת כמיהה והודייה עצומה להשי"ת על חסדיו האין סופיים" (הרב חיים אפרים זייטשיק - אור הנפש)
בני קרח שמחו על זה שבשניה האחרונה הם לקחו אחריות על חייהם ולכן הרהרו תשובה, ועל כח הבחירה הם אמרו שירה.
יש לאדם בחירה, וגם אם יש לו חולשות הוא יכול לעבוד על זה וזה העונג. האדם אחראי על חייו ואין לו לתת לחיים לנהל אותו.
השם משמואל כותב:
"ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח.....ונראה דהנה ענין רקועי הפחים ציפוי למזבח היינו שבראשונה היו מקריבים על האדמה, שהיו ממלאין את המזבח חללו אדמה בשעת חנייתן וההקרבה היתה על האדמה, עתה נעשו רקועי פחים ציפוי למזבח והיו מכסין את האדמה ומקריבין על הנחושת. אך יש להבין, למה צותה תורה לשנות את ההקרבה ממה שהיתה ולא לעשות זכרון אחר, ולמה לא עשו מתחילה ציפוי נחושת על המזבח להקריב על הציפוי. ונראה דהנה יש להבין למה היה הנסיון במחתות של נחושת ולא בשל זהב, שהרי לא מצינו קטורת קרבה אלא במזבח הזהב או במחתה של זהב לפני ולפנים ביום הכפורים..... ונראה דהנה במהות המתכות זהב רומז ליראה כסף לאהבה ונחושת להיות תקיף בדעתו עז כנמר...והנה עדת קרח שרצו להקריב לפני ה' [הם] היפוך [של] אהרן שהיה בוש לקרב למזבח. והיפוך הבושה הוא עזות פנים. ומכל מקום כשהיא בקדושה היא נמי [גם] מדה טובה להיות עז כנמר, ולא עוד אלא שנראה שהיא טובה שבמדות... ויש לומר שגם זה נכלל במדת נחושת היפוך בושת פנים... אבל גוף מחתות הנחושת, שהוא רוח עז כנ"ל מדתו של יעקב לא אבד..... ולפי דרכנו יש לומר דמה שעד אז היו מקריבין על האדמה ומאז והלאה מקריבין על הנחושת...ולזה בא הרמז שהיו מקריבין על האדמה כענין שכתוב (תהלים מ"ד) כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו"(ספר שם משמואל פרשת קרח - שנת תרע"ד)
יעקב בבית לבן עז כנמר. המידה של עזות פנים של קרח היתה טובה אבל השתמשו בה לרעה. מחתות נחושת השתמשו בהם לציפוי למזבח כדי להדגיש שצריך לעבודת ה' את כח העזות. כדי שהאדם ינהל את חייו ויוכל לעבוד על אישיותו, אסור לו לעגל פינות אלא עליו להיות עז כלפי עצמו ולדרוש ולהציב יעדים ולטפל באישיותו ומידותיו. כמובן חשוב שהיעדים שהוא מציב לעצמו יהיו תואמים את אישיותו ויהיו בשלבים כדי שיוכל להצליח בעבודתו.
חייבים להציב יעדים. "עשה לך רב" והקשר עם רב, מטרתו (בין היתר) לבדוק אם היעד שהצבנו הוא ריאלי. וצריך לטפס משלב שלב ליעד אידיאלי,ולא לצפות לסיפוק מיידי ולהסתפק בו. צריך להיות עז כנמר לא לנוח אבל בשמחה. אנחנו צריכים לדרוש מעצמנו רבות אבל בשמחה ובטבעיות.
קרח לא דרש מעצמו, אלא הוא הלך אחר נטייתו. הוא חשב מאה אחוז שהוא צודק, אבל כל התיאוריה שלו לא מתחילה. הוא רואה את המציאות לא נכון. הוא מנתח ניתוח לוגי שלם שנובע מתאוה גאוה וכבוד. השורש אצלו לקוי.
חשוב להדגיש שההגעה אל טוהר האמת אין פירושה שכולם ייחשבו אותו דבר. יש שוני בין האנשים כי לכל אחד יש שליחות אחרת בעולם ולכן נשמותיהם שונות, ולכן הדבר יביא לשוני בדיעות בין בני אדם. אך זו תהיה מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים ולא כמו אצל קרח שכל המחלוקת נבעה מכח הקנאה שהיתה בקרח.
יש מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים כאשר אין נטיות ורואים את האמת מכל מיני זויות-זה כדוגמת מחלוקת הלל ושמאי, ויש מחלוקת לא לשם שמים, שהיא נובעת מחולשות האדם, והיא לא אמיתית, זה כדוגמת מחלוקת קרח ועדתו.
כותב הרב קוק:
"תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם.... יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא ע"י הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ה' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על-כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום... כי כולם יכירו שכולם גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ה', ובכל אחת מהנה יש צד שתתגלה על ידו ידיעת ה' ואור אמתו" (עולת ראיה)
לא כולם צריכים לחשוב אותו דבר. אנשים שונים צריכים להסתכל על העולם מזויות שונות. זה היופי בישיבתנו שלא מכניסים את כולם למשבצת אחת זהה מצומצמת. חשוב שלא כולם יחשבו אותו דבר כי אנשים הינם שונים.
מטרת ישיבתנו לעזור לכל אחד להעצים את כוחות הטוב הנמצאים בתוכו ולעזור לו להגיע לכך שכל כוחותיו יידבקו בבורא. חשוב האחידות לא האחדות. מיצוי הכוחות אצל האנשים מביא לשוני, אך שוני שכולו נובע מהאמת הפנימית הנמצאת אצל האנשים, וזו מחלוקת לשם שמים ואת זה ה' רוצה.
כותב ה"שפת אמת"
"במשנה כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל ושאינה לשם שמים מחלוקת קרח.... בודאי יש מקום לחילוקי דיעות שנמצא בבני ישראל כמו שנאמר כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דיעותיהם שוות.והענין על פי מה שאמר אא"ז מו"ר ז"ל על המשנה 'אם אין אני לי מי לי' - כי כל אדם נברא לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקן... עם כל זה 'כשאני לעצמי מה אני' - שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל ע"כ.... כי בששת ימי בראשית נברא בכל יום ענין מיוחד, לא ראי זה כראי זה. אך השבת הוא הכולל כל הימים והוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו האחדות.... וכמו כן הגם כי המחלוקת צריך להיות שכל אחד יאמר דעתו אבל הכל כדי שיהיה אח"כ אחדות אחד. כדכתיב [את] והב בסופה, אהבה בסופה, זה הוא מלחמת ה' לשם שמים ומתחיל בפירוד ומסיים בחבורא, ואז מתקיים" (שפת אמת - פרשת קרח שנה תרמז)
בני אדם שונים כי כל אחד בא לתקן משהו אחר. האמת שלי לא כמו האמת שלך. אין מטרה של הישיבה לשכפל אנשים, אלא שכל אחד יגיע לשליחות והתפקיד שלו. השוני חייב לנבוע מתוך הנשמה השונה ולא מתוך הנטיה השונה. אצל קרח זה מחלוקת שנובעת מהנטיה ולא מתוך הנשמה לכן זה מחלוקת שלא מתקיימת.
המסר היוצא מפרשתנו, הוא הדרישה מהאדם להיות עז כנמר אבל בשמחה, בריאליות, בשלב אחר שלב. להגיע לטוהר האמת, ולא לראות את הדברים בצורה מסולפת.
יהי רצון שנזכה כולנו ל"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
