שיחה לפרשת תזריע- מה ה' דורש ממך
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בע"ה במוצאי שבת זו יוצאים אנו לחודש "בין הזמנים".
העובדה שיש חודש שלם "בין הזמנים" הוא מכיון שבאירופה כל החורף תלמידי הישיבה לא היו בביתם ולכן כאשר נסעו היה להם חודש להיות בבית. האם כיום שתלמיד נמצא כל שבת שלישית בביתו צריך לבטל/לקצר את "בין הזמנים"? מה תפקידו של זמן זה? האם רק זמן להתאוורר ולקבל כוחות או שיש ל"בין הזמנים" תפקיד חשוב ועצום בעבודת ה'
"כשנותנים מים בתוך כלים ומעמידים את הכלים על האש, הרי בשעה שהכלים עומדים על האש אי אפשר לדעת את שיעור המים בתוך הכלים, כי מחמת רתיחת האש המים מעלים אבעבועות ומתנשאים עד השפה העליונה של הכלי, ורק לאחרי שמורידים את הכלים מן האש וחום הרתיחה פוסק מלפעול עליהם אז אפשר להיווכח איזה כלי מלא מים ואיזה ריק למחצה לשליש או לרביע. והוא הדין ביוצאי הישיבה. כל זמן שאדם נמצא בתוך כותלי הישיבה פנימה, הרי הוא נמצא על האש רתיחת הקולות הפנימיים של תורה ויראה פועלת על נפשו, ואפילו אם יש בו הרבה ריקניות אין היא נראית כי מחמת הרתיחה מעט התוכן אשר בנפשו ממלא את כל החלל. ורק לאחר ההסרה מן האש, כשיוצאים מן הישיבה והרתיחה פוסקת, אז אפשר באמת לדעת את שיעור התוכן הרוחני הנמצא בלבבו של בן הישיבה. הנני בזה להביע את תקוותי כי המשך חייך בעתיד, לא יבייש את הגחלת אשר לשלהבתה התחממת" ("פחד יצחק"-הרב הוטנר)
לאור דברי הרב הוטנר, יש ל"בין הזמנים" תפקיד חשוב כמבחן. זה הזמן שבו האדם יודע מה אכן קנה מערכי הישיבה ויכול ליישם בחייו ומה עדיין לא קנה וצריך כאשר חוזר לישיבה לאחר "בין הזמנים" לשים דגש כדי לקנות ולהתקדם. ולכן לאור זאת, כל בחור צריך לצאת ב"בין הזמנים" בהרגשה שיש לחודש זה תפקיד חשוב של הבנה עמוקה מי אני? כמה מחובר אני לתורה ועבודת ה'? כמה יכול אני ליישם את ערכי הישיבה מחוץ לישיבה, גם כאשר אינני נמצא בחממה של הישיבה.
בחור צריך להרגיש ש"בין הזמנים" הוא זמן לעבודה והתקדמות. הוא הזמן שבו צריך אני לקחת את ערכי הישיבה ולמצוא את הדרכים ליישמם בחיי המעשה, ולכן דרושה הכנה רבה ל"בין הזמנים", כדי שאכן כל אחד יצליח במשימת קודש זו.
מטרת השיחה היום, לתת לכל אחד כלים להצלחה. "בין הזמנים" יכול לרומם את האדם ולתת לו הרגשה שאכן מצליח הוא ליישם את ערכי הישיבה בחיים. וחס ושלום, "בין הזמנים" יכול לתסכל מאד ולצער את האדם אם יהיה פער רוחני בין היותו בישיבה לבין "בין הזמנים". לאור זאת התכנון מראש יש לו חשיבות רבה.
בישיבה ברור מה נדרש מן האדם בתלמוד תורה. הישיבה היא הקובעת את זמני הסדרים, וחובתו לעמוד בסדרי הישיבה. אך ב"בין הזמנים" אין מסגרת ואין זמנים מוכתבים. השאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו כאשר הוא יוצא ל"בין הזמנים" הוא: כמה זמן ה' רוצה שאלמד תורה כל יום?
ה"קהלות יעקב" בברכות סימן ט"ו עונה על שאלה זו. הוא מקשה: מדוע רשב"י מפסיק את לימודו לק"ש (שהיא מדאורייתא), ולא אומרים "העוסק במצוה פטור מן המצוה"? מדוע רשב"י לא היה מפסיק לק"ש אם היה הולך לקידוש החודש ואילו כן היה מפסיק לק"ש אם לומד תורה?
נראה את "קהלות יעקב בלשונו:
"מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה... והנה בעוסקים במצוה אחרת פטורין אפילו מק"ש מטעם דעוסק במצוה פטור ממצוה... עוסקין בקדה"ח דלא הפסיקו אפי' לק"ש. וצריך ביאור מ"ש מצות ת"ת דמבטלין בשביל מצוה אחרת ולא מפטר מטעם עוסק במצוה כו' והרי תנן ות"ת כנגד כולם.. וכן בעל קרי אסרו בד"ת קודם דבטלוה לטבילותא, ואילו בק"ש תנן בברכות ד"כ דמהרהר בלבו ולרבינא זהו משום דהרהור כדבור דמי.. דבכל מצוות חיוביות שבתורה אפילו כשהוא אנוס מלקיים המצוה וליכא עליו טענה ותביעה על ביטולה מ"מ חיובא רמיא עלי'.. אבל כגון במצות צדקה מי שהוא עני ואין לו כלל מה ליתן יותר משלישית השקל אינו בגדר "אנוס" רק "פטור", דזהו עיקר השיעור במצות צדקה שהוא כפי יכלתו, וכשאין לו ליכא חיוב כלל ליתן. וכן במצות גמ"ח שבגופו, מה שא"א לו לעשות אין זה בגדר "אנוס" רק זהו גבול השיעור של המצוה שיעשה כפי יכולתו, כיון שהתורה לא נתנה זמן ושיעור קבוע, השיעור הוא כפי יכלתו. וכן מצות ת"ת, כיון שלא נתנה בו תורה שיעור ממילא החיוב הוא כפי יכלתו, ועל זמן שהוא אנוס מללמוד אין זה בגדר מבטל מצוה באונס אלא זהו גבול חיובו, שהוא עד כמה שאפשר לו רק פרק אחד שחרית ופ"א ערבית חיובו קבוע וברור דכתיב והגית בו יומם ולילה, וכשיהיה אנוס מפרק זה מחשב מבטל מצוה באונס... והנה הא דעוסק במצוה פטור ממצוה, היינו משום דשניהם חיוב עליו ואין דוחין זה את זה, אבל ת"ת ומצוה אחרת הנה מצד המצוה דרמי' עלי' שבשבילה מוכרח הוא לבטל ת"ת הרי אם נחייבו לעסוק בהמצוה ממילא אין עליו שום חיוב ת"ת על שעה זו, לפמשנ"ת דבהזמן שאנוס לבטל מת"ת ליכא חיוב ת"ת כלל... דק"ש מצוה חיובית היא משא"כ ת"ת כיון שאנוס ממצוה זו ע"פ תקנת עזרא אין זה בגדר מבטל מצוה באונס אלא על כיוצא בזה שהוא אנוס לא נתחייב מתחילה (קהלות יעקב ברכות סימן ט"ו)
מסביר "קהלות יעקב" שבלימוד תורה יש שני שיעורים. שיעור המינימום שה' דורש זה פסקא בוקר ופסקא ערב, ולאחר מכן ה' דורש מן האדם תלמד כל עוד אין לך צורך אמיתי אחר. וכאשר יש לך צורך אמיתי אחר אתה פטור מחיוב תלמוד תורה.
(כלומר כאשר בחור אכל היום צהרים, אין הכוונה שבאותו זמן היה עליו חיוב אך היה אנוס, אלא לא היה עליו חיוב כלל)
יש ב"קהלות יעקב" שני חידושים: א. חיוב תלמוד תורה כל הזמן. ב. הוא לא קיים כאשר יש צורך אחר אמיתי(חוץ מהמינימום פסקא בוקר ופסקא ערב)
לאור זאת מסביר "קהלות יעקב", שלכן לא אומרים בתלמוד תורה "העוסק במצוה פטור מן המצוה", כי כאשר אעשה את המצוה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחר, זה מוגדר צורך ולכן אהיה פטור מחיוב תלמוד תורה. בניגוד אם אעסוק בכל מצוה אחרת ואעבור לעסוק במצוה שניה, עדיין אהיה בחיוב במצוה הראשונה, ולכן שם אומרים לי להשאר במצוה הראשונה.
לאור זאת נבין שבעצם גדרי החיוב בישיבה וב"בין הזמנים" ובכל החיים הם אותם גדרים וחיובים, רק שכמות הצרכים משתנים.
בחור כל יום ב"בין הזמנים" צריך לברר מה הצרכים האמיתיים שחשוב שיעשה אותו יום ( הצרכים שה' דורש-מצוה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים, וכן הצרכים כדי שיהיה הבחור שמח ויקבל כוחות לזמן הבא) ושאר הזמן יעסוק בתורה.
הישיבה משתדל בזמן שבחור נמצא בישיבה למעט את צרכיו האחרים, ולכן דברים רבים (פיזיים) מגישה לו. אין הוא צריך להכין את ארוחותיו ועוד. הכל מוגש ומוכן (למרות שיש לזה מחיר בחינוך האדם). אך כל זה נועד כדי שיהיה לו זמן רב ללמוד.
ב"בין הזמנים" יש צרכים אמיתיים רבים יותר, וכך זה צריך להיות. אך עדיין חשוב לדעת, שכאשר אין צרכים האדם צריך לחנך את עצמו ללמוד ולעיין.
חשוב להדגיש שבטלה איננו צורך (אוורור כן), ולכן חשוב שכל "בין הזמנים" נהיה עסוקים ועושים הן בלימוד תורה והן בצרכים אמיתיים.
דרושה כנות גדולה ועומק אישי, שבחור יידע מהו צורך אמיתי שלו (כולל לטייל, להיות עם המשפחה וחברים), ומתי אין צורך. ולכן דברים משתנים מבחור לבחור ובאותו בחור מיום ליום.
ה"פחד יצחק" בספרו על חג השבועות מאמר י"ג, מעניק לנו כלי כדי לזהות צורך אמיתי.
הוא מביא את שאלת התוס': מדוע מברכים אנו ברכת התורה אחת לכל היום, ובתפילין כל פעם שאנו מניחים וכן בסוכה כל פעם שאנו נכנסים לסוכה אנו מברכים מחדש?
וכך מסביר ה"פחד יצחק":
"קושית תוספות פרק קמא דברכות, למה ברכת התורה פוטרת כל היום, מאי שנא סוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה. ויש לומר דשאני תורה שאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד, דכתיב והגית בו יומם ולילה, והוה כמו יושב כל היום בלי הפסק... ורבותינו הראשונים הקשו על זה מתפילין דמצותם הוה כל היום ואפילו הכי מברך על כל הנחה והנחה.. אם יש לה זכות היתה תולה לה, ופריך על זה זכות דמאי, אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, אלא זכות דמצוה זכות דמצוה מי מגנא כולי האי...לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינן מצווה ועושה, נהי דפקודי לא מיפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו בגווייהו, עד דאתי מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו. וחזינן מזה, דזכות זו של הכנסת בניהן לבית המדרש נחשבת לזכות של תורה ממש.... אין השכר של אריכות ימים הנאמר בכבוד אב בפרטיות משתייך אל המסייע.. פעמים שבטולה של תורה זה...שמבטל תורה להוצאת המת שהכנסת כלה הרי הוא מקבל שכר כאלו יושב ועסק בה.... דמכיון דבלימוד התורה יש תנאי של על מנת לעשות לא שייך להפטר מן המצוות על ידי העסק בתורה יעו"ש... דכחו של תלמוד תורה מתפשט הוא על כל הענינים המאפשרים אותו והמסייעים בידו לעמוד על צביונו ההגון לו.. משם דשכרה של הכנסת הבן והבעל לבית המדרש הוא שכר תורה ולא רק שכר מצוה...שביטול זה עצמו לתלמוד תורה הוא נחשב... בעסקי דרך ארץ הנכללים בקרא דואספת דגנך דאדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה, דגם על עסקי דרך ארץ הללו קאי הך דביטולה זה הוא קיומה....ולהכי לא דיינינן להו להיסח הדעת מתלמוד תורה אבל בתפילין וכהאי גונא.. נהי דגם מצותן היא כל היום מכל מקום מכוון דלא משכחת לה לביטול התפילין שיהי' כקיום התפילין, ממילא תפסינן דחליצת התפילין הו' מעשה הפסק והיסח הדעת ושפיר בעי ברכה על כל הנחה והנחה" ("פחד יצחק"-שבועות מאמר י"ג)
לתורה יש יכולת להתרחב, ולכן מפסיקים לק"ש ולצורך אמיתי אחר, כי הפשט שזה נחשב המשך לימוד תורה. לכן בתלמוד תורה לא אומרים "העוסק במצוה פטור מן המצוה", כי גם כשאעשה את הצורך האמיתי ייחשב הדבר כתלמוד תורה. ואילו בכל מצוה אחרת, כאשר אעשה את המצוה השניה, אין זה נחשב שאני עושה את המצוה הראשונה.
לכן חשוב שבחור ישאל את עצמו כאשר הוא עסוק בצרכים אחרים, האם הוא מרגיש שבצרכים אלו הוא עושה נחת לה' והתורה מתפשטת?
שאלה זו תעזור לאדם לחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים.
יהי רצון שאכן "בין הזמנים" ירומם את כולנו, ונזכה ליישם את ערכי הישיבה, ולהרגיש שחיים אנו "תורת חיים". אמן כן יהי רצון!
