פרשת תזריע - החודש: בין פרה להחודש
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו) ועשו להם ציצית קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית א"ל חייבת בציצית א"ל קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר לו חייב במזוזה א"ל כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית אמר לו דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן (במדב"ר פר' יח אות ג)
ההגיון אומר שהמשל בו השתמש קרח כדי להתקיף את משה רבנו היה מעין הטיעון המרכזי שלו. כיון שכך, נעסוק בטיעון הזה בהתבוננות מעט יותר עמוקה.
קרח מתאר טלית שכולה תכלת ובית שכולו מלא ספרים. לדעתו אין הטלית חייבת בציצית, ואין הבית חייב במזוזה. הטיעון הזה מחזיר אותנו לפסוק המרכזי של טענות קרח:
וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'
(במדבר, טז פס' ג' י"ג ל')
כל העדה כולם קדושים. הטלית כולה תכלת. הבית כולו מלא ספרים. אין צורך בכהנים, אין צורך בציצית, אין צורך במזוזה. כשהשלמות מצויה באופן מלא בכל נבכי העדה, אין צורך בהוצאת משהו מיוחד שהוא מעין מה שבכלל, והעמדתו כמשהו מיוחד. "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'".
המדרש מספר לנו על תגובתו של משה לשאלותיו של קרח. טלית שכולה תכלת חייבת בציצית. בית שכולו מלא ספרים חייב במזוזה. עדה שכולה קדושים חייבת בכהונה.
מהו שורש הויכוח? מדוע באמת יש צורך במזוזה בבית מלא בספרים, ומדוע באמת יש צורך בציצית בטלית שכולה תכלת, ומדוע באמת יש צורך בכהונה בעדה שכולה קדושים?
למדונו חכמים "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". אכן, הבית כולו מלא ספרים, הטלית כולה תכלת, והעדה כולם קדושים, אבל יש משהו שצריך להוציא אותו מן הכלל כדי ללמד על הכלל. כלומר הכוח הזה של התכלת, של המזוזה, של הכהונה, אכן גנוז עמוק עמוק בתוך נשמת האומה. נבחר הבגד, היא הציצית, נבחרת הבית היא המזוזה, ונבחר העדה הוא הכהן. הם מוציאים את מה שיש בהוויה הפנימית העמוקה של המציאות מן הכוח אל הפועל.
לתכנים העמוקים יש לקרוא שם. למאוויי הנפש יש לתת צורה ממשית. אין זה מספיק שהרצון, והנטיה, והמאוויים נשארים כמוסים בנפש. יש צורך לתת להם שם, יש צורך לקרוא להם, להוציא אותם אל מחוץ לכלל ולהצביע עליהם כעל משקפים נטיה פנימית עמוקה.
האמת היא שהדברים הללו רמוזים בדבריו של קרח: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'", העדה אמנם קדושים, אבל ה' הוא בתוכם. הנטיה הזו היא פנימית ועדיין לא נקרא לה שם. מעמד הכהונה משקף נטיה פנימת של "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". הנטיה הזו קיימת בצורה עמוקה בנפש הלאומית שלנו אבל העמדת הכהן נותנת לכך צורה ממשית. הכהנים אכן מורמים מן העם, אבל הם באים מן העם והם משקפים את התוכן הפנימי של העם.
כשהטלית כולה של תכלת והבית כולו מלא ספרים, זה משאיר את הדברים בצורה מעומעמת. לא קוראים להם שם. העמימות מותירה מקום להגדרות שונות ומשונות. יש צורך להטיל ציצית, לקבוע מזוזה, לתת שם לתחושות הפנימיות.
בספרי חסידות מצטטים את דברי הרמב"ן לשיר השירים ביחס לפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". כוונת הפסוק על פי הרמב"ן היא שכשמגיעה לאדם התעוררות כל שהיא בעבודת הבורא, כשהוא מרגיש משהו פנימי שקורא לו להיטיב, לעלות בדרגה, יעשה מצווה בפועל ויתפיס את תחושותיו במציאות מעשית ממשית. מצווה זו הופכת להיות לכלי שתנוח בו אותה ההתעוררות ותהיה לממשות. רגשות, תנועות נפשיות, מאוויים, אינם הופכים למשהו ממשי אם לא מחברים אותם למעשה מוגדר שניתן לדבר עליו בתחומי זמן, מקום, וחפץ.
כאן מקבלים אנו את הפרשנות המעשית לתשובתו של משה לטענות קרח. אכן, "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", אבל המציאות היא שכדי להפוך את הקדושה הזו לקנין ממשי, כדי לתרגם רגשות עמומים למציאות קיימת, יש צורך להתפיס את ההרגשות הללו במצוה אחת, במעשה אחד, באדם אחד.
וכאן המקום להרחיב מעט לכיוון ההפכי. האם באמת שגה קרח לאורך כל המהלך? האם אין מקום לטענתו של קרח? האם אין משמעות פנימית שניתן בכל זאת לקחת מדבריו של קרח בבחינת "ובני קרח לא מתו"?
הבה ונשוב אל הויכוח הנקודתי של קרח עם משה. האם היה קרח אנרכיסט? האם יש בתביעתו "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", משום תביעה לביטול השלטון? מה בדיוק רצה קרח באמת? איזו מן חברה רצה קרח לבנות? חברה ללא מנהיגות? חברה ללא מלך, כהן ושרים?
עיון בפרשת המלך מזווית ראיה של תורה מלמד שהגישה אל מוסד המלוכה היא מורכבת מאד. אמרה תורה:
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹֹא אָחִיךָ הוּא (דברים, יז פס' יד-טו)
לכאורה יש כאן מצווה, אלא שהתורה עצמה תולה את המצווה הזו ברצון העם, היה והעם יהיה מעונין במלך, הרי שיש מצווה. צליל של 'בדיעבד' עולה מן המצווה הזו. צליל זה משתמע גם מתוכחתו של שמואל לעם השואל ומבקש מלך:
וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם. וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶך אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם... גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ. (שמואל א, יב פס' יב-יז)
אפשרות להבנת היחס המורכב הזה מצויה בדברי הרב קוק המסבירים את מוסד המלוכה:
וחוץ מזה נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. וכל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו לעניין כמה משפטי המלוכה ובייחוד למה שנוגע להנהגת הכלל" (משפט כהן תשובה קמ"ד אות י"ד)
כוחו של המלך, המלכות, מצויה בעם. לאמיתו של דבר אין צורך במלכות וכדברי תוכחתו של שמואל "וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם". ה' הוא המלך. המציאות הזו היא מציאות שצריכה לחייב כל אחד ואחד, כך שבעצם לא היה צורך מלכתחילה במלך בשר ודם. יחד עם זאת, יודעים אנו על המצווה למנות
מלך, יודעים אנו על הערך שמייחסת היהדות למלכות בית דוד, יודעים אנו שלמרות שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', בכל זאת יש צורך במלך. יש צורך להוציא את הנכונות הזו של הכלל לקבלת עול מלכותו של הקב"ה מן ההגדרה העמומה אל המציאות המלכותית המעשית שמשקפת נאמנה את מלכות שמים בעולם. לא רגשות, לא נטיות, לא מאוויים, אלא מלכות ממש, מלך עם כל גנוני המלכות, מלך שישקף נאמנה ויבטא מעשית, את התוכן הפנימי של מלכות שמים.
חששו של שמואל יכול לתת לנו מושג מה ביחס לגרעין הפנימי העליון של שיטת קרח. שמואל רוצה לשמר את התוכן הפנימי המביא בסופו של דבר לידי המעשה החיצוני. אכן גם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית, אבל אם כל ההתמקדות תהיה סביב הציצית ולא סביב הכשרת הטלית להיותה כולה של תכלת, הרי שאז תהפוך הציצית לשריד חיצוני של מהות פנימית שהיתה ואינה. זהו הרגע בו המצוות הופכים להיות בגדר של "הציבי לך ציונים", לא קיום חיצוני הנובע ממהות פנימית עוצמתית, אלא קיום חיצוני מדולדל המסמל פולקלור, מנהג היסטורי, ולא חיים רעננים של אומה בעלת תוכן.
קרח חושש שמא הפרשת מעמד הכהונה מתוך כלל ישראל יביא בסופו של דבר לזניחת הרעיון של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הכהנים יהיו אלו שישמרו את הרוח היהודית בשביל עם ישראל, והעם עצמו ירגיש את עצמו פטור מן החובה להכשיר את עצמו ואת רוחו.
בחיבור בין רעיונות אלו יש אולי הענקת עומק לדברי המדרש הקושר את קרח עם שמואל:
וקרח שפקח היה מה ראה לשטות הזה אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן שנא' (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (במדב"ר, פר' יח אות ח)
שמואל בא מבני בניו של קרח ובעצם טענתו כלפי העמדת המלך, חוזר שמואל אל התוכן הפנימי של תביעת קרח. יתירה מזו. הפסוק הנדרש במדרש "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו", מוסב אף הוא על ויכוח זה. אם משה ואהרן נזקקו לממסד של 'בכהניו', הרי ששמואל מציב אלטרנטיבה אחרת 'בקראי שמו', אלו הם הקוראים בשמו של ה' גם אם אינם כהנים בדווקא, הם פשוט מאד מרגישים את עצמם קרובים מספיק כדי לקרוא בשם ה' ללא התיווך של הכהן. את העומק הפנימי הזה רוצה שמואל לשמר ומשום כך הוא מוכיח את העם על חטאם בבקשת המלך.
הנה כי כן, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך. אכן, זקוקים אנו לציצית, למזוזה ולכהן. זקוקים אנו למימוש החיצוני של המאוויים הפנימיים, אולם יחד עם זאת צריכים אנו שניזהר שמתוך עיסוק אינטנסיבי במעשים החיצוניים, לא נאבד את התוכן הפנימי המניע את אותם המעשים.
