שיחה לפר' תזריע-החודש - תתחדש!

הרב יחזקאל יעקבסון

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (שמות י"ב)

מצות קידוש החודש היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל כעם. מסתבר, כי לא לחינם נבחרה מצוה זו להיות ראשונה. בוודאי יש בה כעין מפתח לכלל המצוות כולם, ולא ללמד על עצמה בלבד יצאה אלא ללמד על כלל המצוות כולם יצאה. (מפורסם מה שכתב ר' צדוק הכהן מלובלין כי כל דבר ועניין במקום הראשון בו יופיע בתורה שם מתגלה עיקר עניינו).

נראה לומר כי אכן למצוות קידוש החודש יש מסר כללי והיא מפתח חשוב לכל שאר תרי"ג מצוות. שתי נקודות יסודיות מאפיינות את מצות קידוש החודש:

א. ההתחדשות. ב. השותפות וההשפעה. שתי הנקודות הללו באות לביטוי הן במישור הפרטי – בכל אדם ביחסו לקיום המצוות, והן במישור הכללי הלאומי - ההשפעה והתרומה של עם ישראל בעולם.

התחדשות כנגד מצות אנשים מלומדה

סכנה גדולה אורבת לפתחו של כל אדם אף זה אשר מקיים תורה ומצוות, סכנת השגרה וההרגל. כל אחד מאיתנו יכול להבחין בשחיקה הגוברת ככל שמצוה הולכת ונעשית שגרתית יותר. השגרה וההרגל גורמות לשחיקה הן בדקדוק בקיומה של המצוה והן בהתלהבות, בכוונה ובחשק הנלווים לקיום המצוה. הדבר נכון אף במצוות הבאות מזמן לזמן, קל וחומר באותם מצוות אשר הם תמידיות ומתקיימות בכל יום ויום. אינה דומה ברכת "לישב בסוכה" או נטילת לולב ביום ראשון של סוכות לאותה ברכה בימים האחרונים של סוכות. כנ"ל בנר חנוכה, קל וחומר במצוות יום יומיות. כולנו זוכרים את ההתלהבות שאחזה בנו כשברכנו את ברכת החמה שמתקיימת פעם בעשרים ושמונה שנה. האם זכרנו באותו בוקר לקיים כך גם מצות קריאת שמע או לברך באותו יום באותה התלהבות ובאותה כוונה גם את ברכת המזון?! והלא מצוות אלו הם מדאורייתא וברכת החמה אינה אלא מדרבנן! אלא שהשגרה וההרגל מביאים בעקבותיהם את השחיקה הפוגעת בכוונת המצוה בהתלהבות הנלווית אליה ובדקדוקי קיומה. אנו אכן מקיימים את המצוות אך ישנה סכנה שנעשה אותם כמצוות אנשים מלומדה. הנביא ישעיה אומר:

יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:

(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר: ישעיה כ"ט)

מבאר ספר חסידים (סימן מ"ו) את את דברי הנביא:

" אמר הקב"ה לישעיה, ישעיה, ראה מעשה בני, כי אינו אלא לפנים, ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו. באים בביתי ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם, לא בלב שלם. הם מנקין את ידיהם ומברכים על נטילת ידים, ובוצעים ומברכים ברכת המוציא, שותים ומברכים כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכוונין לברכני". לכן על כן חרה אפו

עלינו להזהר מקיום מצוות מתוך שגרה והרגל כמצות אנשים מלומדה, עשיה הנובעת וממשיכה אך ורק מכח האינרציה כהמשך למנהג אבותינו בידינו. (התוס' בע"ז אומרים שעובדי ע"ז שבחו"ל אינם באמת עובדי ע"ז כיוון שהם עושים זאת רק כמנהג אבותיהם בידיהם!)

כנגד סכנה זו באה מצות קידוש החודש הקוראת לנו להתחדש ואף נותנת לנו את הכח להתחדש חידוש תמידי, לא להישחק לא להיכנס לשגרה. כח ההתחדשות הזה מיוחד לכנסת ישראל אשר נמשלו ללבנה שגם בהתמעטותה היא שבה ומתחדשת כמו שאנו אומרים בברכת הלבנה: "שהם עתידים להתחדש כמותה". לפיכך באה מצוה זו כמצוה ראשונה והיא קוראת לכל אחד ואחד מעם ישראל לקיים באופן זה של חידוש תמידי את כל שאר תרי"ג מצוות.

השותפות וההשפעה – ישראל מקדשים את הזמנים

מצות קידוש החודש מיוחדת אף בכך שהיא תלויה בישראל, ישראל הם המקדשים את הזמנים. קביעות החודש אינה תלויה ב"אמת האסטרונומית" אלא היא תלויה בהכרזת בית דין: מקודש מקודש. "אשר תקראו אותם" דרשו חז"ל תקראו אתם – אתם אפילו שוגגים אפילו מזידים אפילו מוטעים. לכן בכל ברכות הזמנים אנו מקדימים לקדושת הזמן את קדושת ישראל, "מקדש ישראל והזמנים", ישראל הם המקדשים את הזמנים.

לכאורה הזמן הוא מושג מופשט ואינו מוחשי ולפיכך קשה להבין איך יכולים לקדש את הזמן. אנו מסוגלים להבין רק את הקדושה הנתפשת במקום מסוים או בחפצים מסוימים. אכן, היכולת של ישראל לקדש גם את הזמן מגלה יותר מכל את עוצמת הקדושה הנמצאת בעם ישראל המקדש את הזמן. זהו פשר המדרש:

ד"א החדש הזה לכם, הרואה את הלבנה היאך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש, יש מן רבנן אמרין ברוך מחדש חדשים, ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים, ויש מהם אומרים מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קדוש כלום, ואל תתמה על זה שהקב"ה קדש את ישראל שנא' (ויקרא כ) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש (מדרש רבה ט"ו כ"ד)

כוונת המדרש להבהיר כי היכולת שלנו לקדש את הזמן נובעת מקדושתנו אשר היא עצמה נובעת מקדושת ה' שקידשנו במצוותיו.

זאת ועוד. מצות קידוש החודש מגלה כי עם ישראל נעשה כביכול שותף לקב"ה בעולם. כך אמרו שם במדרש:

ד"א החדש הזה לכם, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתיב (דניאל ד) בגזירת עירין פתגמא, אמר להם אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה שנא' (תהלי' נז) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, וכן הוא אומר (ויקרא כג) אלה מועדי ה' מקראי קודש וגו' אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו, אמר להם הקב"ה לישראל לשעבר היה בידי שנא' (תהלים קד) עשה ירח למועדים אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם אם אמרתם הן הן אם אמרתם לאו לאו מ"מ יהא החדש הזה לכם, ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם לכך כתיב החדש הזה לכם.

ומדרש נוסף בכיוון זה:

ד"א החדש הזה לכם, למה אמר הקב"ה למשה ולאהרן לפי שקדוש החודש בשלשה כשבקש הקב"ה לקדש את החודש אמר הקב"ה למשה ולאהרן אני ואתם נקדש את החודש, הה"ד ויאמר ה' אל משה ואל אהרן

ניתן לומר כי מטעם זה מצות קידוש החודש היא המצוה הראשונה לישראל. המסר העולה ממנה, מסר של השפעה ושותפות, מהווה מסר חשוב לאדם. יש המקיים מצוות וייתכן שהוא אף מדקדק בהן אך יחד עם זאת אינו חש שהוא מתקדש מתעלה ומתרומם, בוודאי שאין הוא מרגיש כי הוא תורם ומשפיע משהוא בעולם. לזאת, באה מצות קידוש החודש מצוה התלויה בישראל, מצוה אשר מגלה את קדושתם של ישראל ואת יכולתם לקדש את העולם כולו ואף את הזמן ומצוה זו אומרת לכל אחד ואחד מאיתנו: המצוה אשר אתה עושה אינה מעשה טכני בלבד, אלא מצוה המרוממת ומקדשת לא רק אותך אלא משפיעה קדושה וטובה על העולם כולו. ולא זו בלבד, אלא אף נעשית שותף כביכול לריבונו של עולם. "לשעבר היה בידי מכאן ואילך מסורה בידכם".

ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" מבאר כי עניין זה של שותפות והשפעה היא עומק המושג "צלם אלקים", אדם במעשיו בורא ויוצר עולמות רוחניים ובכך הוא דומה לריבונו של עולם. מצות קידוש החודש ומעמדם של ישראל במצוה זו מגלים יותר מכל מצוה אחרת את היסוד החשוב הזה, ולפיכך ראויה מצוה זו להיות ראשונה שנצטוו בה ישראל.

א"כ, מצות קידוש החודש קוראת לכל אחד מאיתנו קריאה מתמדת: תתחדש ותתקדש!