שיחה לפר' לך לך - כיצד נזכה להשפיע על ילדנו וסביבתנו?

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בימים האחרונים אני מוטרד מאוד מהשאלה: הרי נח ואברהם חיו באותה מציאות בדיוק, הם היו שונים מהציבור שסביבם. נח היה חי באווירה של חמסנות, של אנשים שמתנהגים גרוע בבין אדם לחברו וגם בבין אדם למקום, אברהם – כולם מסביבו עבדו ע"ז, ובכל אופן התנהגו כה שונה, מדוע?

כדי לראות עד כמה היה אברהם פעיל, נראה את הרמב"ם:

"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים.... ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה.. אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א הלכה א-ג)

אברהם מגיע למסקנה שהציבור טועה, ואז הוא מתחיל לדון עימם, לערוך דין עימם ולומר שאין זו אמת, שובר צלמים, קורא בקול גדול לכל העולם, היה הולך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה, מגייר את האנשים-מחנך. נח לעומתו – פסיבי לחלוטין – בונה תיבה בגלל שה' אמר לו, אבל שום דבר לא מעבר – לא מקים קהילות, לא דן עם הציבור, לא כותב ספרים, לא הולך מעיר לעיר וממלכה לממלכה. ואני מנסה להביןמאיפה נובע ההבדל? למה נח מתנהג כך ואברהם מתנהג אחרת? מה שורש ההבדל ביניהם?

בהתחלה חשבתי הם פשוט שונים באישיות – זה אקטיבי, זה פסיבי, אז הם מתנהגים אחרת כי באישיות הם בנויים אחרת. אבל אם זו הייתה התשובה, אז המדרש לא היה משווה ביניהם, והמדרש לא היה דן בשאלה: שאם נח היה בתקופה של אברהם מה היה שווה? ומה היה עושה? הרי הם שונים ויש להם ייעודים ותפקידים שונים? וכל ההשוואה בין אברהם לנח לא הייתה קיימת. ואם המדרש משווה ודן בהבדלים ביניהם – אז סימן ששניהם היו יכולים לעשות את אותו דבר, אבל היה משהו שעיכב את נח, אולי משהו בתפיסת עולם או איזו שהיא חסימה שגרמה לנח להתנהג אחרת מאברהם.

הרב צבי יהודה מדגיש, שאברהם הרגיש כאיש כלל ולכן קרא בשם ה', בניגוד לנח כפי שהרמב"ם מגדירו כאיש פרט. וכך כותב הרב צבי יהודה קוק:

"אם כן אדם זה הולך אל הארץ החדשה והוא מוצא אותה מלאה עבודה זרה. בית אבא היה מלא עבודה זרה, ועכשיו הוא מסתובב ומטייל בארץ.. מה עושה אברהם אבינו הוא נפגש עם ד' ולא עם עבודה זרה ויקרא בשם ה'...

צריך להבין מה פירוש הקריאה הזאת בשם ה' לחש? קמיע? אמירת פסוק? יש לזכור שאברהם אבינו היה אישיות מכובדת מאוד ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, וכן אנו מוצאים שנאמר לו בחברון נשיא אלהים אתה בתוכנו. כשהופיע בסביבה אנושית אלילית, האדם החשוב הזה לא עמד באיזו פינה ואמר איזה פסוק אלא ויקרא בשם ה'. זו דקלרציה והצהרה אלוהית בשם ד' אל עולם.

צריכים להבין שקריאה זאת היא המשך של הפקודה האלוהית להתאחז בארץ הזאת בתור הכנה לגוי גדול. הכל ענין אחד. ההכרזה הזאת מזדהה עם הידיעה של "ואעשך לגוי גדול". אברהם אבינו אינו איש פרטי אלא אישיות כללית היסטורית צבורית ולאומית, וענין זה הולך ומתגלה הולך ומתפרט בהמשך התורה" (שיחות הרב צבי יהודה פרשת לך לך)

מה גרם לאברהם להרגיש שהוא אדם כללי ולא להיות איש פרט- למרות ששניהם חוו אותה מציאות?

החתם סופר דן בשאלה: מדוע ה' אומר מראש לאברהם לאן ללכת? וכותב, שה' רצה שאברהם יעבור תהליך מחשבתי ורגשי. אברהם חשב בהתחלה שה' רוצה בוודאי שיקים את מדינת התורה במקום שומם ומבודד, וכשה' אומר לו לא במקום מבודד אלא בארץ כנען, שם ישפיע על אנשים ויגרום להם לקרוא בשם ה'- דבר זה מראה לאברהם ומלמדו עד כמה חשובה חובת ההשפעה והנתינה לבני אדם.

וכך כותב החתם סופר:

"אף על פי שהיה נסיון גדול ללכת מארצו וממולדתו ולא הודיעו הקב"ה אנה ילך, סבור היה אברהם שיוליכו (הקב"ה) אל אחת המדינות.. שהן פקר שעדיין אין בהן איש... וחשב אברהם שבאחד הגלילות הללו (הריקות מאדם) ידור ויתגדל. "והכנעני אז בארץ, עם גדול ורם בני ענקים", ואברהם יתגורר שם כגר עד יפרה ויוריש הכנעני". (חתם סופר לך לך)

כל אחד מאיתנו חייב להיות איש כללי כאברהם אבינו . יש לנו חובה לחנך את ילדינו ולהשפיע עליהם, להשפיע על הקהילה שבה נהיה, ולהשפיע על האנשים מסביבנו. אף אחד לא יכול לחיות את החיים שלו בלבד. וא"כ, חובה עלינו להבין כיצד נחיה את חיינו כאברהם ולא כנח.

אני מבקש לציין שני הסברים להבדל בין נח לאברהם:

א.היתה ביניהם תפיסה שונה בעבודת ה'. האם עבודת ה' פירושה התבודדות והתנזרות מן העולם וחוסר הנאה ושמחה, וכך הבין נח. או הנאה מהתורה וקידוש החומר, וכך הבין אברהם.

כותב הרב וולבה זצ"ל זקן המשגיחים:

"מהי המחלוקת בינינו לבין העולם החילוני? לכאורה, שהם אינם מאמינים ואנחנו מאמינים, אנו מקיימים מצוות והם לא. אולם, בשורש הדבר נראה, שהמחלוקת היא בנקודה אחרת, כיצד ליהנות מהחיים.

תינוק, ממש מיום היוולדו, רוצה ליהנות. כל אשר הוא מתפתח, הנאותיו מתחלפות, אבל הרצון ליהנות נשאר המניע העיקרי לכל מעשיו. רבינו ר' ישראל סלנטר ז"ל כותב, כי ה"אני" של האדם הוא הרגש בהנאה וצער.

באהבת ה' חשבתנו תמיד כי רק במסירת נפש תימצא ובויתור מוחלט על כל הנאה. והנה הרמב"ם כתב בספר המצוות מצוה ג', שציונו באהבתו ית'. וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית הנאה וזאת היא האהבה המחויבת.... אם מתבונן במצוה אחת ומרגיש כמה קדושה והתעלות הוא מקבל על ידה וכיצד היא עוזרת לו להשריש עדינות וטובת לב בקרבו. אדם מתבונן בסוגיא בש"ס ורואה את העומק המבהיל אשר בה ואת השכל האלוקי המתגלם בה. בכל אלה הוא משיג ומכיר את השם. אבל הכרה יכולה להיות קרירה, הסתכלות מה, התרשמות מה, אבל אין הרושם מגיע עד עומק נפשו. אולם כשנהנים מההשגה תכלית הנאה זוהי הכרה של אמת, ויותר מזה זוהי האהבה המחויבת.

ורמח""ל מתחיל את המסילת ישרים "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהינות מזיו שכינתו", ועד"ז הוא מתחיל כל ספריו הגדולים, הקל"ח פתחי חכמה, דרך ה' ודרך תבונות.

אולם תוך כדי הרגשה זו עומד האדם על כך, שהבורא מתיחס אליו וקרוב אליו שהרי בראו, ואם כן הוא ית' רוצה בקיומו. כאן הוא מקום השמחה. אם הבורא הגדול הזה שאי אפשר להשיגו רוצה בו ויודע אותו, אין שמחה גדולה מזו". (הרב וולבה)

מהי המחלוקת בינינו לבין העולם החילוני? אומר הרב וולבה: לכאורה, שהם אינם מאמינים ואנחנו מאמינים, אנו מקיימים מצוות והם לא. ואולם בשורש הדבר, נראה שהמחלוקת היא בנקודה אחרת. כיצד ליהנות מהחיים. זו המחלוקת. תינוק ממש מיום היוולדו רוצה ליהנות – כל אשר הוא מתפתח הנאותיו מתחלפות, אבל הרצון ליהנות נשאר עיקרי. זה הנאה של האדם. כל אדם רוצה ליהנות, זה בעצם המנוע שלו. הויכוח אומר הרב וולבה בין הציבור החילוני לציבור הדתי, ממה נהנים – האם ההנאות חולפות ורגעיות של עולם הזה, או האם נהנים מהנאה רוחנית של נצח, מהנאת הנשמה.

האגלי טל בהקדמה שלו כותב:

שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.

ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה [ועיין פירוש רש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק.]

ובזוה"ק, ד"בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה, יצר הרע...". ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על-כל-פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה". " (הקדמת אגלי טל)

יש החושבים שברגע שהלומד נהנה – זה כבר נותן לו משהו, הוא מרוויח מזה משהו, וממילא זה כבר לא לשמה. ולכן צריך להתנזר מן העולם, להיות בלי שמחה ותענוג, לא ליהנות מהלימוד. אומר האגלי טל: ובאמת זה טעות, ואדרבה זהו עיקר מצוות תלמוד תורה – להיות שש ושמח ומתענג בלימודו. אז דברי התורה נבלעין בדמו. השמחה יוצרת את הדבק, היא יוצרת מצב שהלומד והתורה נהפכים להיות אחד.

לדעתי זה היה השוני בין נח ואברהם. נח היה אדם מכונס, אדם שלא משרה אווירה, אדם בלי הנאה, כי הוא חשב שהנאה זה כבר חוסר לשמה, וכשאדם אין לו שמחה ואין לו התלהבות ואין לו הנאה – הוא לא יכול להשפיע. אברהם הבין כמו האגלי טל, שהגישה הזאת היא טעות. אברהם מבין שהתפקיד שלו לא התנזרות מהעולם הזה, אלא קידוש החומר. וממילא הוא נהפך להיות עשיר כדי שיוכל להשפיע על החברה, ואדם שמח, ואדם שמקרין, ואדם שהחברה מכבדת, ולכן הוא מצליח להשפיע.

אנחנו חייבים פה, בבית המדרש שלנו ליצור הרבה שמחת לימוד. אנחנו צריכים להקרין תורה, להבין שזה סם החיים. אחד הדברים שנותנים שמחה לאדם, ככה הקב"ה ברא את האדם, זה כאשר הוא נותן לשני. לכן אני מציע כל יום חמישי בערב שהחבר'ה יתלבשו על האימייל ויכתבו איזה שהוא דבר תורה עמוק וישלחו אותו לעשרה חברים. שתהיה נתינה של תורה, זה מה שגורם לאדם לשמחה. אז כשאנחנו רוצים להיות משפיעים ומקרינים, אנו נגיע לזה אם נחנך את עצמנו לשמחתה של תורה.

לאור זה שאברהם מקדש את החומר, מסביר הפרי צדיק את המדרש בשמות רבה:

"ומשה עלה אל האלהים... באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?" (שמות רבה)

שואל הפרי צדיק: יופי, מצוין, מצאת פטנט איך המלאכים לא זורקים אבנים. אבל איך זה עונה לשאלה שלהם: שהתורה צריכה להיות בשמים ולא לרדת לארץ, מקום שיש בו חולין וטומאה?! אומר הפרי צדיק: אברהם היה הראשון שהבין את המושג הזה של קידוש החומר "לושי ואפי עוגות". הוא הבין שמטרת העולם הזה היא לא לברוח ממנו אלא לקדש אותו. בשביל זה תורה יורדת לארץ, בגלל שבשמים אין חומריות, אי אפשר לקדש את החומר. לכן המדרש מסביר את התשובה היסודית, שה' מסביר למלאכים מודע הוא מוריד תורה לארץ, זה לא איזה פטנט אלא תשובה יסודית.

לאור זאת, כל אחד מאיתנו חייב לשאול את עצמו, איזה חומר אני יכול לקדש ואיזה חומר אני לא יכול לקדש, וממנו אני בורח?

ב. למה אברהם אקטיבי, איש הכלל הולך ממקום למקום, ולמה נח לא? אומר הסבא מסלבודקה בהסברו לדברי התורה שנוח נכנס לתיבה "מפני מי המבול", ועל זה כותב רש"י: "נח מקטני אמונה היה, מאמין ואינו מאמין", ולכן לא נכנס בגלל ציווי ה' אלא בגלל מי המבול.

"עומדים אנו מכאן על נבכי הכוחות הנוראים הצפונים והחבויים בנפש האדם. נח זה שנאמר עליו איש צדיק תמים היה בדורותיו, שבזכותו נצלה כל הבריאה כולה מכיליון, בזכותו קיימים הם כל הדורות כולם עד סוף העולם, עליו מעידים חז"ל כי מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול? והלא מאה ועשרים שנה נתעסק בבנין התיבה, מאה ועשרים שנה היה מזהיר מכריז ומפרסם כי עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם והיו הבריות מלעיגים עליו מבזין אותו וקוראים אותו זקן ושוטה? והתורה מעידה עליו ויעש נח בכל אשר צוה אותו אלקים כן עשה.

הוא עשה ככל אשר נצטווה, לא הפיל דבר, ואחרי כל זאת באים חז"ל ומעידים עליו כי אף הוא מקטני אמנה היה. בעומק סתרי לבבו נשארו עדיין ספקות, והיה מאמין ולא מאמין, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. זאת אומרת אף ירידת הגשמים ובקיעת בל מעיינות תהום רבה לא הועילו לו כלל להוציא מלבו את הספקות והוא לא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים.

עד כדי כך עמוק נבכי כוחות המצויים באדם. אפשר לו לאדם לעסוק בענין תיבה מאה ועשרים שנה, לפרסם ברבים את הגזרה העתידה לבוא לעולם, ואילו הוא עצמו המיועד להינצל ולהציל בזכותו את כל העולם, הוא גופו הריהו מאמין ואינו מאמין. בידיו הוא עושה בתיבה, בפיו ובשפתיו הריהו מודיע ומפרסם את אזהרתו הגדולה לכל באי עולם, ואילו בלבבו בתוך תוכו, בפנימיות סתרי נפשו מפקפק הוא ומסתפק בדבר, ואין הספיקות מרפים הימנו, אף למראה עיניו את התחלת הגשמת הדבר, והוא לא זז ממקומו עד שבאו המים ודחקוהו לתיבה, עד כדי כך עמוקים הם כוחות הנפש שבאדם" (נתיבות מוסר)

כלומר, נח עשה את הכל כלפי חוץ אבל בפנים עדיין היו לו ספקות, ומכיוון שעדיין היו לו ספקות הוא נכנס רק מפני המבול. אדם שיש לו ספקות, אדם שלא מברר את הדברים עד הסוף, לא יכול להיות אקטיבי, אז הוא ראש קטן – אז הוא עושה את מה שהקב"ה מצווה ובזה זה נגמר. אך לאברהם הכל היה ברור "שתי כליותיו למדהו תורה", וכשהכל ברור ונהיר והאדם מרגיש מחובר לתובנותיו, אז זה נותן אנרגיה וכח להיות פעיל ומשפיע.

יש מלבי"ם נפלא – "מצא אישה מצא טוב", ושלמה המלך אמר "ומוצא אני מר ממוות את האישה". אומר המלבי"ם: הכל תלוי ברגע שאתה מתחתן, האם אתה נמצא נפשית במצב של מצא או במצב של מוצא. אם לא ברור שהיא האישה הכי טובה – "מוצא אני את האישה מר ממוות". אם כשאתה מתחתן ברור לך שהאשה היא הטובה ביותר בשבילך ויחדיו תקימו בית לעד– אז "מצא אישה מצא טוב".

זה ההבדל בין נח לאברהם – נח היה מוצא ואברהם היה מצא. נח עשה את ציווי ה', אך בתוך ליבו עדיין היו ספיקות, ולכן היה בגדר "מוצא" ולא "מצא". ואדם החי בספיקות, אין לו כח, אין לו אנרגיה, ולכן היה פסיבי. אברהם לעומתו הכל היה ברור לו, ולכן היה אקטיבי.

לסיכום:

עלינו להבין שהתפקיד שלנו הוא ליהנות מתורה ומקרבת ה' ולהקרין שמחה זו. עלינו להיות דומים לאברהם אבינו שהיה עמוק ובירר את הדברים עד הסוף, לא היו לו ספקות. זו צריכה להיות שאיפתנו. שהתורה ועבודת ה' יגיעו לכל נבכי נפשנו.

יהי רצון שנשאף להיות משפיעים ומקרינים כמו אברהם אבינו. וכשם שאברהם נקרא "אברהם אוהבי", כך גם אנו נזכה להיות אהובי הקב"ה.