שיחה לפר' ויחי - יעקב אבינו לא מת

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

אני מבקש בשיחה לדבר על איך הופכים להיות אדם גדול. שבוע שעבר עסקנו בפגישה של יעקב עם יוסף, וחז"ל מסבירים שיעקב אמר קריאת שמע ויוסף לא. ושאלנו מדוע יעקב קורא קריאת שמע ויוסף לא? והסברנו זאת לפי שיטת המהר"ל. היום אני מבקש להביא את הבנת הנצי"ב בהעמק דבר.

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (בראשית פרק מ"ו פסוק כ"ט)

וירא אליו- ורש"י כ' בשם מדרש חז"ל שיעקב קרא אז ק"ש גם זה צריך ביאור וכי לא הי' יכול לכוין השעה של ק"ש שלא בעת ראות פני יוסף ... וכך הענין שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו. והוא אביו. והרבה להשתדל ע"ז עד כה ולא עלה בידו כמש"כ לעיל. ע"כ עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה ומכש"כ לפי מהשכתוב בספר הישר שפרעה שלח לו הכתר. והי' סבור יוסף שיעקב יכירנו מ"מ וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה. או אפי' אם לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו. יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת לא הכירו יעקב מתחלה וכסבור שהוא פרעה והשתחוה לו שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו. ואח"כ הראה עצמו יוסף לאביו והי' לאביו תרעומת בלבו עליו כי אע"ג שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו. מ"מ לא באופן שיוסף עצמו יהא גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו. ע"כ מה עשה להסיח דעתו כרגע קרא ק"ש בדביקות ואהבת ה' שיש בזה כח להסיח דעת מכל דברי עוה"ז (העמק דבר על בראשית פרק מו פסוק כט)

יוסף רוצה שהחלומות תתגשמנה. הוא מבין שלמען עתידו של עם ישראל צריך שאביו והאחים ישתחוו לו. על כן עלה בדעתו להגיע לפגישה עם אביו בבגדי מלכות, ועם הכתר של פרעה. וכך חשב יוסף:אם אבי יכיר אותי הוא ישתחווה משום כבוד המלכות, ואם לא יכיר אותי אז אני רוצה שיחשוב שאני פרעה ואז הוא ישתחווה. ואכן יעקב לא הכיר אותו בתחילה וחשב שיוסף הוא פרעה והשתחווה לו. ואז יוסף התגלה אליו. החלום התגשם, יעקב השתחווה. הוא רצה שיעקב ישתחווה ברגע הראשון שהם נפגשים, ולכן הוא עשה את הטריק הזה. יעקב הרגיש שהוא מתחיל לכעוס על יוסף, כי למרות שהיה חשוב שהחלומות תתגשמנה אך יוסף לא היה צריך לעשות זאת בדרך שתשפיל את אביו, ולכן יעקב כעס והקפיד על יוסף. וכאשר ראה שהוא מגיע לידי כעס והוא לא רצה להגיע לכך, אז הוא קרא קריאת שמע על מנת להסיח את דעתו. זו היתה דרך להתגבר על הכעס, כי כשאדם חושב על דברים גדולים, הוא לא שם את עצמו במרכז, וכך אין לו תאוה כבוד או קנאה.

בהרחב דעת הנצי"ב מביא הסבר נוסף, מדוע יעקב קורא ק"ש ויוסף לא. וכך הוא כותב:

"ובמס' ד"א זוטא פ"א תניא העבר רצונך ורצון חברך מפני רצון שמים שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף. ולא נתבאר היאך היה רצון שמים כך. ולפי דברינו מבואר יפה שיעקב אע"ג שחשב זה להעדר הכבוד ומורא אביו ורבו. מכ"מ היה רצונו למחול מפני רוב אהבתו ליוסף. אבל באשר שאע"ג שהאב והרב יכולין למחול על כבודם מכ"מ אינם יכולים למחול על בזיונן והיה הדין נותן להראות ליוסף אות התרחקות וכאלו הוא נזוף ממנו ע"כ ביטל יעקב רצונו ורצון יוסף מפני רצון שמים ולהתגבר על תשוקתו לנשק ליוסף קרא ק"ש וקיבל עליו עול מ"ש. והנה יוסף השכיל ששגה בזה וכי גם החלום לא נתקיים בזה אחר שאביו כסבור שהוא פרעה. וכדאי' בשבת דע"ב במשתחוה לע"ז וכסבור בהכ"נ הוא הרי לבו לשמים וא"כ נתחלל כבוד אביו בחנם. וגרם לו צער. ע"כ בכה יוסף עוד. על שהשתחוה אביו לו" (הרחב דבר)

למרות שאב יכול למחול על כבודו, הוא לא יכול למחול על ביזיונו, ויוסף ביזה את יעקב בכך שגרם לו להשתחוות אליו, ולכן אסור היה לו לנשק כי הנשיקה תתפרש כמחילה על הביזיון. יעקב צריך היה להראות ליוסף שהוא מקפיד. אך יעקב הרגיש שהוא מאד רוצה לנשקו, שהרי 22 שנה חשב שהוא מת. אז כדי להתגבר על רגשותיו הטבעיים לנשק את בנו וכדי לבטל את רצונו מפני רצון ה' שלא ינשק, וכדי להראות שאינו מוחל על ביזיונו, הוא קורא קריאת שמע על מנת שיעזור לו לבטל רצונו מפי רצון שמים.

שני מהלכים, שהמשותף להם- כשהאדם עוסק ברעיונות גדולים הוא לא שם את עצמו במרכז. הסבר ראשון- כדי שלא יכעס- העמק דבר, הרחב דבר- כדי להראות שהוא מקפיד. אדם שרוצה להיות אדם גדול- שלא ישים את עצמו במרכז.אנשים קטנים מדברים על אנשים, אנשים בינונים מדברים על ארועים, אנשים גדולים מדברים על רעיונות. אנחנו צריכים להתחנך לחשוב על דברים גדולים, לחשוב על "שויתי ה' לנגדי תמיד", ולקדש שם שמיים.

זה מה שהנצי"ב מלמד אותנו- אתה עוסק בקריאת שמע, בייחוד השם, למה שתכעס, מי אתה שתכעס, אתה לא נמצא בראש הפירמידה. ממילא זה נותן את ההתייחסות האמיתית לכסף. אדם שעוסק בדברים גדולים, הכסף אצלו הוא אמצעי ולא מטרה. לא קל לאדם לחיות בעולם הזה המשופע בחומר ועדיין להרגיש שזה אמצעי ולא מטרה. אך אם האדם "קורא קריאת שמע" כל חייו, אם הוא מבין שהוא נמצא בעולם במטרה לקדש שם שמים ולתקן את העולם, והוא חדור שליחות זו, אז הוא אכן יוכל להתייחס לממון ולגשמיות ביחס הנכון. השאלה היא: איך אדם מתייחס לעולם הזה. יש פתגם שאומר: "אנשים קטנים מדברים על אנשים אחרים, אנשים בינוניים מדברים על אירועים, אנשים גדולים מדברים על רעיונות". עלינו לשאוף כל חיינו לדבר על רעיונות ולא על אנשים ואירועים.

ישנו רעיון נוסף חשוב בפרשתנו. הגמ' בתענית כותבת:

רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר +ירמיהו ל'+ ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים (תענית ה: )

"אמר ריש לקיש חייך אתה שוכב ואין אתה מת שנא' ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית רבה פרשת ויחי פרשה צו)

צריך להבין דבר ראשון- מה הכוונה "יעקב אבינו לא מת" , הרי ודאי שאכן מת פיזית? וכן צריך להבין מדוע אמר זאת רב יצחק לרב נחמן אחר הסעודה?

"אבל הענין דשורש חי בלשון הקודש משמעו פעם חי ולא מת ופעם חי ולא עצב והיינו שהוא בתכלית השלימות שאפשר באותו בריה.... והנה בהמה נקרא נפש חיה בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה. משא"כ אדם לא מיקרי חי אלא באופן שנפש השכלי ג"כ שלם עמו. ול"א לא מיקרי חי שהרי אינו בשלימות האדם. ואדם מישראל שנוצר להיות בו נפש ישראל מרגיש בעבודת ה' לא מיקרי חי אלא כאשר הוא בשלימות יצירתו. וכדכתיב וצדיק באמונתו יחיה וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהל' רוצח שנאמר וחי עשה לו כדי שיחיה וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין וחז"ל אמרו רשעים בחייהם קרואים מתים. היינו משום שחסר ממנו תכלית יצירתו. ומי שהגיע למעלת אהבת ה' ומתענג בזה ויודע תענוג הנפלא של אור פני מלך הקב"ה לא מיקרי חי אלא בשעה שהוא עומד בזה המעלה. ובשעה שאינו בזה המעלה אינו בתכלית שלימותו. וע"ז אמר משה רבינו לישראל ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (ויבואר שם ברצות ה')" (העמק דבר בראשית פרק ב פסוק ז)

לשורש חי בלשון הקודש יש שתי משמעויות- בבהמות- חי ולא מת, באדם- חי משמעותו שהגיע לשיא השלימות. מי שהגיע לשיא השלימות הוא חי, ומי שלא הגיע לשם, הוא לא חי. כמו שאומר חבקוק "צדיק באמונתו יחיה". וזה הפשט ברמב"ם- פרק ז' מהלכות רוצח- "ונס אל אחת הערים האלה וחי"- בפשטות הכוונה שינוס ולא יהרוג אותו גואל הדם, אבל חז"ל למדו מכאן שמגלים את רבו עימו, כי לולי לימוד תורה מרבו אין לו חיים. הרבה פעמים אנחנו תקועים במישור הפיזי, למשל פיקוח נפש, אך חשוב לדעת שיש גם פיקוח נפש רוחני. הרשב"א פסק שמותר לחלל שבת כדי להציל יהודי משמד, כי פיקוח נפש רוחני דומה לפיקוח נפש פיזי.

וזו הכוונה שיעקב אבינו לא מת, כי שלמות מעשיו זה הקמת עם ישראל. והיות ועם ישראל חי לנצח, לכן גם יעקב חי לנצח.

חובה עלינו למדוד את מעשינו ברובד זה- האם שואפים אנו להגיע לשלמות מעשינו?

לאור זאת נבין מדוע רב יצחק אמר זאת בסוף הסעודה לרב נחמן. הוא הרגיש שרב נחמן התעצב על כך שבסעודה עצמה רב יצחק לא אמר דברי תורה, וזה כאילו הפך את הסעודה לחולין. מסביר לו רב יצחק, שאם כל חייך אתה חי בשליחות בעולם הזה לקדש שם שמים, אז האכילה עצמה גם כן נהפכת להיות קדושה, ואת דברי התורה אפשר להגיד אחרי. לא צריך לקדש את האוכל ע"י דברי התורה באמצע האכילה, כי האכילה עמה-החיים עצמם- יש להם תפקיד חשוב מאד.

הרב הוטנר מסביר את הנהגת הלל בהכנות לשבת ברעיון דומה. הגמ' מביאה מחלוקת בין הלל לשמאי, מתי צריך להתחיל להתכונן לשבת:

"אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר +תהלים סח+ ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום" (תלמוד בבלי מסכת ביצה דף טז עמוד א)"

מסביר הרב הוטנר בספרו "פחד יצחק"

"הנה המעשים הללו שעליהם מכוון הוא המאמר כל מעשיך יהיו לשם שמים הם מעשי הרשות. הוסיפה הברייתא שבאמת גם שמאי היה מודה להלל כהנהגה של ביטחון עדיף אלא טעם אחר יש בדבר שלא בהנהגתו של שמאי שהיה מניח את ההנאה לשבת. הנאה זו הנה מעשה מצוות ממש והרי היא מעשה של כבוד שבת. משא"כ הנהגתו של הלל שהיה אוכל את הנאה והרי אכילה זו הנה אכילת רשות אלא שע"י הכוונה של כל מעשיך לשם שמים אכילה זו נעשית אכילה של ביטחון"

שמאי הודה להלל שמצד הביטחון עדיף להתחיל ביום שישי, אבל שמאי רצה שהאדם יחשוב כל השבוע על שבת, כדי שהאדם כל השבוע יהיה רוחני. אך הלל הבין אחרת. אין צורך לגייר את השבת לכל השבוע כדי להיות רוחני. האכילה עצמה אם היא נעשית כדי לחיות, והחיים עצמם הם רוחניים, אז גם האכילה רוחנית היא.

אנחנו מדברים על לחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים. אדם קטן לא יכול לחיות חיים רחבים, הוא חי חיים כפולים. אדם גדול זה אדם שתופס את השורש, את המהות, אז הוא לא צריך את שבת בשביל להיות רוחני. ואם אין דבר תורה באמצע הסעודה, האכילה עצמה גם קדושה.

יהי רצון שנזכה לעסוק בדברים גדולים. אם האדם חי בעולם בתפיסה שהוא שגריר, שליח, כל החיים מקבלים משמעות אחרת.יה"ר שנזכה כולנו להיות אנשים גדולים עם המשמעות הנכונה בחיים של לקדש שם שמים כל חיינו.