שיחה לפר' שלח - מציאת האמת
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור 
לפני שאתחיל את השיחה, אני רוצה לספר שאני בא עכשיו עם רגשות מאוד חזקים ושמחים. היה לנו יום עיון לרמי"ם, התכנסנו יחד לקראת השנה הבאה- לדון באמת על שאלות יסוד של הישיבה. היום התחיל בתשע ורבע והסתיים כעת. אני באמת חושב שהיה נפלא לראות את הגיבוש הגדול והאכפתיות הגדולה של הצוות. אני יצאתי ברגשות נעלים. ביקשתי בתחילה מכל אחד מהצוות להגיד איזו נקודה שהוא מרגיש שבה הישיבה שלנו מיוחדת, וזה היה מעניין לשמוע מרמי"ם שונים, כל אחד בסגנון שלו, אבל הרבה מאוד דיברו על הנושא של עוצמת התורה עם נורמליות. לא בריחה לקיצוניות, אלא הדגש להיות מעורב בין הבריות, להקרין תורה, להשפיע תורה. אני באמת חושב שלישיבה שלנו יש מסר מאוד גדול לעם ישראל, שלא נמצא בהרבה מוסדות, ובאמת אנחנו צריכים להתחזק בנקודות האלו, בעוצמה של תורה, בהקרנה של תורה, בלחיות חיי תורה של "בכל דרכיך דעהו". התקבלו שם החלטות חשובות, ואני רוצה מהמקום הזה פשוט להתחנן לריבונו של עולם לסייעתא דשמיא, להשגחה מיוחדת לישיבה שלנו, שבאמת תעלה מעלה מעלה.
ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל, מסביר שלפני חטא אדם הראשון, השקפות שאינם אמת היו מחוץ לאדם. הם עדיין היו כדי ליצור את הבחירה החופשית, אך האדם עצמו בתוכו תמיד בטבעיותו חשב אמת, רק שהיתה לו ברירה ובחירה ללכת להשקפות אחרות, ולכן האדם בחר לא נכון רק במיעוט המקרים. (הייתי משווה זאת כדי שנבין, לילד שגדל במשפחה האוהבת תורה שעדיין יש סיכוי שיעזוב את הדרך, אך הדרך הטבעית שלו היא להמשיך את הדרך). לאחר חטא האדם הראשון נוצר בלבול בתוך האדם עצמו, כבר אין טבעיות ללכת רק לפי ההשקפות האמיתיות, ויש צורך שהאדם יבחר וילבן מה היא ההשקפה האמיתית שתנחה את חייו.
אני מבקש לאור פרשתנו, להסביר מהם הכלים שיעזרו לכל אחד מאיתנו לבחור בהשקפה הנכונה הנשמעת בתוכנו, ולא בהשקפה שאינה נכונה ואמיתית.
בפרשתנו רואים עשרה נשיאי ישראל, הנמצאים ברמה רוחנית מאוד גבוהה, וודאי רוצים לעשות את הדבר הנכון לעם ישראל, והם מגיעים למסקנות לא נכונות ולאמת לא נכונה. מה שהרב דסלר מגדיר "האמת המדומה" הופכת להיות האמת שלהם. איך קורה דבר כזה? איך קורה שנשיאי ישראל בוחרים באמת שאינה אמת? אני רוצה בשיחה היום לדבר על שתי גישות- אני חושב שדווקא השילוב של השתיים מוביל לשאלה שאנחנו שואלים, מה האדם צריך לעשות כדי שהאמת שהוא בוחר תהיה אמת אמיתית?
מסביר הזוהר:
כולהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלו עיטא דא? אלא אמרו: אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין. דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי (זוהר פרשת שלח דף קנח עמוד א) (תרגום: כולם היו צדיקים מראשי ישראל, אלא שנמלכו ונטלו עצה רעה, ולמה נכשלו בכך? אלא שאמרו: אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מן הנשיאות, וימנה משה ראשים אחרים. שהרי אנו זכינו במדבר להיות ראשיהם, אבל בארץ לא נזכה.)
מה הפשט של הזוהר הזה? באמת האינטרס האישי גבר על הכל? ראשי מטות ישראל! באמת השאלה הזו-כן נהיה נשיאים או לא נהיה נשיאים היא שגרמה לסילוף האמת, לשקר ולמסקנות לא נכונות? מסבירים מפרשי הזוהר- וודאי שאי אפשר להגיד את זה. וודאי שלא הסתכלו על אינטרס אישי, אלא האינטרס האישי גרם לאיזו שהיא נטיית לב, ונטיית הלב גרמה להתבונן על המציאות בצורה לא נכונה ואמיתית. רבותי, שימו לב! התת-מודע הנטייה של הלב: "אנחנו הולכים להפסיד את התפקיד של נשיאי ישראל", לא גרם שהם ישקרו, אלא גרם מראש להתבוננות לא נכונה. והם באמת האמינו לכל מה שהם אמרו! אבל הכל נבע מאיזו שהיא נטיית לב מסויימת. אני חושב שזו הכוונה בפרקי אבות:"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". מה זה מוציאים את האדם מן העולם? גורמים לו לראות את הדברים לא בצורה הנכונה. ולכן כשאני שואל- מה יכול לגרום לאדם להגיע למסקנות לא אמיתיות? אני מבקש היום להביא שתי תשובות, אבל התשובה הראשונה היא- נטיית לב לא זכה. אם הלב לא טהור אזי הוא נוטה לכיוון מסווים, וממילא גורם לראות את הדברים כך, ולפרש את המציאות בצורה מסויימת המביאה למסקנות שאינם אמיתיות.
אני זוכר שפעם ישבתי עם בחור פה בישיבה. הוא תיאר לפניי איזו שהיא מציאות משפחתית מורכבת. הוא לא נתן אמון באף אחד. זה לא רוצה את טובתו וזה לא רוצה את טובתו וזה לא רוצה את טובתו. אני כמובן לא אכנס לפרטים. הוא מדבר ומדבר, ואני מרגיש שהניתוח שלו לא נכון, למרות שלא הכרתי את האנשים, אבל הרגשתי שהניתוח לא נכון. אמרתי לו: "תגיד, למה אתה לא נותן אמון באף אחד? למה אתה חושב שכולם נגדך?" עד שהמשכנו והמשכנו, וגילינו שכשהוא היה קטן הוא עבר טראומה משפחתית מאוד קשה, וזה גרם לו לנתח ככה את כל המציאות. הרבה פעמים אדם אומר משהו, אבל בעצם זו לא האמירה שלו. האמירה שלו נובעת מליבו, וליבו גורם לו להסתכל על הדברים בצורה מסויימת. יש לנו את זה בפרשה הקודמת: לבני ישראל נמאס מהמן, הם מבקשים ממשה בשר, ומשה מגיב בצורה קיצונית ביותר:
למה הרעות לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את כל משא העם הזה עלי: האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו: מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה: לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי" (במדבר י"א, ד'-ו').
איזו מין קיצוניות זו, מה פתאום? אז הם ביקשו, אז הם לא בסדר, אבל בשביל זה אומרים לקב"ה תהרוג אותי? ואיך אתה עושה לי דבר כזה? מסביר הרב עמיטל זצ"ל: משה הבין שהבקשה לבשר לא נבעה באמת מהבדל בטעם בין בשר למן, אלא היא נבעה מנטיית לב לא נכונה, של תמיד להיות קוטרים. מנטיית לב שאין לשמוח אף פעם במה שיש, בדיוק הפוך מ"איזהו עשיר השמח בחלקו". והוא הרגיש שאם יהיה בשר, הם יבקשו ויתלוננו בהמשך וירצו דבר נוסף, ולעולם הם לא יהיו שמחים. והוא הבין שזה דבר שאי אפשר לעקור אותו, זו נטיית לב שדורשת הרבה עבודה והם לא בנויים לזה. ולכן זו לא השאלה אם יהיה להם בשר או לא. אז גם משה פענח את מה שהם אומרים לאור נטיית לב.
אני חושב שבמציאות המודרנית, חבר'ה, אנו עוברים ממעגל למעגל, וכל הזמן עסוקים, ולפעמים אנחנו לא מספיק קשובים לנטיות הלב שלנו. פשוט- שעה, שעתיים, בלי שום דבר, רק להקשיב ללב- מה באמת הלב רוצה, האם הלב טהור? האם הלב באמת יכול לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית אמיתית?
גישה נוספת בהסבר הזוהר ישנו לאור המדרש:
הדא תרנגולא כד אפרוחיה דקיקין מכנשא להון יהבא להון תחת אגפיה ומשחנא להון ומדרא קדמיהון וכד אינון רביין חד מינהון בעי יקרב לותה והיא נקרא בגו רישיה ואמרה ליה זיל עדור בקיקלתך. כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה המן יורד והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני ככבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם, כיון שנכנסו לארץ ישראל אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין, כי תבאו אל הארץ ונטעתם (ויקרא רבה (מרגליות)O פרשת קדושים פרשה כה) (תרגום: התרנגולת הזו, כשאפרוחיה צעירים, היא מאספת אותם תחת כנפיה ומחממתן. וכאשר הם גדלים, היא ממנקרת לו בראשו ומנחה אותו- לך, לך קדימה, אתה בעצמך ובמקורך שלך. כך כשהיובני ישראל במדבר ארבעים שנה היה המן יורד והבאר עולה מהן והשלו מצוי להן וענני הכובד מקיפין אותם ועמוד הענן מגיע לפניהם, כיווןם שנכנסו לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושו, ייצא לשדה וויטע עצים. הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם"
המן, השלו, כל הנסים של המדבר, הם רק שלב ביניים. כמו אותו ילד קטן שהאמא לוקחת כל הזמן ביד, כאותו מלווה הנמצא ליד מי שכעת קיבל רישיון נהיגה, אבל הם לא השלב הסופי-האמת. האמת היא ארץ ישראל, האמת היא הקדושה והחומר נהפכים להיות אחד. לא חיים נסיים אלא בונים פה את ארץ הקודש, המדינה שלנו ואותה בונים בקדושה. למרגלים הייתה תפיסה שהמדבר זה האידיאל ; הם לא ראו את זה כשלב הביניים. והם ראו שהכניסה לארץ היא ירידה של קדושה- הנה, אין ניסים, אין מן אין שלו, אין קרבה לה'. כלומר, מה שגורם לתפיסה לא נכונה, הוא חוסר לימוד, חוסר תפיסה אמיתית מה הקב"ה רוצה. אולי באיזה שהוא מקום, זו גם נטייה לקחת את הקל- שוב חוזר לנטיית הלב. אבל גם באידיאולוגיה, התפיסה של אי הבנה מה זה "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" אי הבנה נכונה של מה זה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולכן הם חושבים שזו ירידת קדושה וזה גורם לסילוף המציאות. עוד פעם, הם לא משקרים- אבל זה גורם להם לסילוף המציאות.
יש הבדל גדול מאוד בין יהושע לכלב. וכאן אני מבקש להגיע למה שאני חושב שקורה היום בתנועה הדתית לאומית. שניהם אומרים שלא: "עלה נעלה... כי יכול נוכל לה" אבל יש הבדל גדול מאוד בין כלב ליהושע. כלב- "הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה". הושע משתנה ליהושע, "י-ה יושיעך מעצת מרגלים" עליו לא נאמר "רוח אחרת" עליו לא נאמר שמקבל שכר. מה הפשט? מסבירים המפרשים הסבר עצום: יהושע היה תלמידו של משה רבנו. הוא הבין באמת שארץ ישראל היא קדושה יותר על ידי החיבור בין רוחניות וגשמיות. זה היו"ד והה"א, הגמרא אומרת: העולם הזה בה"א העולם הבא ביו"ד (מנחות כט:) כשהושע נהפך ליהושע, אומר רש"י: "י-ה יושיעך מעצת מרגלים" י-ה זה החיבור בין יו"ד לה"א, החיבור הזה בין העולם הזה לעולם הבא. ויהושע מבין את זה. ולכן יהושע רואה את האמת אחרת, כי אין לו את אותה נטיית לב שעם ישראל יורד בקדושה, הפוך!הוא מבין כמה ארץ ישראל קדושה יותר, איך רק בארץ ישראל אפשר לבנות ממלכת כהנים וגוי קדוש. זה יהושע. כלב לעומתו- חושב כמו שאר המרגלים, שהמדבר קדוש יותר. כלב נמצא באותה הבנה כמו המרגלים האחרים, הוא לא מבין את מה שהמדרש מבין, שהמדבר הוא רק שלב ביניים. אבל כלב אומר: משה אמר- אני מתבטל אליו. מתבטל לקב"ה, מתבטל למשה, לא מבין- אבל מתבטל. וזה "רוח אחרת הייתה בו". עשרת המרגלים לא מתבטלים, הם שמים את המחשבות שלהם לעיקר. כלב אומר אני מתבטל למשה רבנו, לא מבין למה נכנסים. אבל ההתבטלות הייתה כל כך חזקה, שגרמה לו לא לראות את הדברים בצורה מסולפת. שימו לב להבדל הגדול, חבר'ה, בין יהושע לכלב. יהושע מבין, ולכן הוא חולק על המרגלים, וכלב לעומתו חושב כמותם, אבל הוא מתבטל, ולכן הוא אומר אחרת ואומר "עלה נעלה", ולכן הוא הולך לקברי אבות לקבל חיזוק, להתבטל לאבות.
אני חושב שיש בציונות הדתית של היום מציאות, שאין רב-גדול הדור-מנהיג, שנמצא בראש הפירמידה, שכולם מתבטלים אליו. יש הרבה רבנים, ורבנים חשובים, אבל באיזה שהוא מקום אנחנו יכולים להפסיד את ההרגשה הזו של להתבטל לגדול דור. אני לפעמים מרגיש שכשאדם הולך לשאול אז הוא כבר בוחר את הרב שייתן את התשובה שמתאימה לו. אחד הדברים שאנחנו צריכים להתחזק זה ברוח הזו של כלב. מצד אחד חשוב מאוד לחשוב לבד, עמקות מאוד חשובה. אבל כל עבודת ה' מבוססת על רעיון ההתבטלות, על זה שהאדם לא שם את עצמו בראש הפירמידה, הוא שם את הקב"ה בראש הפירמידה, וגם כשהוא לא מבין, הוא מתבטל. חבר'ה, זה חינוך מורכב: אנחנו לא רוצים לחנך רובוטים, אנחנו רוצים לחנך כל אדם לחשיבה. גם כלב חשב, וכלב חשב שהמדבר הוא קדוש יותר, אבל אחרי החשיבה שלו, הוא אמר לעצמו- עד כאן אני מבין, פה משה רבנו, פה הקב"ה, "עלה נעלה... כי יכול נוכל לה" ולכן הוא רואה את האמת אחרת- כי הוא מתבטל. כי אי אפשר להגיע לאמת אם אין התבטלות בפני הבורא. ולכן החינוך הזה של מצד אחד חשיבה מורכבת ועמוקה ומצד שני להתבטל לבורא, הוא מאוד מאוד חשוב. להתבטל לאמת, לשים את האמת במרכז, לא את הנטיות שלי, לא את הרצון שלי, לא את מה שאני חושב.
לסיכום, ראינו שני הסברים בזוהר. הסבר ראשון-הם לא רואים את האמת בגלל נטייה אישית, ולא שגורמת להם לשקר, אלא שגורמת להם לראות את הדברים בצורה סובייקטיבית ולא אובייקטיבית, ולכן חשוב מאוד טוהר הלב, וזכות הלב, שלא תהיה שום קנאה, תאווה, וכבוד שמוציאים את האדם מן העולם. וההבנה השנייה שהם רואים את המדבר כקדוש יותר מארץ ישראל, ולכן זה מוציא להם את כל החשק להיכנס לארץ ישראל. זה גורם להם לראות את העולם ואת מה שהם רואים בארץ ישראל, בצורה לא נכונה. האידיאולוגיה הזו נובעת מאי התבטלות.
ככל שאדם יעמול יותר, ילמד יותר ספרים, יראה דברים בפרספקטיבה של דורות, יבין מה זה ממלכת כהנים וגוי קדוש, מה זה מדינת ישראל, מה חשיבותה של ממלכת ישראל. אדם שלא חוקר נושא זה ונושאים אחרים, בקלות יכול להתבלבל. המרגלים לא חקרו, הם ראו- פה יש ניסים, פה אין ניסים, וקבעו- זה קדוש יותר. לא העמיקו מספיק במושג "ממלכת כהנים וגוי קדוש". לכן כדי שנגיע לאמת: טוהר הלב, עמקות והתבטלות. ובעיניי עמקות והתבטלות לא סותרים אחד את השני, אלא משלימים אחד את השני.
טוהר הלב, עמקות והתבטלות, הם המסרים שאני מבקש לקחת מהפרשה שלנו, לטהר ליבנו לעבדך באמת.
