פרשת שלח - לקיחת אחריות/השפעה ושליחות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור הפרשות שאותן אנו קוראים בתקופה זו, תקופת טרום הקיץ המהווה עבור רבים, תקופת הכנה ליציאה לעולם שאחרי הישיבה, מלמדות אותנו מסר חשוב, כיצד נוכל להתמודד עם אווירה שאינה הולמת את הרמה הרוחנית שלנו. כיצד נצליח ביום צאתנו מהישיבה, לשמר את רמתנו הרוחנית, ולא להיות מושפעים מהחברה שסביבנו.
בשבוע שעבר, קראנו בפרשת בהעלותך:
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר, י"א, ד'-ו').
לפי המתואר בכתוב, המן לא סיפק את האספסוף, שהיה מעוניין בבשר. תגובתו של משה לתלונת העם, המתוארת בהמשך, נראית כתגובה קיצונית וחריפה ביותר:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר י"א, י"א- ט"ו).
משה מצהיר כי אינו יכול לסייע לרוצים בשר, ובזעמו, אף מבקש מהקב"ה שיהרוג אותו. עלינו להבין את פשר התגובה הקיצונית של משה לטענות העם. את הדברים מסביר הרב עמיטל זצ"ל:
"משה טוען, בעצם, שעם-ישראל אינו מתלונן מפני שמשהו חסר לו, אלא מפני שיש לו חפץ בעצם התלונה, ולכן לא ניתן לספק את רצונו. עם-ישראל מתאונן מפני שיש לו טבע כזה, שמביא אותו לא להסתפק לעולם במה שיש לו, אלא לרצות כל הזמן יותר. ממילא, טוען משה רבנו, היות שהבעיה נעוצה באופיו של עם-ישראל, לא ניתן לפתור אותה, אלא אם ישנה הקב"ה את טבעו של עם-ישראל לטובה. ברם, הקב"ה אינו פותר בעיות באופן כזה, ואינו מוכן לשנות את טבע האדם. זהו אחד מיסודות הבחירה החופשית... הקב"ה השיב, שאת טבע האדם אין הוא משנה, אולם הוא מוכן להפוך את הסביבה שבה נמצא עם-ישראל לסביבה חיובית יותר... הקב"ה מאציל מרוחו על שבעים הזקנים, כדי שיוכלו להשפיע לחיוב על בני-ישראל. אפשר באמת לראות, שהמילה "בשר" מופיעה בפרשתנו עשר פעמים, וכנגדה מופיעה עשר פעמים המילה "רוח". כדי להתגבר על המטריאליזם של עם-ישראל, המרבה להתלונן על בעיות חומריות שונות, מאציל ה' מרוחו על עם-ישראל, ובונה סביבה שבנויה על רוחניות, כך שבעיית השאיפה אל החומר תיפתר מאליה. פעמים רבות, כאשר אנו נתקלים בבעיות הנובעות לכאורה מאופיו וטבעו של מישהו, הפתרון אינו לנסות לשנות את טבע-האדם, אלא ליצור סביבה חיובית יותר, שתגרום לכך שהבעיה תיעלם מאליה"
לפי דברי הרב עמיטל, משה רבינו הבין שהתלונה אינה נובעת מהצורך המקומי באוכל מסוג זה או אחר, אלא היא נובעת מגישה בסיסית שגוייה של העם. התלונה, מקורה בהיעדר עין טובה ויכולת להודות לה' על הטוב, אלא מתוך רצון לקטר ולהתלונן כל הזמן. משה מבין כי את בעיה זו, לא ניתן לפתור ע"י מענה וסיפוק של הרצון המסוים שאותו העם דורש. הפתרון צריך להיות שינוי יסודי באופיו של העם, ולאור זאת מצהיר שאינו מסוגל להתמודד יותר עם הקשיים שמציב בפניו עם ישראל.
תשובתו של הקב"ה לטענת משה אינה "החלפת העם", אלא היא מתן כלי לשינוי האווירה השוררת בו. במעשה של האצלת רוח ה' על זקנים, מתוך ההבנה שקיומו של מספר רב של אנשי ה', שזכו לנבואה, ישפיע מהותית על האווירה השוררת בעם, וישפר אותה.
מתשובת ה', ניתן ללמוד מסר חשוב לחיינו. על מנת שנצליח להתמודד בתוך חברה בעלת השפעות שליליות, עלינו להשרות אווירה חיובית, אווירה של תורה ושל ערכים. אין תפקידנו לשנות את אופיים של האנשים שאיתם אנו באים במגע אלא לנסות ו"לתפוס מנהיגות" ובכך לעצב את האווירה של המקום שבו אנחנו נמצאים. על מנת להצליח לעמוד באתגר של יצירת האווירה, עלינו להיות ממוקדים במטרה זו, ולחיות מתוך תודעת שליחות, שכל מטרתה לקדש שם שמים ולא מתוך שום אינטרס ורווח אישי.
הזוהר מסביר שהמרגלים כשלו במשימתם כי ידעו שבכניסת בני ישראל לארצם הם כבר לא יהיו ראשי המטות, וידיעה זו גרמה לכך שבתת מודע יראו את הכניסה לארץ כלא רצויה כדי שלא יפסידו את משרתם. עשרת המרגלים לא הצליחו להתנתק מנגיעה אישית ולכן נכשלו במשימתם.
דוגמא לאדם שחי שליחות אמיתית הוא הנער שמשון יונגסטר ז"ל. אביו הרב יהודה יונגסטר יבדל"א סיפר לי, שבנו הקים אתר אינטרט בזמן מחלתו הקשה והמייסרת על מנת לעזור לאנשים הנמצאים במצב דומה לשלו בשאלות אמונה ומחשבה. הנה דוגמא לקטע שבו הוא עונה לשאלה של חולה, שניתן לגלות מקטע זה את תודעת השליחות שלו ואת התבטלותו לבורא עולם:
"אנסה לענות בקצרה על השאלות, למרות שאני לא חושב שדעתי שווה יותר מדעתך שלך. חשוב לזכור שבסופו של דבר את זאת שחייבת לעצמך תשובות, ויכול להיות ששום תשובה של אדם אחר לא תספק אותך. אין בי שום כעס על ה'. חשוב לזכור שא-לוהים זה לא קוסם גדול וכל יכול שגר בשמיים. המושג הזה, 'א-לוהים', הוא הרבה יותר מורכב מזה. א-לוהים ברא עולם, ובעולם הזה יש לפעמים אסונות, יש מלחמות, אנשים נהיים חולים... אני לא צריך לספר לך. כך נברא העולם, ויש סיבה שכל דבר נברא בצורה מסוימת, כך העולם מתפתח, כך בני האדם לומדים להיות בני אדם טובים יותר. זוהי המהות של חיינו- ההשתפרות, להפוך את עצמנו ליותר ויותר טובים. בלי המטרה הזו- אין טעם לחיים בכלל. אפשר להגיד שאנחנו צריכים לראות כל משבר כהזדמנות לשיפור, אפשר לקרוא לזה גם ניסיון. זהו טבע העולם. אני מבטיח לך שה' לא יושב על כיסא המלך שלו ובוחר באופן אקראי להתעלל באנשים, ומי שחושב ככה פשוט לא מבין את המושג 'א-לוהים'. חשוב לזכור- בעולם הזה אנשים נהיים חולים, אנשים נפצעים, אנשים עוברים אתגרים קשים, ומצד שני- נולדים ילדים אשר נהנים, מגשימים את עצמם ואפילו זוכים לרגעים לא מעטים של אושר. הכול לטובה? זה ציווי, לא הבטחה. אנחנו צריכים לגרום לכך שהכול יהיה לטובה. כל נפילה- להפוך למקפצה. זה לא קל לאף אחד, את יודעת את זה טוב מאוד, אבל אלו החיים..."
כאשר נשאף גם אנו לחיות חיי אמונה מתוך תודעת שליחות קבועה, נצליח גם אנו להשפיע על סביבתנו, ומתוך כך, גם נגן על עצמנו מפני השפעה שלילית.
עקרונות נוספים לדרך ההתמודדות עם השפעות זרות, ניתן ללמוד מדמויותיהם של יהושע בן נון ושל כלב בן יפונה, המופיעות בפרשתנו. יהושע וכלב הצליחו להתמודד עם האווירה שהכתיבו שאר המרגלים, ולא נכנעו לרצונם להוציא את דיבת הארץ רעה.
יש המסבירים את פשר חטא המרגלים בהנחה מוטעה שהניחו המרגלים. המרגלים ידעו שעם הכניסה לארץ, תיפסק ההנהגה הנסית של הקב"ה, לא ייעשו עוד ניסים גלויים כמו\ המן ועמוד הענן, והנהגת ה' תהיה הנהגה טבעית. המרגלים חשבו כי מדובר בירידה ברמה הרוחנית, וחששו ממצב זה, ועל כן, העדיפו להוציא את דיבת הארץ רעה, על מנת שלא ירד העם ברמתו הרוחנית בכך שייכנס לארץ.
הבדל זה, שממנו חששו המרגלים, מתואר במדרש:
"כך כשהיו ישראל במדבר מ' שנה היה: המן יורד, והבאר עולה להן, והשליו מצוי להן, וענני כבוד מקיפות אותן, ועמוד ענן מסיע לפניהם. כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה, ויפוק וינצוב ליה נציבין, הדא הוא דכתיב: כי תבאו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא רבא, כ"ה, ה')
טעותם של המרגלים, הייתה חוסר יכולתם להבין את מהות החיבור שבין העולם הזה, לבין העולם הבא, את החיבור בין ה"טבע" שמאפיין את העולם הזה, לבין ה"נס" שמאפיין את העולם הבא.
"העולם הזה בה"י והעולם הבא ביו"ד" (מנחות כט:)
לפי דברי הגמרא, האותיות יו"ד וה"א, מסמלות את העולם הזה ואת העולם הבא. יהושע בן נון, שידע לחבר בין העולם הזה לבין העולם הבא, וידע שבהנהגה טבעית קיימת גם הנהגה ניסית נסתרת, ותקופת המדבר הניסית היא רק שלב הכנה לכניסה לארץ. זכה שתתווסף לשמו, לצד האות ה"א, גם האות יו"ד. תוספת זאת מבטא את יכולתו לשלב בין הרוח לחומר, בין טבע לנס, ואת יכולתו לראות גם את הקדושה שבהתנהלות הטבעית.
מיהושע, אנו יכולים ללמוד כי גם אנו בחיינו צריכים לחבר בין קודש לחול. רק אם נדע לחיות חיי תורה בצורה מלאה בכל אופן בחיינו, נוכל להוות דוגמא ולהשרות אווירה שתסחוף את כולם.
עיקרון נוסף, ניתן ללמוד מכלב בן יפונה. בניגוד ליהושע, כלב לא הבין את העניין של חיבור בין עולם הזה לעולם הבא. הוא חשב שעדיף להישאר במדבר, כמו עשרת המרגלים האחרים. אך לכלב הייתה אמונת חכמים גדולה, והבין שאם משה אמר שיש להיכנס לארץ, הרי שזה המעשה הנכון, למרות שהוא אינו מבין אותו.
ניתן לראות את אמונת החכמים הגדולה של כלב, בכך שלפי המדרש הוא משתטח בהכנעה על קברי אבות במהלך הביקור בארץ, ואף בכך שהקב"ה מכנה אותו "עבד", משום שהוא מבטל את דעתו כעבד. כלב אמנם אינו מבין, כמו יהושע, את המשמעות האמתית ביתרון בכניסה לארץ, אך הוא יודע לבטל את עצמו בפני משה רבו, שאמר שהארץ טובה.
ממעשי כלב נוכל ללמוד, כי עלינו לבסס קשר תמידי עם רב, גם אחר עזיבתנו את הישיבה, כדי שנוכל להגיע להחלטות אמיתיות בחיינו.
יהי רצון שנצליח תמיד, ליישם את המסרים הנלמדים מפרשותינו, להשפיע ככל הניתן על סביבתנו, לדעת לחבר בין הקודש לחול, ולקדש שם שמים בכל מעשינו:
"לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם" (במדבר ט"ו, מ')
