פר' כי תשא - כהלל ולא כשמאי
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בפרשתנו, מופיע נוסח קידוש של יום השבת:
"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם . בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות, ל"א, ט"ז-י"ז)
לפני אמירת קידוש השבת, נהגו בכמה קהילות לשיר את הפיוט "חי ה'" מאת הפייטן רבי חיים יצחק. בפיוט זה נאמר:
"אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי"
עלינו להבין מהי המחלוקת שבין הלל ובין שמאי עליה הפייטן מדבר, ומה פשר השלילה הקיצונית משמאי המתבטאת בפיוט.
הגמרא במסכת ביצה מביאה מחלוקת בין הלל לבין שמאי:
"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. (ביצה, טז.)
לפי העולה מן הגמרא, כבר מיום ראשון, שמאי חי בתודעה של הכנות לשבת, במיקוד, ובתשומת לב.
לעומתו, על הלל הזקן נאמר שהייתה לו מידה אחרת, שכל מעשיו לשם שמיים.
עדיין יש להבין את פשר המחלוקת שבין הלל לבין שמאי, שהרי, לכאורה, הנהגתו הטובה של שמאי, ומיקודו בהכנות לשבת במהלך השבוע, אינם עומדים בסתירה למידתו הטובה של הלל, ולשאיפתו לפעול לשם שמיים. לשאלה זו נדרש הרב הוטנר בספרו "פחד יצחק":
"...ולזה הוסיפה הברייתא דמצד זה היה באמת גם שמאי מודה להלל דהנהגה של ביטחון עדיפא, אלא שטעם אחר יש בדבר. דהלא בהנהגתו של שמאי, שהיה מניח את הנאה לשבת הנחה זו היא מעשה מצווה ממש, דהרי היא מעשה של כבוד שבת. מה שאין כן הנהגתו של הלל, שהיה אוכל את הנאה, הרי אכילה זו אכילת רשות, אלא שעל ידי הכוונה של ברוך ה' יום יום, אכילה זו נעשית היא אכילה של ביטחון" (פחד יצחק)
לדעת הרב הוטנר, גם הלל וגם שמאי הכירו בחשיבות ההכנות לשבת, ושניהם ידעו כי ייתכן שאף על פי שלא יתחילו את הכנותיהם לקראת שבת כבר מראשית השבוע, יש להניח שהכנות השבת יושלמו באופן טוב, לא הייתה להם מחלוקת בשאלת הביטחון. לדעת הרב הוטנר, נקודת המחלוקת ביניהם היא יסודית יותר. שמאי מנסה למצוא דרך שבה כל אכילה, בכל השבוע, תהייה אכילה של קדושה. לשיטת שמאי, בכך שבמהלך כל ימי השבוע האדם ממוקד לקראת השבת, וזוהי המחשבה שמנחה אותו בהחלטותיו, יקדש את כל אכילותיו. לעומתו, עומד הלל שכל מעשיו היו לשם שמיים. לדעת הלל, על מנת להשרות רוחניות על יום ראשון, אין חובה לחיות במודעות של הכנות לשבת. הלל היה מסוגל, ללא כל שימוש במקור קדושה חיצוני כמו שבת, להקנות ערך רוחני גם לדברי חולין ולהנאות חומריות. לכן הגמרא מכנה זאת "מידה אחרת", מאחר ומדובר בשיטה ובמעלה שונה, שלפיה אין חובת שימוש באלמנט קדוש חיצוני, בכדי לקדש את החומר.
על מנת ללמוד מדרכו של הלל, כפי שמייחל הפייטן, עלינו לפעול במישורים שונים. את דרכי הפעולה על מנת להגיע למעלתו של הלל, ניתן ללמוד משני עניינים חשובים בפרשתנו.
העניין הראשון הוא חטא העגל. הגמרא במסכת סנהדרין מבררת אודות העגל:
"אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים... מה תלמוד לומר 'העלוך'? שאיוו לאלוהות הרבה" (סנהדרין ט"ז.)
לפי דברי הגמרא, עם ישראל, בתאוותו לעבודה זרה, שאף לאלוהויות רבות. ניתן להוציא את הגמרא מידי פשוטה, ולהסבירה לפי דברי רבינו יונה:
"לתאוות יבקש נפרד מי שמבקש ללכת אחר תאוותו, נפרד מכל חבר ועמית. כי תאוות בני אדם ומידותם, חלוקות, אין רצונו של זה, כרצונו של זה" (שערי תשובה, א, ל"א)
לפי דבריו, כאשר אדם חוטא, הוא חוטא באופן פרטי. גם כאשר החטא נעשה בצורה ציבורית, לבסוף, החטא עצמו הוא אישי. למעשה, חטא העגל, הקנה לכל פרט בעם ישראל את הבדידות ואת ההפוגה מהאחדות שהופגנה בחניית העם נגד הר סיני. בכך, הצליחו ישראל להכיר ביכולותיהם האישיות, ומתוך כך לדעת להכיר בערך עצמם ובמעלותיהם, באופן אישי. רעיון זה עולה גם מהמדרש:
"זה יתנו וגו', בא וראה חיבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות כו'. ואף כאן, מי גרם לשבטים בפרשת שקלים שייתנו כופר נפשותיהן- מעשה העגל" (שמות רבה ל"ג, ג').
המסר שעלינו ללמוד מחטא העגל הוא כי אנו צריכים להכיר את כוחותינו, ולדעת את ייחודיותנו. הכרת עצמנו הינה תנאי מהותי ליכולתנו לנתב את הכוחות שלנו למקומות חיוביים.
עיקרון יסודי נוסף הנלמד מהפרשה הוא ממצוות מחצית השקל. הציווי על מחצית השקל מכיל שני יסודות חשובים. אחד הוא ייחודיותו של כל פרט בישראל, שיש למחצית השקל שלו ערך, והיא נגבית מכל פרט ופרט בעם, ללא וויתורים או הנחות. מאידך יש במצווה זו עניין כללי, בכך שמחצית שקל של כל אחד יוצרת מכלול שלם וגדול, והיא גם, למעשה, מבטלת את הייחודיות ומדגישה את ערך השותפות.
על מנת שנוכל לחיות כהלל, ולדעת לקדש את החומר, עלינו להכיר בייחודיותנו, כפי שמלמדת אותנו פרשיית חטא העגל, אך בנוסף לכך, להכיר בערכינו כחלק מכלל גדול, כפי שעולה מהציווי על מחצית השקל. שילוב של תודעת הייחודיות האישית יחד עם הכרה בחשיבות עם ישראל כמכלול, יוצר תחושת "שליחות". תחושת המבטיחה לנו כי נשפיע ולא נושפע בבואנו לקדש את החומר, כשיטת הלל.
ה"שפת אמת" מבטא חשיבות עיקרון זה, הנלמד ממחצית השקל, בפירושו למשנה באבות:
"אם אין אני לי מי לי, כי כל אדם נברא על דבר מיוחד, שאין אחר יכול לתקנו. וכן בכל זמן וזמן, מיוחד תיקון אחר. עם כל זה, 'כשאני לעצמי מה אני'- שצריך כל אחד לבטל חלק הפרטי שלו, אל הכלל" (קרח, תרמ"ז)
הציונות הדתית חרתה על דגלה מעורבות כדי להשפיע. אנו נמנעים מהתנזרות, ומאמינים בערכה של החברה הישראלית, שואפים לתרום לה ולהשפיע עליה. הפתיחות לחברה יוצרת מציאות שאין אנו נעזרים בלחץ חברתי מסיבי כדי לגדול רוחנית, ובזה אנו דומים להלל שאין הוא נעזר בימי החול כדי לרומם את השבת. לאור זאת, חשוב שמבתי המדרש של הציונות הדתית, ומבית מדרשינו בפרט, יצאו "אנשים גדולים", אנשים שכל מעשיהם לשם שמים, כדי שאכן יוכלו לחיות חיים רוחנים שלמים גם בלי שנעזרים בסביבה כדי לחיות כך. אנשים החיים את חייהם מתוך תודעת שליחות ותחושת אחריות. מנהיגות משפיעה ולא מושפעת.
עלינו, כציבור השואף להוביל ולהשפיע, ליישם את הערכים החשובים הנלמדים מפרשתנו. אנו צריכים להכיר בערך עצמנו, להיות מחוברים אל העם ולהכיר בערכו, מתוך כך לחוש את חובת השליחות התמידית, ובכך נגיע למעמדו של הלל, ונזכה שכל מעשינו יהיו לשם שמיים.
יהי רצון שנזכה לחיות לפי עקרונות אלה, ובכך נוכל לשאת את עינינו אל ההרים ולהיות כהלל ולא כשמאי., ובזכות זה, יתברך ה' יום יום, ויתקיים בנו המשך הפיוט, ונזכה ל"חדוות ימים ושנות עולמים... ועל ראשי יהיו תמים נר מצווה ואור תורה".
