שיחה לפר' כי תשא: ערכה וחשיבותה של התמודדות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

יש כמה שאלות שעולות מפרשתנו:

איך קורה שהעם חוטא בחטא חמור של ע"ז תיכף אחרי מתן תורה לאחר ששמע שתי דברות מפורשות מאת ה'? מדוע משה לוקח את הלוחות ושובר אותן, הרי כבר בשמים ידע על החטא אז מדוע הוא לקח אותם בכלל? במילים אחרות, מה השתנה כאשר משה ירד ארצה שהוא החליט לשבור את הלוחות?

התורה מסיימת בפסוקים:

"וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים. לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק לד פסוקים י-יב)

וכותב רש"י:

"שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת חסלת פרשת וזאת הברכה"

מדוע התורה מסיימת בשבירת הלוחת שמשה עשה מדעתו ולא במאורע משמח יותר?

כמו כן צריך להבין לכאורה שאם משה שובר את הלוחות זה סימן כביכול  שהלוחות הראשונים היו טעות. האם ח"ו ניתן להגיד כזה דבר?

מה אנו למדים מפרשה זו לעבודת ה' הפרטית שלנו?

כתוב בפרשתנו:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות פרק לב פסוקים לא-לב)

וכותב על זה רש"י:

"אלהי זהב - אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו. משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא" (רש"י שמות פרק לב פסוק לא)

ה' רוצה להשמיד את עם ישראל. משה אומר לה' אתה קורא לזה אלהי מסכה ואני קורא לזה אלהי זהב. מה זה משנה אם זה מסכה/זהב? ומדוע אם זה "אלהי זהב" זו סיבה שה' ימחל לעם ישראל ולא ישמידו?

כתוב בפרשתנו:

"וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ" (שמות פרק לד פסוק א)

מדוע הלוחות השניים לא ייראו אותו דבר כמו הלוחות הראשונים? מה פסולו של משה מסמל? מדוע כה חשוב שכאן משה הוא זה שיפסול את הלוחות, ורק אז הקב"ה יכתוב עליהם את עשרת הדברות?

כתוב בזוהר:

"רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו 'מי ברא אלה'? אמרתי לו: אלו השמים וצבא מעשה הקב"ה"... אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה.. בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא 'מי'.. חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר וברא 'אלה'.. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם 'אלקים'... ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: 'אלה אלהיך ישראל'.. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה דיינו" (הקדמת הזוהר)

מסביר החכם למלך כוזר, שהעגל נוצר מתוך רצון של עם ישראל להתחבר להקב"ה ע"י מתווך ואין כאן חטא ע"ז רגיל. ברגע שעם ישראל חשב שמשה מת כביכול, חרב עליו עולמו והוא הרגיש שהוא זקוק למתווך בינו ובין ה'. העגל היה אמור לחבר אותו לבורא עולם. הכוזרי מסביר שעם ישראל לא התכוון לעבוד ע"ז, אלא שהוא חשב שאין הוא מסוגל להתקשר ולעבוד את ה' ללא מתווך. עד חטא העגל היה זה משה רבינו, וכעת שלפי הבנתו משה מת הוא חייב  למצוא מתווך ומקשר אחר, ולכן בנה את העגל.

בני ישראל רצו מתווך אבל הם לא בדקו אם זה פועל, ולא מובן כלל מדוע הם שמחו ורקדו כי אולי ה' לא מסכים שהעגל יהיה המתווך? כאשר משה ירד לארץ וראה את הריקודים והמחולות סביב העגל וראה שבני ישראל כלל לא בודקים האם ה' מסכים למתווך זה, הוא הבין שגורם החטא הוא העובדה שהם לא היום רגילים לשום התמודדות ולכן ברגע שנוצר קושי הם לא ידעו איך להתמודד איתו וחיפשו פתרון מתוך לחץ בלי לבדוק בכלל בעמקות האם זהו הפתרון הנכון. עצם זה שבני ישראל הרגישו שהם זקוקים מיידית למתווך והם עצמם לא יכולים להתקשר לה' כמו שאנו עצמנו ללא מתווך אומרים שלש פעמים בתפילה "ברוך אתה ה', נובע מכך שלעולם לא התמודדו ואז הם לא היו מודעים לכוחם ויחודם והרגישו קטנים וחלשים ולכן הרגישו שהם זקוקים למתווך. ועצם זה שלא חשבו על פתרון נכון ואמיתי שמקובל על ה' זה נבע מכך שזו היתה ההתמודדות הראשונה בחייהם. לא היתה להם התמודדות רוחנית של אמונה כי הם שמעו את ה' מפורש. לא היתה להם התמודדות גשמית כי הם היו מוצפים בזהב מסוסי מצרים שמתו בים סוף, ולכן לא התמודדו מעולם, ומתוצאה מכך נוצר חטא העגל. וזה מה שאומר משה לה' , שה' הביא להן הכל-גם רוחניות וגם זהב, ולכן לא היתה להם לעולם התמודדות. אין כאן ח"ו תלונה כלפי שמיא כי בהתחלה אכן צריך להיות שהכל יהיה ברור ורק אח"כ ה' מסיר את הבהירות ואז האדם צריך בעמל לקנות את הדברים. אך יש כאן תיאור מצב שמסביר את חטאי העם. ולכן שבירת הלוחות "לעיני כל ישראל" מטרתה להתחיל דרך חדשה של השתתפות "עמל האדם בסייעתא דשמיא". משה רבנו הבין ששורש החטא נובע משטחיות ומחוסר התמודדות. עם ישראל חווה ניסים גלויים, והשגחת ה' בעולם ברורה. חוסר העמל, חוסר ההתמודדות יצר את השטחיות וחוסר ההפנמה של התורה. התמודדות והעמקה יוצרים קנין.

משה רבנו מבין שהגיע הזמן לניסים נסתרים ולא גלויים. הגיע הזמן להתמודדות, ללוחות אחרים, ללוחות של "פסל לך". אם אין עמל אין עומק, אין רכישה, ואז זה לא נהפך להיות חלק מהאדם. ה"פסל לך", בא לסמל את העמל, את העשיה של האדם. ולכן בניגוד ללוחות ראשונים, בלוחות שניים יש שכחה, כדי ליצור את עמל האדם. כמו כן, סביב הלוחות השניים יש את התורה שבעל פה.לאור זאת משה שובר את הלוחות, כי הוא מבין שהם זקוקים ללוחות אחרים-לוחות שמשה פוסל אותם-לוחות שהאדם פעיל ולא סביל.

ולכן התורה מסיימת בשבירת הלוחות, כי זו הקדמה לתורה שבעל פה שבאה לאחר התורה שבכתב. כל מהות התורה שבעל פה הוא עמל ועשיה של האדם (בניגוד לתורה שבכתב שהכל בא מאת ה'). ולכן הדרך החדשה הגורמת להתגברות על קשיים ועצלות ע"י עמל הוא ההסבר לחשיבות התורה שבעל פה שבא לאחר תורה שבכתב,ולכן התורה מסיימת בכך כהקדמה לתורה שבעל פה.

כותב המהר"ל:"ישראל קודם שחטאו היו ישראל במדרגה שאינה ראויה לעולם הזה ומצד הזה נתן השם יתברך אל ישראל לוחות כאשר היו במדרגת המלאכים, עד אחר שחטאו והיה מדרגת ישראל כאשר ראוי לפי המציאות אשר ראוי לעולם הזה ולכך דוקא בלוחות השניות שהיו מעשה משה והוא ראוי לפי מדרגת עולם הזה, ודבר שהוא ראוי לפי המציאות נאמר בהן כי טוב" (מהר"ל-תפארת ישראל פר' לה)

מסביר המהר"ל, שדווקא הלוחות השניים כתוב בהם טוב, כי למרות שהם קדושים פחות הם אלו שיוצרים את הקניין והעמל והם אלו שמצמיחים ומעלים את האדם ע"י נצחון בהתמודדות, ולכן הם טובים בכך שעל ידם האדם מתעלה ומתרומם. הלוחות הראשונים היו בדרגת מלאכים כי זה מה שהיה נכון לבני ישראל במתן תורה ולפני החטא שהיו בדרגת מלאכים ואז אין צורך בהתמודדות. שבירת הלוחות הראשונים לא מסמל שהם לא היו טובים, אלא הם היו מתאימים לדרגת בני ישראל שלפני החטא שזו דרגת מלאכים שהכל ברור ואין יצר הרע ואין שום התמודדות, והלוחות השניים היו מותאמים לדרגת בני ישראל שלאחר החטא.

תפקידנו להעריך את ערך ההתמודדות.

כותב אור החיים הקדוש:

"חטא העם וגו'. אולי שיכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (סוטה ג' א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה הוא חסרון הנפש, והוא אומרו חטא פירוש נחסר מהארת נפשו, ובזה עשו להם וגו', וזה הוא א' מטענות שבהם יזכה האדם ליום הדין, כי בעשותו החטא לא היה דעתו שלם, והגם שיענש על אשר גרם לעצמו החסרון במחשבות הכיעור אף על פי כן לא ידמה לאם יהיה נדון על מעשה הרע בדעתו השלימה" (אור החיים שמות פרק לב פסוק לא)

ה' נתן זהב רב לעם ישראל כדי שיהיה כלי לעבודת ה', שעם ישראל יהיה אור לגויים, שיבנה את המקדש ויקיים בארץ ממלכת כהנים גוי קדוש. אבל עם ישראל לא הבין שזה כלי לעבודת ה' וכל היום ספר ומנה כמה זהב יש לו, וזה גרם לירידה רוחנית שהובילה לחטא העגל.

חשוב שכל אחד יידע איך להתייחס לגשמיות ואיך להפוך את זה למנוף לעבודת ה'.

כותב הרב גרשון ליינר:

"היינו שמתחילה הראה להבריאה גודל אור, ואחר כך העלים ממנה את האור. וזהו שאמרו חז"ל במדרש (בראשית רבא פט) מלמד שברא הקב"ה עולמות והחריבן, היינו שהעלים מהם את האור, ומסיבת זה נשאר בהבריאה צעקה גדולה וטענה חזקה, כמו שנאמר "כי נשאתני ותשלכני" (תהלים קג), ועל ידי זאת הטענה מחזיר לה השי"ת את האור פעם שנית בקנין גמור על ידי יגיע כפה..... לזאת מראה לו מתחילה אור גדול, אכן מסבת שלילות הקנין של זה האדם באור כזה שמאיר רק מצדו ית', נעלם מיד האור הזה מזה האדם, אזי מתחיל האדם להרעיש מדוע הופעת לי מתחילה כל כך אור ואחר כך הסתרת ממני, מוטב היה לי אם לא ראיתי מעולם את האור ולא הי' ידעתי לחשוק אותו.... ועל ידי זאת הטענה החזקה של האדם מחזיר לו השי"ת בפעם שנית את האור שיהיה לו בקנין גמור, שלא יתעלם לעולם עוד ממנו האור" (סוד ישרים -פסח)

ה' רוצה שנקנה את השפע בעצמנו. לוחות ראשונים זה השפע, זה השלב הראשון. אבל ה' לוקח את זה כי זה גורם לעצלות ולא להתמודדות.

כותב רבי צדוק מלובלין:

"ובלוחות ראשונות שניתן לצדיקים גמורים לא נאמר בהם טוב כמו שאמרו (בבא קמא נה.) וכמו שאמרו דהרגשת הטוב שבאור תורה הוא ההשגה דתורה שבעל פה על ידי החידושין דאורייתא טועמים נועם המתיקות ועריבת שבדברי תורה כשמתגלה להם ההשגות הנעלמות מהם מקודם. ועיקר הרגשת הנעימות הוא בהשגת הנעלם. שזהו יתרון האור מהחושך" (ר' צדוק-מאמר ז)

הסיבה מדוע בלוחות השניים כתוב "למען ייטב לך" (טוב) כי מי שעמל ומחדש בתורה שבע"פ מרגיש וטועם את מתיקות ונועם התורה. ולכן לוחות שניים המסמלים את התורה שבע"פ כתוב בהם טוב.

כל אדם מתמודד עם קשיים מסוימים. לפעמים האדם שואל את עצמו, מדוע מביא עליו ה' התמודדות מסויימת, ולפעמים האדם חושב שאין לו את הכוחות הנפשית לעמוד בהתמודדות, ורגשות אלו מתגברות ומתעצמות כאשר הוא לא מבין את מטרת ההתמודדות. באה פרשתנו ומסבירה את ערך ההתמודדות וחשיבותו. ה' מביא על האדם התמודדות מסוימת כדי שיעמול ויכבוש ויתגבר על ההתמודדות.  כאשר האדם לא מתמודד הוא לא מודע לכוחותיו ולא מפתח אותם. וממילא אינו גדל ומתעלה.

אנו למדים שהתמודדות היא זו שמגדילה את האדם. מה ש"בא בקלות הולך בקלות". אם אדם לא מתמודד הוא מרגיש שאין לו שום דבר, שום קנין.

לכל אדם יש התמודדות קשה שעליו לכבוש. עלינו להבין שדווקא שם גדולתנו. אדם שיגיד לעצמו שבסה"כ הוא אדם טוב והוא רק נכשל בהתמודדות עם הקשיים שלו, הוא מרמה את עצמו כי הוא אינו גדל וצומח. זה מה שכותב הרב דסלר בקונטרס החסד, שאדם מקבל שכר על התמודדותיו,  בנקודת הבחירה מקום ההתמודדות, והוא אינו מקבל שכר במקום שהוא פועל אוטומטי ללא התמודדות כי שם אינו הוא גדל ומתעצם.

זהו המסר מפרשתנו שצריכים אנו לקחת לחיינו. חשיבות וערכה של ההתמודדות והעמל והנצחון בהתמודדות.

יה"ר שנזכה להתמודד ונצליח, ובעז"ה נגדל ונתעלה, ונקדש שם שמים כל חיינו. אמן כי"ר.