לקט מתוך דרשות ה"שפת אמת" לכבודה של ירושלים עיר קדשנו

[1] ישעיה, א פס' כו.

[2] שפ"א, חיי שרה תרנ"ד קטע א.

[3] בספרי חסידות הובא בשם תרגום אונקלוס לדה"י א, כט פס' יא, ובספרים שלנו אינו. ומקורם בתיקוני זוהר תיקון תליסר דף כט ע"א: "ודא איהו כי כל בשמים ובארץ (דה"א כ"ט י"א) . ותרגם אנקלוס דאחיד בשמיא ובארעא". במקורות אחרים בזוהר הזכירוהו בשם יונתן בן עוזיאל. וע"ע זוהר, ח"א לא ע"א - ע"ב: "דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' כי כל דא צדיק בשמים דא תפארת ובארץ דא כ"י כתרגומו די אחיד בשמיא ובארעא כלומר דיסודא דעלמא דאקרי כל איהו אחיד בתפארת דאקרי שמים, ובארץ דאקרי כ"י", ובזוהר, ח"ב קטז ע"א: "הה"ד (ד"ה א כט) כי כל בשמים ובארץ ות"י דאחיד בשמיא ובארעא ועליה אוקמוה מ"מ בחגיגה על מה העולם עומד על עמוד אחד ששמו צדיק שנאמר וצדיק יסוד עולם".

[4] יבאר את דרגת הצדיק המתבטאת בשלשת מישורי עש"ן - עולם שנה נפש הנזכרים בספר יצירה.

[5] עי' שפ"א, נח תרל"ו קטע א: "תמים הי' בדורותיו בזוה"ק נח נח שמואל שמואל כו' כי יש לכל צדיק ב' כוחות בעולם העליון ובעוה"ז כו' ע"ש וזה פי' עיקר תולדותיהן של צדיקים מצות ומעש"ט להוציא כח נשמתן אל הפועל כמאמר אשר תמצא כו' לעשות בכחך עשה. והאדם צריך לתקן מעשיו עד שיחבר ב' אלו הדירות שיש לו בעוה"ז ובעוה"ב כמאמר התקן עצמך בפרוזדור כדי כו' וזהו תמים בדורותיו".

[6] זוהר, ח"ג עח ע"א: "ירושלם דלתתא אחות אמך אתקרי, כמה דכתיב ירושלם הבנויה עיר שחוברה לה יחדו וגו', מאי שחוברה לה יחדו בגין דאזדווג בה מלכא משית סטרין בכל סטרי מלכא בדרגא דצדיק וכל כתרי מלכא כלילן ביה והיינו שחוברה לה יחדו". הזכיר בזוהר דרגת צדיק בהקשר עם ירושלים לפי שמדתו של צדיק היא חיבור שמים וארץ ומכאן 'שחוברה לה יחדיו'; מדרש תהלים (בובר) מזמור קכב: "ירושלים הבנויה. א"ר יוחנן אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה (שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר ומי איכא ירושלים למעלה, אין דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו. א"ר יהושע בן לוי עיר שהיא עושה כל ישראל חברים, מעתה אפילו בשאר ימות השנה, א"ר זעירא ובלבד [בשעה] ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל".

[7] מדרש תהלים (בובר) מזמור צב: "מזמור שיר ליום השבת. אמר ר' יצחק ראו כי ה' נתן לכם (את) השבת (שמות טז כט), מהו ראו, אמר ר' יוסי מרגניתא דיהיבת לכון, כל עיסקא דשבת כפול, לחם משנה שני העומר לאחד (שם שם), קרבנה כפול, שנאמר וביום השבת שני כבשים (במדבר כח ט), עונשה כפול, שנאמר מחלליה מות יומת (שמות לא יד), שכרה כפול, שנאמר וקראת לשבת עונג (ולקדוש) [לקדוש] ה' מכובד (ישעיה נח יג), אזהרותיה כפולות, זכור ושמור, מזמור כפול, מזמור שיר ליום השבת"; וע"ע שפ"א מקץ תרס"א קטע א: "בפסוק וירכב אותו במרכבת המשנה זה בחי' שבת משנה לחם וכל מעשיו כפולים כמ"ש במדרש כי השבת מחבר לחם מן השמים ומן הארץ להיות אחד. וכן מדת הצדיק דאחיד בשמיא וארעא והוא מרכיב הנשמה עם הגוף זהו מרכבת המשנה הנשמה"; וראה להלן הע' 22.

[8] שפ"א, יתרו תרמ"ד קטע א.

[9] במדב"ר, פר' כא אות א: "אר"ש בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". השפ"א עושה כאן שמוש בביטוי כלי מחזיק ברכה ורומז בכך אל השלום שעוד יעסוק בו בהמשך.

[10] מכאן ואילך ימנה את הכלים המחזיקים ברכה באמצעות ההתקשרות אל שרשם העליון בשלשת בחינות עולם שנה נפש. וע"ע שפ"א פקודי תר"ס קטע א: "במדרש איש אמונות רב ברכות זה משה מי שהוא נאמן הקב"ה מביא ברכות על ידו ואץ להעשיר זה קרח כו'. דאיתא כלי מחזיק ברכה זה שלום. זה ענין איש אמונות להיות כל מעשיו דבוקים בשורשו כמ"ש יתד במקום נאמן. אז נקרא שלום כי החלק שלמטה אינו שלום רק בהתדבקות לחלק שלמעלה. וזה הי' בחי' משה רע"ה משה משה בלי פסיק. ונק' איש האלקים חציו איש וחציו אלקים. וכן הי' המשכן משכן כמ"ש כעיר שחוברה לה. וזה הי' תכלית כל המשכן להיות כלי מחזיק ברכה לכל העולם. וכמו כן שבת בזמן שכל מעשי' כפולים. לחם משנה. מזמור שיר. זכור ושמור. כמ"ש במד' והוא בחי' שלום הנ"ל ונותן ברכה לכל הזמן. והם ג' סעודתי דמהימנותא. כענין איש אמונות בנפש. ומרע"ה נותן ברכה לכל הנפשות כמ"ש וזאת הברכה כנ"ל לפי שהוא איש אמונות". נזכרו בקטע זה שלשת בחינות עולם שנה נפש בהתקשרותן לעולם העליון ובהבאת הברכה על ידי כך.

[11] זוהר, ח"ב סג ע"ב: "ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר, א"ר יהודה בכל יומא ויומא מתברך עלמא מההוא יומא עלאה דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה, וכל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דיליה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר, מ"ט בגין דלא יהיב ולא יוזיף יומא דא לחבריה אלא כל חד וחד שליט בלחודוי בההוא יומא דיליה, דהא לא שליט יומא ביומא דחבריה, בגיני כך כל אינון (נ"א א"ר יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עלאה יומא שביעאה ומתברכאן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עלאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלא דיליה וכל אנון) חמשא יומין שליטין ביומייהו ואשתכח ביה מה דקבילו ויומא שתיתאה אשתכח ביה יתיר, ואזלא הא כהא דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב יום הששי ולא אתמר הכי בכל שאר יומין, אלא הכי אוקמוה הששי דאזדווגא (נ"א דאזדמנא) ביה מטרוניתא לאתקנא פתורא למלכא ובגין כך אשתכחו ביה תרין חולקין חד ליומיה וחד לתקונא בחדוותא דמלכא במטרוניתא וההוא ליליא חדוותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון ומתברכאן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי, בגין כך בעי בר נש לסדרא פתוריה בליליא דשבתא בגין דשארי עליה ברכאן מלעילא וברכתא לא אשתכח על פתורא ריקניא (וההוא ליליא חדוותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון), בג"כ ת"ח דידעין רזא דא זווגא דלהון מע"ש לע"ש, ראו כי יי' נתן לכם השבת מאי שבת יומא דביה נייחין שאר יומין והוא כללא דכל אינון שיתא אחרנין ומניה מתברכין".

[12] סוטה, לח ע"א: "רבי יאשיה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל מקום ס"ד? אלא מקרא זה מסורס הוא: בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי, והיכן אבוא אליך וברכתיך? בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי בבית הבחירה".

[13] סוטה, מח ע"א: "העיד ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק - אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. ר' יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות. ר' שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה - נטלה את (הטעם ואת) הריח, המעשרות - נטלו את שומן הדגן. וחכמים אומרים: הזנות והכשפים כילו את הכל"; שם, מט ע"א: "רשב"ג אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין וכו'. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר". וע"ע שפ"א חיי שרה תר"מ קטע א: "דאיתא אחר שחרב ביהמ"ק כל יום קללתו מרובה מחבירו. והצדיקים מהפכין הקללה לברכה ע"י האמונה. שבאמת ברכת הבורא ית' נמצא תוך הבריאה. רק החשך יכסה ארץ. וע"י האמונה מתברר הפנימיות. ודבר זה להפך הקללה לברכה. חביב לפניו ית' יותר. שעל זה נשתלח האדם בעוה"ז"

[14] שפ"א, פנחס תרל"א קטע א.

[15] מבאר כיצד נרמז בשמה של ירושלים ענין ההתקשרות עם הנקודה העליונה המחיה את הכל.

[16] בר"ר, פר' נו אות י: "אברהם קרא אותו יראה שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, שם קרא אותו שלם שנאמר (בראשית יז) ומלכי צדק מלך שלם אמר הקב"ה אם קורא אני אותו יראה כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם, ואם קורא אני אותו שלם אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם יראה שלם ירושלים".

[17] שבת, י ע"ב: "תניא נמי הכי: לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם". הקישור בין היסוד הרוחני העליון לבין המציאות הגשמית מופיע בשבת ללא כל עמל וזוהי דרגתו של שם שזכה לכהונה שאף היא מסמלת את הגדולה הניתנת לאדם ללא עמל.

[18]  ע"ע שפ"א פנחס תרל"ח קטע א: "ואיתא על ירושלים מקודם נק' שלם ובא אברהם אע"ה וקראו יראה. היום בהר ה' יראה. ובא הקב"ה וצירף ב' השמות ירושלים. והענין כנ"ל כי קודם אבותינו נהג הבורא ית' העולם רק בחסדו ית' כמ"ש חז"ל כ"ו כל"ח על כ"ו דורות בלי תורה שנהגם הבורא ית' בחסדו. אח"כ בא אברהם ועשה הכנה שיוכל האדם למצוא השלימות ע"י הכנת היראה ושניהם היו צריכין כי ע"י שהקדים הבורא ית' הנהגה בחסדו ית' הוכן העולם להיות יכולת אח"כ לאדם לזכות ע"י מעשיו לעורר ולמצוא עזר השי"ת".

[19] עי' שפ"א, שבועות תרנ"ו: "כי עיקר היראה כשרואין האמת ע"י התורה איך הקב"ה מנהיג ומשגיח על הכל ומחיה ומהוה כל ממילא חל יראה אמיתית מרוממות אל". ההתבוננות מתוך מעשה הטבע הוא המביא את האדם לידי יראה. התבוננות זו מגלה את המימד המאחד ואת נקודת השלום המצויה בתוך הבריאה. בניגוד לדרכו של שם, אברהם מגיע להכרה זו מכח עצמו ולא מחמת גילוי חיצוני.

[20] שפ"א, עקב תרמ"ח קטע א.

[21] ברכות, מח ע"ב: "אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים". וע"ע שפ"א עקב תרנ"ו קטע א: "ואמרו חז"ל מרע"ה תיקן ברכת הזן על המן. ויהושע תיקן ברכת הארץ כי המן הי' שורש המזון מלמעלה כמ"ש אשר לא ידעת וכ' כי לא ידעו מה הוא שהי' למעלה מבחי' עץ הדעת טו"ר. וברכת הארץ היא ארץ דמפקא מזון"; שפ"א עקב תרנ"ח קטע ג: "אחז"ל מרע"ה תיקן ברכת הזן כשירד המן וכשנכנסו לארץ תיקן יהושע ברכת על הארץ והמזון וברכה זו חביבה ביותר ע"ש. והענין הוא מה שעיקר ברכת המזון תלוי' בארץ. דכ' ארורה האדמה ולכן אין ארור מדבק בברוך וא"א לברך עד שיצא המזון מכלל ארור לברוך ובכניסת בנ"י לא"י הוציאו הארץ מכלל ארור. ולכן כ' מביאך אל ארץ טובה כו' אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שעד עתה הי' הארץ במוסכניתא עד שביררו בנ"י טוב מרע היפוך ממ"ש בעצבון תאכלנה. ומקודם הי' א"י תחת כנעני הארור וכשנעשית נחלה לב"י נתבררה ואז יכול לחול ברכת ה'. ולכן מקודם לא הי' מצות בהמ"ז רק על המן שהוא לחם מן השמים ואח"כ נתקן ונברר גם לחם מן הארץ".

[22] זוהר, ח"א רמו ע"א: "בספרא דרב המנונא סבא אמר הכי מאשר שמנה לחמו דא לחם שבת דאיהו פנג על חד תרין כדכתיב (שמות שם) לקטו לחם משנה מאי לחם משנה אלא תרי לחם לחם מן השמים ולחם מן הארץ דא הוא לחם פנג ודא הוא לחם דמסכנא ובשבת אתכליל לחם תתאה בלחם עלאה ואתברך האי בגיני האי ואיהו לחם משנה, ותו הוה אמר לחם משנה דשבת נקיט משבת עלאה דאיהו נגיד ואנהיר לכלא ואתחבר לחם בלחם ואיהו משנה". הדברים חוזרים שוב למה שאמר לעיל שכל מעשיה של השבת כפולים ובכך רמז לענין ההתחברות עם הנקודה העליונה המחיה את הכל, וראה עוד לעיל הע' 7.

[23] לאור האמור לעיל הרי שירושלים היא נקודת החיבור של העליונים והתחתונים.

[24] ספרי, דברים פיסקא מג ד"ה דבר אחר: "דבר אחר ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים הוא שירמיהו אומר הציבי לך ציונים וגו' אלו המצות שישראל מצויינים בהם, שימי לך תמרורים זה חורבן בית המקדש". ע"ע שפ"א קדושים תרל"ב קטע א: "במד' ישלח עזרך מקודש כו' ומציון כו' מקידוש מעשים וציון מעשים כו'. כי איך יכול ב"ו להתקדש. רק להיות הרצון והשתוקקות לזה. וכן בכל מעשה להראות ולרמוז להפנימיות. וכן כל מצוה היא רק ציון ורמז כמ"ש הציבי לך ציונים. ועי"ז יכול לבא לקדושה. מקודש. התורה. וציון הם מצות. כי המצות כלולין בתורה. ובכל מצוה אף שהוא במעשה גשמיות בחי' ציון כנ"ל. מ"מ הציווי הוא מהקב"ה בתורה. ולכך ע"י ציון המצוה יכול להתדבק בהקדושה שבה והיא התורה. ומצות הם באמת עצות איך להמשיך קדושתו ית' לכל המעשים כנ"ל. וכן בש"ק כתי' ויקדש כו' שממשיך קדושה לכל מעשה בראשית". נמצאו הציונים מסמלים את המסגרת החיצונית של מעשה המצוות, וכך הוא ענין קיום המצוות בגלות בבחינה החיצונית בלבד. ע"ע שפ"א קדושים תרמ"א קטע ב: "כי ה' לא עזב את הארץ וכל הדברים השורש שלהם הוא למעלה. לכן כתי' על הרשעים מקודם. יציצו כו' להשמדם עדי עד. שכל הגבהות שלהם בעוה"ז ואין להם שורש וכח למעלה. אבל בנ"י שדבקים בה' מסיים עליהם שתולים בבית ה' כו'. וזה עצמו הפי' ישלח עזרך מקודש כמ"ש במ"א דקאי על הנשמה יתירה שניתוספת לבנ"י בש"ק שע"ז מיוסד כל המזמור ליום השבת כמ"ש בפ' תשא ע"ש. עזרך מקודש הוא בזמן המקדש שהיו מרגישין הקדושה בפועל. ועתה מציון יסעדך כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק הציבי לך ציונים שאע"פ שאין המקדש קיים ע"י המצות מתעורר רמזים והארת הקדושה. ובמד' מקידוש מעשים ציון מעשים".

[25] ברכות, ג ע"א: "ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה לא בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך; ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".  על הקשר הנמשך בין הבנים לבין שולחן אביהם גם בימי הגלות עי' שפ"א עקב תרמ"ז קטע ב: "ומכש"כ מתנת א"י שמברכין על ארץ חמדה כו' על הארץ ועל המזון דרשו חז"ל ארץ דמפיק מזון. שמזון בנ"י הוא באמצעיות א"י. הגם שאנחנו בחו"ל. בוודאי יש להתאונן אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם כדאיתא בזוה"ק שיש להתעצב על חורבן בהמ"ק בתוך המזון שהקב"ה הבדילנו מן התועים כמ"ש תכין בטובתך לעני אלקים דרשו ז"ל העוסק בתורה הקב"ה בעצמו מכין לו סעודה. ובמדבר הי' ממש לחם מן השמים. ואח"כ בא"י כתי' ה"א דורש אותה ודרשו חז"ל הנותן מטר בעצמו. ושולח מים ע"פ חוצות בחו"ל ע"י שליח. ומ"מ נשאר לנו הארה שיכולין למצוא טעם מן וא"י באכילה בכוונה ובכח ברהמ"ז. ובפרט בשבת שיש בו ממקום הגנוז כמ"ש בדברי מו"ז ז"ל".

[26] שפ"א, תבא תרנ"ג קטע א.

[27] שהש"ר, פרשה ד אות ו ד"א כחוט: "בנוי לתלפיות, טטרגונין, חייא בר' בון אמר יופי היה ונעשה תל, אמר הקב"ה אני הוא שעשיתיו תל בעוה"ז, ואני הוא שעתיד לעשותו יפיפית לעולם הבא, ד"א תלפיות, תל שמתפללים בו כל פיות, מכאן אמרו העומדים בחוצה לארץ ומתפללין הופכין פניהם לארץ ישראל, שנאמר (מלכים א' ח') והתפללו אליך דרך ארצם, העומדין בא"י הופכין פניהם כנגד ירושלם ומתפללין, שנא' והתפללו אליך דרך העיר הזאת, העומדים ומתפללים בירושלם הופכין פניהן כנגד המקדש, שנא' והתפלל אל הבית הזה, העומדים בהר הבית הופכים פניהם כנגד קדשי הקדשים ומתפללין, שנא' והתפללו אל המקום הזה, נמצאו העומדים בצפון פניהם לדרום, והעומדים בדרום פניהם לצפון, והעומדים במזרח פניהם למערב, והעומדים במערב פניהם למזרח, נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד, ומניין שכל ישראל מתפללין אל מקום אחד, ריב"ל אמר (מלכים א' ו') הוא ההיכל לפני, הוא ההיכל שכל הפנים מכוונות אותו, עד כדון בבניינו, בחורבנו מניין, אמר רבי אבין בנוי לתלפיות, הוא ההיכל שכל הפיות מתפללות בו, בקריאת שמע הוא אומר בונה ירושלים, בתפלה הוא אומר בונה ירושלם, בברכת המזון הוא אומר בונה ירושלים, הוי שכל הפיות מתפללין עליו לפני הקב"ה". במדרש זה נחרזו מרבית הרעיונות המובאים בדרשה שלפנינו. המקדש הינו בעל שתי הופעות זו שבעולם הזה - תל וזו של העולם הבא - יפיות. שניות זו מבטאת את הרעיון בו עוסקת הדרשה בדבר היחס בין הנקודה העליונה וגילויה במציאות. הדברים חוזרים לענין התפילה וברכת המזון המסמלות את התקשרות ההופעות השונות של ירושלים.

^[28]  ע"ע שפ"א תבא תרמ"ג קטע א: "וז"ש וענית ואמרת עני' היא על התורה שניתן בסיני שהוא התעוררות מלמעלה ה' האמירך. וע"י התעוררות שלמטה היא בחי' תורה שבע"פ את ה' האמרת".

[29] שבת, ל ע"א: "כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו: מי הוא זה מלך הכבוד? אמר להו: ה' עזוז וגבור. חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה. כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך - מיד נענה".

[30]  כנזכר לעיל הע' 27.

^[31]  השוה לשפ"א לפסח תרמ"ז קטע טז: "ומ"מ זה ההתגלות שהי' במועדות הי' הכנה על כל השנה ואפילו בזמן הזה שאין אנו יכולין לעלות נשאר הארה בזמנים הללו שהיו מיוחדים להיראות פני ה'. וע"י התפלות שתקנו ע"ז יכולין לעורר קצת הארה גם עתה. וכ' שמחתי באומרים כו' ודרשו חז"ל שאמרו לדוד מתי ימות ויבנה ביהמ"ק ושמח ע"ש. ועיקר המזמור נראה שניתקן על ימי הגלות כדכ' עומדות היו רגלינו כו' ששם עלו שבטים כו'. ויתכן לפרש שזה הוכחה שכמו שדוד המע"ה שמח בהכנות המקדש בעוד שלא נבנה. כמו כן ומכש"כ שיש לנו להתדבק בהארה שנשאר מאשר הי' כבר עומדות רגלינו כו'. והענין כמ"ש כמה פעמים כי הקדושה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכמו שנבנה ביהמ"ק באמצע העולם למשוך הקדושה לכל הצדדין. כמו כן בזמן. שהימים שהי' ביהמ"ק קיים הי' קיום כל הזמנים שמקודם ושאחריו. לכן גם אנחנו יכולין למצוא איזה הארה מעליות רגלים. וכדאיתא בספרי קודש שבמקום שהקדושה נמצאת מנחת רשימה לעולם. וכן איתא שאין השכינה זזה מכותל מערבי".

[32] ב"ב, ס ע"ב: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'. מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. וכל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: שמחו את ירושלים וגו'".

[33] כתובות, ח ע"א: "שוש תשיש ותגל העקרה, בקבוץ בניה לתוכה בשמחה, ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה".

[34] תענית, ל ע"ב: "רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב - אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה". במימרה זו נחרזו עניני האבלות והשמחה על ירושלים עם עניני הברכה בהם עסק השפ"א לעיל. וע"ע שפ"א שקלים תרמ"ד קטע ב: "כדכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים וכתיב נהפך לאבל מחולינו. פרשנו כי מה שהיו יכולין להשיג בזמן המקדש בכח השמחה. משיגין עתה ע"י אבילות".

[35] שפ"א, דברים תרמ"ז קטע ב: "וז"ש מוציא אסירים בכושרות דרשו חז"ל בכות ושירות ע"ש. וכמו כן בחיבורן של בנ"י עם השכינה שהגם שאנו בגלות והחיבור נפסק. מ"מ עדות היא מצד הבכי' כמו שהי' בזמן המקדש מצד השירה. וז"ש נהפך לאבל מחולנו כמ"ש במ"א שיש עבודה עתה מצד התשוקה ורוב אבלות כמו שהי' אז בשמחה ובמחולות וזה היא מגלת איכה. כמו מגלת שיר השירים. זה בכות וזה שירות. כמו שהוא בזיווגים שלמטה בכושרות".

[36] שפ"א, שמות תרמ"ג קטע א.