פר' ניצבים וילך - בפיך ובלבבך לעשותו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור ימים אלו, ימי חודש אלול, מתאפיינים בעבודה אישית עמוקה ובהכנה לקראת הימים הנוראים. קיימת הבחנה עקרונית בין "עבודת אלול", לבין "עבודת יום הכיפורים". המיוחד בעבודת יום הכיפורים הוא העיסוק בעבר, הבא לידי ביטוי בתפילת הווידוי, החוזרת על עצמה ביום הכיפורים. ביום זה אנו סוקרים את עברנו, ומתחרטים על חטאינו מהעבר. את הסתכלות זו על העבר, חייבת להקדים "עבודת אלול", עבודה אישית המתאפיינת בעיסוק בעתיד, בהבנה העצמית אודות המטרות האישיות שלנו, תכלית בריאתנו, והאופן שבאמצעותו ניתן לגשר על הפער הקיים בין המצב הרצוי והאידיאלי, לבין המצב הנוכחי והמצוי.
"עבודת יום הכיפורים" תלויה ב"עבודת אלול". מי שאינו מתבונן על עתידו, ולא מודע לפערים האישיים הקיימים אצלו ולמטרותיו, אינו מסוגל לחוות את הווידוי שכל מהותו היא הזכרת טעויות העבר, והבעת הצער עליהן. ללא הצבת מטרה ברורה ודרך חיים אלטרנטיבית, לא ניתן לתקן את שגיאות העבר. אדם מוכרח כנות עמוקה, מודעות עצמית, ועומק של התבוננות על מנת לדעת באופן המיטבי מי הוא, וכנגזרת מכך, מה הן שאיפותיו. מסיבה זו, קודם חודש אלול ליום הכיפורים.
לאור דברינו, השאלה הגדולה העומדת בפנינו בימים אלה, היא כיצד נוכל לדעת לאן לשאוף, ולהציב את מטרותינו האישיות לחיים אמיתיים ושלמים המתאימים לאישיותנו. אחד הכלים האפשריים לבירור הדרך העתידית המיטבית מופיע בפרשתנו. התורה אומרת:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה . וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ." (דברים ל', י"א- י"ד).
יש להבין מהי כוונת פסוק זה. מהי המחשבה שעלול היה לחשוב האדם, לפי תיאור הפסוקים, ומה החידוש בו? מה משמעותה של אמירה זו של התורה כלפי האדם? המדרש, בהסברו לפסוקים אלה מסביר:
"ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה. לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן" (דברים רבה, ח', ב')
לפי הסבר המדרש, מטרת הפסוק היא למנוע מאיתנו להניח שבמתן התורה הקב"ה מעוניין ברעתנו ובהערמת קשיים על חיינו. לאות הוכחה, מתאר המדרש את קנאתם של המלאכים בעם ישראל, שזכה לקבל את התורה. אך עדיין, ממדרש זה קשה, מדוע האדם כלל יעלה בדעתו שהתורה ניתנה לרעתו, וכיצד העובדה שהמלאכים התאוו להישארותה אצלם מוכיחה שהתורה היא לטובת האדם?
ניתן להסביר את הדברים, שהתורה חוששת ממצב שבו מתוך חיים של חומר, בעולם של גשמיות, האדם עלול לחשוב שהתורה מעוניינת בכך שנהפוך להיות אנשים אחרים, אנשים המדכאים את תאוותיהם, ומתנזרים באופן מוחלט משימוש בחומר, אנשים כאלה, יראו בתורה משהו רחוק מהם, הנמצא "מעבר לים", ויחושו שהתורה אינה טבעית עבורם ומעוניינת ,כביכול, ברעתם. להבנה זו משיב הפסוק ומחדש לנו חידוש באומרו כי התורה היא אנחנו - היא "בפינו ובלבבנו", כלומר, אין מטרת התורה לשנות אותנו ולאלץ אותנו להפוך לאנשים אחרים, המדכאים את רצונותיהם הגשמיים והטבעיים, אלא עניינה המהותי הוא הבאת האישיות הטבעית לידי ביטוי מקסימלי ורוחני. הציפייה של הקב"ה מן האדם המופיעה בתורה היא שנחיה חיים טבעיים, שבהם הרוחניות שלנו נובעת מתוך הטבע ונקדש את החומר.
לפי הסבר זה, ניתן אף להבין את ראיית המדרש מסיפור המלאכים. העובדה שהמלאכים נתאוו לתורה, ואף על פי כן לא זכו לה, מתארת את אותו רעיון, המלאכים חיים בעולם רוחני, ועל כן לא זכו לקבל את התורה, שעיקר מהותה היא ההדרכה לחיים הטבעיים וקידוש החומר, אותם המלאכים אינם יכולים לחיות כי אין להם שום קשר לחומר. תפקידה העיקרי של התורה הוא, למעשה, להדריך אותנו כיצד ניתן לנצל את הכלים החומריים למען עבודת ה'.
על פי דברים אלה, ניתן אף להבין מחלוקת תמוהה המופיעה במדרש:
"בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה ואח"כ נבראת הארץ…שנאמר: 'בראשית ברא אלוקים את השמים' ואת הארץ ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחילה ואחר כך נבראו שמים…שנאמר: 'ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים'" (בראשית רבה, א')
מחלוקת זו מעוררת שאלה, שכן לכאורה, אין לה כל השלכה מעשית, מדוע, אם כן, טרחו בית שמאי ובית הלל לחלוק בשאלה חסרת משמעות זו?
הרב יוסף זוין מסביר על פי העיקרון שחידשנו, כי זוהי, למעשה, מחלוקת יסודית מאוד. על פי הסברו, תפקידו של האדם הוא "לחבר בין השמיים לבין הארץ" כלומר ליצור איחוד וחיבור בין המימד ה"רוחני" לבין המימד ה"גשמי".
בית שמאי סוברים שהשמיים הם ראשית הבריאה, ועל כן, לדעתם, תפקידו של האדם הוא להפוך את ה"ארץ" ל"שמיים", לחיות בארץ הגשמית והחומרית, תוך שאיפה להידמות ל"שמיים", ולהימנע מכניעה לרצונות הגשמיים שניתנות למימוש בעולם הזה. לעומתם, בית הלל גורסים כי הארץ היא הראשונה להיברא, ולכן היא העיקר, ולאור זאת, מטרתו של האדם היא "להוריד" את השמיים לארץ, להפוך את הקדושה השמימית, וליישם אותה ע"י שילוב מיטבי באופן טבעי ונכון בעבודת ה' החומרית היום יומית.
בהמשך לדברים אלה, ידוע הסיפור על רבי זושא מאניפולי, שסיפר לתלמידיו, כי השאלה שמִפּניה הוא חושש שיישאל בשמים אינה מדוע לא היה כאנשים גדולים ממנו, כמו משה ואברהם, אלא מהשאלה מדוע לא היה זושא, מדוע לא מיצה את הפוטנציאל שלו. סיפור זה ממחיש אף הוא את חשיבותו של המיצוי העצמי בעולם הזה ומתוכו, תוך ניצול מלא של הכוחות והאפשרויות הניתנות לנו בעולם הזה.
ישנו מדרש, המתאר את משה רבנו בעת עלייתו לקבלת התורה:
"באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה בו הקדוש ברוך הוא קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקדוש ברוך הוא אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו" (שמות רבה, כ"ח, א').
ה"שם משמואל" שואל על מדרש זה, מדוע הקב"ה לא השיב תשובה עקרונית למלאכים, ובמקום בחר, בפתרון מקומי, שאין הם יכולים לפגוע במשה (אברהם) מכיון שהתארחו בביתו. ומשיב, כי לא מדובר במענה מקומי, אלא בתשובה מהותית. כשהקב"ה דימה את פני משה רבינו לפניו של אברהם אבינו, הוא הזכיר למלאכים כיצד אברהם השתמש בחומר, באוכל, וקידם אותו עבור הכנסת אורחים, זהו החידוש של אברהם, וזהו המענה העקרוני שמקבלים המלאכים, התורה תמלא את מטרתה האמיתית, כמורת הדרך לקידושו של העולם הגשמי, אצל בניו של אברהם אבינו.
על מנת שנצליח במשימת המיצוי המלא עלינו לחשוב היטב, מה הן המתנות המיוחדות שבהן כל אחד מאיתנו זכה מהקב"ה. ועל כל אחד לעשות דין וחשבון אם עצמו ולדעת באיזה תחום הוא מצטיין, לאיזו תכונה מיוחדת זכה מהקב"ה. ולאחר שחשב, עליו לנסות ליישם את היכולות הקיימות בו לצורך עבודת ה'.
כשאדם מרגיש שבעזרת יכולותיו הוא מסוגל לעבוד את הבורא, כתוצאה ישירה, הוא מרגיש שמחה גדולה וקרבה גדולה לה'. קרבה ושמחה אלו הן בבחינת סיוע רב לאדם בתהליך החזרה בתשובה שלו.
יהי רצון, שלמרות הקושי הרב שבכך, נצליח להימנע מהשפעות העולם שמסביב שהופך את החומר לעיקר ולמרכזי, ונדע להבחין בין מטרות לאמצעים, לתת לחומר את הפרופורציה והמקום האמיתי שלו, לקדש אותו ולחיות בהרמוניה ושלמות. וכך בעז"ה נגיע להבנה ש"קרוב אלינו הדבר, בפינו וללבבנו לעשותו".
