פרשת בהעלתך - ויהי בנסוע הארונות - קומה ה'

הרב אריה הנדלר

אחת הפרשיות המעניינות המחלקות את ספר במדבר לשני חלקים, היא הפרשייה המצויה בפרשתנו, והמוסגרת בשני נו"נים הפוכים:
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר, י פס' לה-לו)

עיון בפרשה כולה מגלה כי למרות הסגרתו של הקטע, הוא מהווה חלק מהסבר כללי ביחס לתנועת עם ישראל במדבר. הסבר זה מצוי בפסוקים הקודמים לפרשיה זו. לאחר סיומה של פרשת פסח שני, נאמר:
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר (במדבר, ט פס' טו)

ופירש האור החיים:
עתה יחזור לספר בענייני הנסיעה והמצוות שנצטוו בה, כגון החצוצרות ושנצטוה בהן עכשיו להיותן למקרא העדה ולמסע את המחנות.

ואכן שם בהמשך הפסוקים:
וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... עַל פִּי יְהֹוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ... וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים... וְלֹא יִסָּעוּ... וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ... עַל פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְהֹוָה יִסָּעוּ. (במדבר, ט פס' יז-כג)

רש"י מקשר את ההתנהלות הזו עם הפרשייה המיוחדת בה פתחנו:
על פי ה' יסעו - שנינו במלאכת המשכן כיון שהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה תקעו והריעו ותקעו ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה' ונסע דגל מחנה יהודה זו בספרי.
ועל פי ה' יחנו - כיון שהיו ישראל חונים עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל הוי אומר ע"פ ה' וביד משה (רש"י, שם פס' יח)

המסעות בנויים משתי תנועות. תנועה של יציאה, הליכה, תזוזה, התקדמות, ומן הצד השני תנועה של עצירה, מנוחה, התכנסות. זהו גם עניינן של שתי חצוצרות הכסף:
עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת (במדבר, י פס' ב)

שוב אותן שתי תנועות, האחת מיועדת למקרא העדה, להתכנסות. בעוד השניה מיועדת לתנועה, לתזוזה, למסע את המחנות. עיון בתבנית זו החוזרת על עצמה מלמד על התוכן הפנימי של כל תנועה ותנועה.
התנועה, היציאה, הפעולה, גוררת בעקבותיה את ההתמודדות. "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן", כשהארון מתחיל לנוע, כשיש יציאה מהנקודה כלפי חוץ, כשבאים לתקן עולם, אזי ההתמודדות והקשיים מתעוררים: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". יש צורך בקימה, יש צורך בהתחזקות, אבל יש גם צורך להתמודד עם האויבים והשונאים.

מספרים שבחור אחד ניגש למשגיח של ישיבת 'קול תורה', הרב גדליה אייזמן זצ"ל, והעלה הצעה לשנות משהו מהותי בסדרי הישיבה וזאת לתועלת הלימוד. תשובתו של הרב גדליה היתה "עושה חדשות, בעל מלחמות". מי שבא לשנות, לעשות חדשות, גורר עליו בדרך כלל את המלחמות. טבעו של העולם, שאינו רוצה להשתנות, וכל המשנה ידו על התחתונה. יש צורך להתמודד, לסלול דרך חדשה, להלחם.

מאידך החניה מאופיינת בהתכנסות: "שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". הפנים מופנים כעת פנימה. רבבות אלפי ישראל שוכנים כאחד כדי לקיים בירורים פנימיים, כדי להיבנות ואולי אף מעבר לכך - להכין את עצמם להתמודדות הבאה.
שתי משמעויות קטביות אלו מתבטאות גם בסדרי החצוצרות. הניגוד הוא בין מקרא העדה לבין מסע המחנה. מסע המחנה מסמל את התנועה כלפי חוץ. התנועה ההפוכה מסומלת כאן באמצעות מקרא העדה. מקרא העדה הוא הניגוד של היציאה אל החוץ. מקרא העדה הוא הבירור הפנימי. לעיתים נערך בירור זה בפורום הרחב של העדה כולה ולפעמים נערך בירור זה בפורום המצומצם של ראשי העדה:
וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר, י פס' ג-ד)

גם ביחס לסגנון הקולות הנשמעים מן החצוצרות יש הבחנה בין שתי התנועות:
וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ (במדבר, י פס' ה-ז)

התנועה מאופיינת על ידי תרועה, בעוד הקהלת העדה מאופיינת על ידי תקיעה פשוטה. התרועה מסמלת את השבר, את הקושי, את הקטוע. התקיעה מסמלת את ההשלמה, את הנחת, את הארגעה.

את פרשת החצוצרות חותמים שני פסוקים המסכמים את כל שנאמר עד כאן:
וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (במדבר, י פס' ט-י)

על טיבה של תרועה זו כתב בספר הכתב והקבלה:
והרעותם וגו' ונזכרתם. קול המרעיד יחריד לבב האנשים... והרעותם ענין שבירת הלב ונמיכת הרוח, כבמכדרשב"י (מקץ קצ"ה) ואזבחה באהלו זבחי תרועה דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה... והמכוון במלות והרעותם בחצוצרות, על ידי חצוצרות תסבבו שבירת הלבבות ונמיכת הרוח... אבל טעם ונזכרתם אתם תהיו נפעלים מן התרועות להתעורר בלבבכם לזכור את אשר שכחתם עד הנה, כי עזבתם מללכת בדרכי ה', והאויבים שבאו עליכם הם שלוחי השגחתו ית' להענישכם (שם)
אכן, ההתמודדות, הצורך לצאת, השונאים האורבים מבחוץ כל אלו מעוררים את הרגשות של חשבון הנפש. תרועת המלחמה הופכת לתרועה שוברת לב המזכירה לנו את דברי הפסוק "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", והמוזכרת בדברי הרמב"ם ביחס לתקיעת השופר בראש השנה.

אמנם יתכן שיש לפרש את הדברים בדרך קצת שונה, בדרך שהיא מחזקת יותר. הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם" מעורר קושי פרשני. לכאורה היה צריך לכתוב 'וכי תבוא מלחמה בארצכם על ידי הצר הצורר אתכם', לשון "וכי תבואו" הנראה כמוסב על עם ישראל, אינה מובנת כאן כל הצורך. נראה שאת התשובה נוכל למצוא בדברי האונקלוס:
וארי תעלון לאגחא קרבא בארעכון על מעיקי דמעיקין לכון (שם)

אכן, האויב מגיע אל גבולות הארץ כדי להעיק, אבל היוזמה ליציאה לקרב היא היוזמה שלכם. אתם אלו שתבואו למלחמה על הצר הצורר אתכם. הבנה זו משנה את כל הגישה לכל מה שנאמר עד כאן, ואף היא נעוצה בפסוקים המוסגרים בהם פתחנו. היציאה אל הקרב, התנועה, לקיחת האחריות, באה ממקום עמוק מאד של "קוּמָה ה'". יש כאן הופעה משמעותית של הכוחות החיוביים. כשהארון הוא זה שנע, כשמה שהולך בראש הוא המסר, הערך, האידיאל, אזי יש חוסן פנימי עמוק מאד, יש תחושה של "קוּמָה ה'". הקימה הזו מביאה בסופו של דבר לכך שהאויבים והשונאים נפוצים ונסים לכל עבר. העוצמה הפנימית היא שגורמת בסופו של דבר להכרעת הקרב ולנצחון במלחמה.

תנועת עם ישראל איננה מאופיינת בשברון לב, אלא בהתחזקות, בהתעצמות של הכוחות הפנימיים המצויים באומה, כשכל אלו מתגייסים אז מופיעה התנועה קדימה, תנועה שבאה על מנת לכבוש את הדרך, לפרוץ את המחסומים, להוביל ולהנהיג. זוהי תרועת מלחמה ולא תרועת שברון.

ב'שם משמואל' קשר לכאן את דברי המדרש לפרשת מסעי:
אמרו רבותינו מעשה שבאו לגדולי ציפורי כתבים רעים מן המלכות הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא רבי כתבים רעים באו לנו מן המלכות מה אתה אומר נברח והיה מתיירא לומר להם ברחו ואמר להם ברמז ולי אתם שואלים לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד מה כתיב ביעקב (הושע יב) ויברח יעקב וכן במשה (שמות ב) ויברח משה וכן בדוד (ש"א י"ט) ודוד ברח וימלט וכה"א (ישעיה כו) לך עמי בא בחדריך אמר להם הקב"ה וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם. כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם ולא עוד אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנא' (דברים ח) נחש שרף ועקרב ולא הנחתי אותם להזיק אתכם לכך אמר הקב"ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם מנין ממה שקרינו בענין אלה מסעי (במדב"ר פר' כג אות א)

והנה שני האופנים הנ"ל אף ששניהם כאחד טובים, מ"מ יש יתרון הכשר על הדרך השני מהראשון, שהבריחה וההטמנה... אף שהיא הצלה טובה, מ"מ באשר הרע עדיין נשאר במציאות כשיפרד כרגע מאוהלה של תורה אז עדיין בכח היצה"ר להסיתו... אבל לדרך השני שהסט"א בורחת וכלשון הזוה"ק לכתתא רישא דסט"א, אז נחלש כח הרע לגמרי, וענין זה יגמר לעתיד כמ"ש (זכרי' י"ג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (שם משמואל פרשת מסעי תרע"ג)

אכן, דרך ההתכנסות יפה היא, אולם יש בה מעין מימד של בריחה. האדם מתחזק בינו לבין עצמו, וכחברה בתוך עצמה, אבל לא מגיע לידי הכרעה וניצחון על כוחות הרוע. בדלית ברירה על האדם לצאת אל המלחמה. ביציאה הזו מתגלים הכוחות הפנימיים והחיוניים ביותר של האדם הפרטי ושל האומה כציבור. במהלך המסעות אין הקב"ה מניח לנו לברוח. הקב"ה מלמד אותנו את הפרשה של "קומה ה'" של הצורך לאמץ את הכוחות הפנימיים השורים בתוך כנסת ישראל ומתוך אימוץ כוחות זה לצאת אל המסע הפונה החוצה, המקדש את המציאות החיצונית, והמעביר את הרוח הרעה השורה שם בחוץ, מן העולם.

מצויים אנו בימים שהם ימי זכרון ללוחמים שיצאו להגנת עם ישראל במלחמת שלום הגליל, ולא שבו. מלחמה זו מזכירה לנו מאד את שדברנו בו כאן. "וכי תבואו מלחמה בארצכם" על פי הסברו של אונקלוס. המלחמה הזו שהתגלגלה לפתחנו, לא הניחה לנו לברוח. היא הזכירה לנו את שידענו, שיכולים אנו להתכנס בתוך עצמנו, אבל לא יהיה בכך משום מיגור הרוע שם בחוץ. והרוע הזה אילץ אותנו לצאת ממקומנו להגיח קרב כלשון התרגום.

ברגעים אלו של הגחת קרב, מתעורר שוב כוחה של האידיאולוגיה, של הערך, של החינוך, של האישיות הפרטית והלאומית שלנו. לפתע מתגלה ארון הברית הצועד בראש המחנה. לצערנו מתגלה הכוח המופלא הזה הגנוז בתוך עם ישראל, בצורתו הקיצונית, בדמותם של אלו שמסרו את נפשם למען כלל ישראל. אלו שסימנו לנו את הגבול העליון ביותר עד לאן יכולה עוצמת הרוח הישראלית להגיע. הם מהווים בעבורנו את ההופעה הנאמנה ביותר של 'קומה ה'', של נוכחות האידיאל האלקי בתוך עם ישראל.
בני הישיבה שאנו זוכרים את זכרם השבוע הזה, הם אבריימי מוצן ושלמה אומן ה' יקום דמם. שניהם באו מהמקום המוגן של "ובנוחה יאמר". שניהם גדלו והתחנכו על ברכי התפיסה של ההסדר. שניהם אגרו בתוכם את מה שהיה לבית המדרש להציע להם. מתוך בית המדרש יצאו הם אל מערכות החיים ובסופו של דבר גם אל מערכות הקרב. הבהיקה גבורתם ואישיותם כמי שמשקפים את דור התקומה "קומה ה'". חלפו שלשים שנה מאז יצאו השנים השניים אל מערכות הקרב. חלפו שלשים שנה מאז ראינו את ארונם נוסע. "ויהי בנסע הארן", כשנסע הארון הנורא ההוא, חשנו את 'קומה ה'', את תעצומות הרוח שיש בעם הזה, בדור הזה, דור התקומה.