פרשת בהר- מה ענין שמיטה אצל הר סיני
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני. אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני (ספרא, בהר פרשתא א)
הביטוי "מה ענין שמיטה אצל הר סיני" הפך להיות למטבע לשוני שמסמל שני דברים שאינם קשורים זה לזה כלל שמשום מה נקשרו יחדיו. במקרה כזה באה התמיהה "מה ענין שמיטה אצל הר סיני" לאמר, מה זה קשור?
אם נחזור שוב אל המקור החז"לי של הביטוי הזה הרי שאנו עשויים לקבל כאן הבנה חדשה. אכן, מה ענין שמיטה אצל הר סיני. הר סיני הוא מעמד אדיר, נשגב, עוצמתי. הר סיני אינו מעמד של עשיה, של עבודת אדמה. "מה ענין שמיטה אצל הר סיני" משמעו אם כן, כיצד אפשר לחבר בין המעמד הנשגב ההוא לבין המציאות הנמוכה, התחתונה שבה עתידים ישראל להיות בכניסתם לארץ ישראל.
וכאן המסר - השמיטה נאמרה למשה מסיני וכך גם כל המצוות האחרות. דווקא השמיטה היא המצווה היכולה לייצג אולי יותר מכל את היישום של המעמדים הגדולים אל תוך המציאות החומרית והמגושמת. השמיטה נאמרה למשה מסיני משום שמתן תורה אינו מופע חד פעמי ותלוש מכל מציאות חומרית. מתן תורה הוא מופע מחובר אל תוך המציאות ממש. יש לו השלכות. הדוגמא הטובה ביותר לחיבור של מתן תורה עם המציאות היא מצוות השמיטה. יש קשר בין הר סיני לבין השמיטה. יש קשר בין המעמד הגדול לבין המציאות של עבודת האדמה.
מסתבר שהרעיון הזה על דבר הקשר שבין הר סיני לשמיטה נמצא במדרש שלנו באופן נוסף. לכאורה, מופיע הרעיון של המדרש שלנו כבר בפתיחה לפרשת משפטים:
ואלה המשפטים - (ש"ר) כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו (רש"י, שמות כא פס' א)
דברי רש"י אלו מדברים על הקשר שבין המצוות שנזכרו בהר סיני בעשרת הדברות לבין המצוות הפרטיות הבאות לאחר מכן. עיון מדוקדק ילמדנו את שנוסף בדברי המדרש בו אנו עסוקים:
מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני. אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני (ספרא, בהר פרשתא א)
הנושא שנתחדש במדרש שלנו איננו הקשר בין המצוות שנאמרו במעמד הר סיני לבין אלו שנאמרו לאחר מכן, אלא היחס שבין הכללים לפרטים. יחס זה זהה ליחס שבין הר סיני לבין השמיטה. הר סיני הוא הופעה של כללים. המדרש צריך להדגיש שכללי המצוות ודקדוקיהן נאמרו בסיני. ההדגשה הזו באה על בסיס התפיסה שבעצם אין מקום לעסוק במעמדים הגדולים בדקדוקי הדברים. המעמדים הגדולים עוסקים ברעיונות נשגבים, בעניינים מופשטים, בכללים. העיסוק בפרטים עלול להעיק, להחשיך, לכלוא את הרוח הגדולה של המעמד. כאן באה ההדגשה האומרת שכשם שהכללים ניתנו מסיני כך גם הפרטים, ודקדוקי המצוות.
המתח הזה שאנו עסוקים בו הוא המתח שבין אור לכלים, שבין רעיון ומעשה, שבין גדלות לקטנות. מתברר כי ההצהרה הזו הפותחת את פרשתנו אינה פשוטה כלל ועיקר. הרעיונות והמעמדים הגדולים לוקחים את האדם למקום הפתוח, להרגשה הגדולה, לאור האינסופי. העיסוק בפרטים מצמצם, מקטין, מנמיך. לעומדים באור הגדול יש נטיה לזלזל בפרטים, בדקדוקי הדברים. "אלוקים לא התכוון לזה...", הם אומרים. זה קורה בדרך כלל כשמתלהט הוויכוח סביב איזה פרט הלכתי שנראה שיש אפשרות להקל בו.
מאידך, העדר הפרטה של הרעיונות הגדולים לתוך עולם המעשה, לתוך מעשים מסודרים ומוגדרים, מנוסחים ומפורטים, עלול להביא לידי כך שהרעיון יהפוך להיות מושג מופשט, חסר משמעות, לא מחובר, לא מעשי, וממילא גם מתנדף עם השנים.
כאן באה האמירה המשמעותית של חז"ל:
מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני. אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני (ספרא, בהר פרשתא א)
הכל מונח בפנים. הכללים אך גם הפרטים. כולם מחוברים אל המעמד הגדול. כשם שהשמיטה על אף ריחוקה מהר סיני, הרי היא תוצר של הר סיני, כך גם כל התורה כולה על כלליה ופרטיה, נאמרה למשה בסיני. הגישה המוצגת כאן איננה גישה של בדיעבד. זה איננו חיבור מעשה טלאים. החיבור כאן הוא חיבור מהותי, שעלינו לנסות ולהבין אותו ומתוך כך להגיע למדרגה של קישור וחיבור בין כללים ופרטים בלימוד ובעבודת ה'.
ההסבר העיוני העמוק לתהליך הזה מופיע ב'אורות התורה':
עיקר הידיעה היא, שתהי' כללות התורה דבקה בלב בחוזק והכרה ברורה כ"כ, עד שמכח השפעת הכלל יושפע כח הזהירות הפרטי לכל מצות ודקדוקי תורה, ואז דומה הדבר לכח חיים הנובע מן הלב ומתפשט על האברים כולם. מה שאין כן מבלעדי הידיעה האמיתית הכללית הרי כל דבר מן התורה הוא ענין מיוחד בפני עצמו, וזה מטיל שבוש ביסוד הכרת התורה, ומונע מעבודת אהבה ונדבה, "והיה להם דבר ד' צו לצו קו לקו". כי צריך שיהיו דברי תורה ניכרים לחקה אחת ומצוה אחת (אורות התורה, פ"ג אות ג)
אדרבה. דווקא מתוך העובדה שהדברים נאמרו בהר סיני, יש אפשרות לכך שהפרטים יהיו מוארים באור של הכללים. ככל שהארת הכלל חזקה יותר, עמוקה יותר, כך תהיה יכולתו להאיר את הפרטים המחוברים אליו והנגזרים ממנו, גדולה יותר. הסיבה לכך שהפרטים מקשים על פעולת הכלל היא משום שהכלל איננו מזהיר באותו הזוהר שהיה צריך להזהיר בו. העוצמה של הכלל איננה כה גדולה ומשום כך אין היא יכולה לפרנס את חיותו וקיומו של הפרט.
מצאנו רעיון דומה בדברי חז"ל:
ועלהו לא יבול אמר רב אחא בר אדא אמר רב ואמרי לה אמר רב אחא בר אבא אמר רב המנונא אמר רב שאפילו שיחת חולין של ת"ח צריכה תלמוד שנאמר ועלהו לא יבול (ע"ז יט ע"ב)
דרשת חז"ל המבוססת על הפסוק "ועלהו לא יבול" מעניקה לנו דימוי עמוק. האדם הוא כעץ. העוצמות הרוחניות שלו יונקות מן השורש. החיות שבשורש היא גדולה מאד. הבחינה למידת החיוניות של השורש איננה בנקודת השורש, אלא דווקא בנקודת העלים. אם הזרימה של ההארה הרוחנית הפנימית היא טובה, והעוצמות הרוחניות הן חזקות, הרי שגם העלים המרוחקים מנקודת השורש יהיו רעננים וירוקים. אבל אם העוצמות הפנימיות תחלשנה, הרי שגם העלים הרחוקים, יחלו ליבול. שיחת חולין היא שיחה שלכאורה מרוחקת מן השורש. שיחת חולין אינה עוסקת ברעיונות נשגבים או ביסודות אמוניים. שיחת חולין היא שיחה של סתם. סתם זה הוא סתם באנשים רגילים, אולם אצל תלמידי חכמים הופך הסתם הזה להיות מואר באור הנשמה הגדולה המפעמת בקרבם. החיות הגדולה המצויה בשורש יכולה להאיר ולהקרין גם על העלים הרחוקים, גם על שיחות החולין. זו הסיבה בגללה גם שיחת חולין של ת"ח צריכה תלמוד, משום שגם בשיחת החולין הזו יש הארה גדולה משורש החיות והיא שמעניקה לאותה שיחת חולין את משמעותה המקודשת.
זוהי אם כן ההשפעה של מעמד הר סיני על הפרטים. העוצמה הרוחנית שהוקרנה במעמד הר סיני היתה כה גדולה עד כדי כך שניתן היה לראות כיצד כל התורה הופכת להיות למציאות אחת, הפרטים הינם ממש ממש המשך אמיתי של הכללים. אין הם מכבים את האור הגדול אלא להפך, מזרימים אותו הלאה עד לנקודות הפרטיות ביותר ועד לדקדוקי ההלכות המפורטים ביותר.
אם רוצים אנו לאמץ אל לבנו את המסר הזה, צריכים אנו שתלמוד התורה שלנו ייראה בהתאם. הלימוד צריך הוא להיות בהארה גדולה של הכללים. ראשית צריכה לעמוד לנגד עינינו העובדה כי עסוקים אנו בתורת ה'. זוהי ממש התורה שנתן ה' לעם ישראל. שנית צריכים אנו להבין את התחום שבו אנו עסוקים באופן כללי. אם לומדים אנו מסכת קידושין צריכים אנו לצייר לעצמנו את המשמעות שלה הדברים ביחס לקדושת הבית היהודי, ביחס למעמד האישה, ביחס לדרך יצירת הקשר שבין איש ואישה. כל אלו צריכים להיות לנגד עינינו בטרם באים אנו לעסוק בפרטי הפרטים של כל הלכה והלכה. אנחנו צריכים ממש לחוש את הדברים בשעת הלימוד ולהבין שכל פרט ופרט הוא בעצם חלק מתוך גוויה גדולה שאין אנו יכולים לוותר על קוצה של זרת ממנה.
למערכה הרעיונית הזו יש גם את הצד ההפוך, כלומר המעבר מן הפרטים אל הכללים וההשפעה שיש לפרטים על תפיסת הכללים:
... שריג אחד של עץ גדול ורב הענפים והשרשים, שרק קצהו נגלה לעינינו, ויתרו טמיר הוא עדיין ממנו, אבל ברור אנו יודעים, שאותם החקים השולטים בקצה השריג שולטים הם בכל מלא העץ, מראשית צמרתו עד תחתית שרשיו... כשמתגלה לפנינו חזיון רוחני. רעיוני, מחשבה ומהלך דעה, מתוך נשמתה של האומה... בודאי שכך המדה צריכה להיות להתחשב עם המציאות הזאת כמציאות חקית, להסתכל עד כמה עמוק עמוק הוא הרוח, במעמקי הנשמה הכללית של האומה, שהוא גורם שצורה רעיונית כזאת, בדמות דעה והלכה המטפלת עם רגשי נפש, תתגלה בו (מאמרי הראי"ה, על במותינו חללים)
לעיתים דווקא בשל העובדה שהרעיון הוא מופשט, הוא עלול ללכת לכל מיני כיוונים. לא תמיד כל הכיוונים הם נכונים. לא תמיד החופש הרעיוני הוא טוב ומוליד דברים טובים. כאן באים דקדוקי ההלכה. ההכרה כי גם דקדוקי ההלכה ניתנו בסיני, מעניקה לדקדוקי ההלכה כוח. אם בתוך כל התפיסה הרעיונית ישנו איזה דקדוק הלכה, איזו מחשבה או רעיון פרטי, המצמצם ומגביל או מכוון את התפיסה הרעיונית הכוללת, הרי שבכך הוא תורם לחידוד המסר הרעיוני. לא צמצום כאן, אלא דיוק.
דווקא התפיסה שכל התורה פרטיה וכללותיה נאמרו למשה בהר סיני, היא זו שתאפשר לפרטים לכוון את מהלך הכללים. שאם לא כן, ייחשבו הפרטים כסרח עודף, כעוד איזו מן חומרה שדבר אין לה עם עיקר הדין.
כך הופכים הכללים והפרטים למערכת אחת, שהפרטים לא מעמעמים את עוצמת הכללים משום שהאור הכללי הוא כה חזק עד שהוא פולש גם לנבכי הפרטים כולם. מאידך תורמים הפרטים לעיצובו של האור, לכיוונו, ולדיוקו.
