פרשת חיי שרה – אלוקי השמים ואלוקי הארץ
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ"
(בראשית, כד פס' א-ג).
מפרשייה זו לומדת הגמרא במסכת שבועות את החיוב להשביע בנקיטת חפץ:
היכי משבעינן ליה אמר רב יהודה אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים. אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד. אמר ליה אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי ונפקא מינה צריך לאתפושי חפצא בידיה וכדרבא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי השמים נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר.
(שבועות, לח ע"ב)
הד לדברים נמצא גם בדברי רש"י על הפרשה:
תחת ירכי - (שבועות לח) לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה כגון ספר תורה או תפילין והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו ע"י צער והיתה חביבה עליו ונטלה.
(רש"י שם)
הוי אומר, כשאברהם משביע את אליעזר הוא משביע אותו בנקיטת חפץ, והחפץ שבו הוא משביע את אליעזר הוא ברית המילה. כאן נשאלת השאלה, ידועים דברי חז"ל שהאבות קיימו את התורה כולה קודם שניתנה. משמעות הדברים היא שהיו לאברהם תפילין, מזוזה או שאר חפצי מצוה, ואם כן, מדוע לא השביע אברהם את אליעזר בחפץ אחר של מצוה ומדוע בחר דווקא להשביע אותו בברית המילה?
התשובה לשאלה זו עוברת דרך שאלה נוספת והיא מדוע המתין אברהם אבינו לציווי על ברית המילה, ומדוע לא קיים את מצות הברית מדעתו כפי שקיים מצוות רבות אחרות כמובא במדרשים?
התשובה לכך נעוצה בהבנה של משמעות הפעולה וההשפעה של הציווי האלוקי על המצוות. על השינוי הדרמטי שחל במציאות בעקבות הציווי של תורה ומצוות במעמד הר סיני, למדנו במדרש:
אמר דוד אע"פ שגזר הקב"ה (שם קטו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, משל למה"ד למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל שנאמר (שמות יט) וירד ה' על הר סיני וכתיב (שם כד) ואל משה אמר עלה אל ה'
(מדרש רבה שמות פרשה יב פסקה ג )
ההפרדה בין שמים לארץ שיקפה את המציאות קודם מתן תורה. מקומה של הקדושה, של הרוח, של האור, בשמים, ומקומם של החומר, של הגשמיות, בארץ. ההפרדה הזו מבוטאת בצורה מאד קיצונית בפסוק "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם". אמת, ידועים הם דברי ר' מנדלי מקוצק שהמשיך את הפסוק ואמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" – כדי שיעשו ממנה שמים. אבל אמרה זו משקפת את המצב לאחר מתן תורה. קודם מתן תורה אנו עדים להפרדה גמורה בין מושגי הרוח למושגי החומר. מתן תורה בישר את הסרת הגבולות – בני רומי ירדו לסוריא ובני סוריא יעלו לרומי. מושגי החומר והרוח מתאחדים והופכים להיות למציאות מקודשת אחת תחת הכותרת – "ואני המתחיל". אלוקים הוא המתחיל במהלך ירידת הרוח אל עולם החומר. מכאן ואילך אין מציאות חומרית מנותקת ממציאות של קדושה, אלא הרמוניה אחת גדולה שחותם של קדושה שרוי בה. הרמוניה זו היא גם המבטיחה את האפשרות שבני יעלו לרומי. מי שחי חיים של קדושה, יוכל לעלות אל העליונים למרות מגבלות גופו החומרי, שכן החומר כבר הזדכך והפך מקום להשראת השכינה.
מכאן שבים אנו להבנה מעמיקה מדוע המתין אברהם אבינו לציווי על המילה ולא קיים אותה מדעתו כפי שעשה למצוות רבות אחרות. אברהם אבינו רצה לעשות זאת מתוך הציווי משום שהציווי האלוקי הוא זה שמבטיח את החיבור שבין העולמות. הציווי האלוקי בא מן השמים ופועל בארץ. זה מה שמבטיח חיבור של ממש בין שמים וארץ במעשה המצווה. הציווי הוא הדיאלוג בין בני רומי לבני סוריא. דיאלוג זה מבטיח את הופעתה של הקדושה כאן במציאות הגשמית.
יש לדברים הללו משמעות ביחס למצוות המילה בייחוד. מצוות המילה מתייחסת ופועלת את רישומה על גוף האדם. ולא זו בלבד, אלא שהיא פועלת במקום שעלול להיתפס כמגושם ויצרי ביותר. הציווי על המילה הוא זה שמסמל יותר מכל את הסיכוי לקחת מציאות גשמית, חומרית, מוחשית, ולהפוך אותה למציאות של קדושה. מכאן לראשי התיבות שנזכרו אינספור פעמים בספרי חסידות: מיל"ה ר"ת מי יעלה לנו השמימה. אחרי ירידת הציווי של בני רומי לסוריא, מתאפשרת עליית הגשמיות של בני סוריא לרומי. האדם מקדש את מציאותו החומרית עד כדי כך שהוא יכול לעלות השמימה. לא בכדי הצליח אליהו המכונה 'מלאך הברית' לזכות ולעלות בגופו אל השמים. אליהו מלאך הברית המשקף את כוחה של הברית הוא זה שמבטיח את האפשרות של בני האדם לעלות לשמים. לקדש את חומרם עד כדי כך שיהיו מסוגלים לעלות עד לשמים.
כיון שכך, התבררה לנו שאלתנו הראשונה. אברהם בוחר דווקא בברית המילה כחפץ שהוא ישביע בנקיטתו את אליעזר עבדו. לאברהם אבינו אין שום חפץ של קדושה שהוא יכול להשביע בו את אליעזר, חוץ מן המילה. כדי שחפץ יהיה חפץ של קדושה עליו לעמוד תחת המציאות של בני רומי שירדו לסוריא. חפצים שהשתמש בהם אברהם לצורך מצווה לא נתפסו בקדושת המציאות של הציווי האלוקי. רק מצוות המילה שבאה מן הציווי האלוקי, היא זו שפעלה את המציאות של קדושה בתוך המציאות, בתוך החפץ, בתוך הגשמי והחומרי.
לאור הדברים מקבלים דברי אברהם לאליעזר משנה תוקף:
וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ"
(בראשית, כד פס' ב-ג).
השבועה היא באלוקי השמים ואלוקי הארץ. אין כאן מציאות חצויה. אלוקים הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ. הגמרא בשבועות לומדת מסיפור שבועה זו גם את הצורך בשם, וגם את הצורך בחפץ. הרי לנו את החיבור שאנחנו מדברים עליו – השם המשקף את כוחות הרוח, והחפץ המשקף את המציאות החומרית. כל אלו חוברים יחדיו אל מציאות אחת שלימה של קדושה במציאות.
גם הגורם המזמן לכל מעמד השבועה הזו מקבל כעת משמעות עמוקה יותר. חיי הנישואין עלולים להיתפס כמציאות מגושמת, חומרית בכל המערכת של חיינו. חיי הנישואין קשורים גם בקדושת ברית המילה. כאן במעמד הזה באה נקיטת החפץ המסמלת את הסיכוי של הופעת הקדושה בתוך המציאות הגשמית ומתוך כך מקרינה גם תפיסת עולם חדשה על כל מוסד הנישואין, מוסד של קדושה של חיים בתוך המציאות שם גם הרבה מעבר למציאות.
על פי הדברים שאמרנו ניתן יהיה אולי לבאר ביאור רעיוני שיענה על שאלת התוס' במסכת שבועות:
לאתפושי חפצא בידיה - תימה דבשבועת העדות וביטוי ופקדון כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינין ליבעי בהו אנקוטי חפצא
(תוספות שבועות לח ע"ב)
תוס' שואלים מדוע הוגבל הלימוד משבועת אליעזר לשבועת מודה במקצת בלבד ולא הורחב גם לשבועת העדות, הביטוי והפיקדון. תוס' נותר בקושיה.
על פי דרכנו אפשר יהיה לומר ששבועת מודה במקצת היא יכולה להיות מעין רמז למה שאנו עסוקים בו.
שבועת מודה במקצת משקפת עולם חצוי:
דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולה בעי דלכפריה והאי דלא כפר ליה משום דאין אדם מעיז פניו הוא ובכולה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה כי היכי דלישתמיט ליה וסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה ורחמנא אמר רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה
(כתובות, יח ע"א-ע"ב)
האדם הוא בעל חוב. הוא קיבל מציאות כוללת, עפר מן האדמה ונשמת חיים. התביעה היא על הכל. על השמים ועל הארץ. התביעה לחיות חיים מלאים, שלמים, הרמוניים. רובם של בני האדם אינם מעיזים פניהם בפני בעל חובם. רובם של בני האדם אינם כופרים בכל. אלא שכאן מתעוררת תפיסת עולם חצויה. היה רוצה האדם להודות בכל. היה רוצה האדם לחיות חיים מלאים, חיים של קדושה עלי אדמות. לעשות מן הארץ שמים. אבל הוא משתמט. זה קשה לפרוע את כל החוב. הוא מודה במקצת. במה שנוגע לחלק הרוחני של חייו הוא מודה, אבל במה שנוגע לחלק הגשמי של חייו הוא כופר. כשהוא בישיבה הוא בן ישיבה, אבל כשהוא בחוץ, לא כל כך. כשהוא בבית הכנסת הוא יהודי דתי, אבל כשהוא בחוץ, לא כל כך. כשהוא בשבת הוא יהודי של רוח, אבל ביומיום שלו, לא כל כך. הוא חי חיים חצויים. מפני החיים החצויים הללו חושש אברהם. ההשבעה בנקיטת חפץ היא השבעה שבאה כדי לחבר, כדי להחיל על המציאות החומרית בתוכה חי האדם, את המציאות הרוחנית והמקודשת. כיון שכך, חשיבות גדולה יש לה לנקיטת חפץ בשבועת מודה במקצת דווקא...
