פרשת נצבים וילך- החיים והטוב המוות והרע
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור פסוקי סיום התורה עוסקים לא מעט בסוגית הבחירה החופשית, וההנחיה לעם ישראל לבחור בטוב ובחיים. בסיומה של פרשת נצבים אנו מוצאים:
הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: (דברים ל, יט)
ופירש רש"י:
העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ - שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת. ד"א העידותי בכם היום את השמים וגו' א"ל הקב"ה לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם שמא שינו את מדתם שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם כענין שנאמר וזרח השמש ובא השמש הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם שמא שינתה מדתה שמא זרעתם אותה ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות לא שינו את מדתם אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה: (רש"י על דברים פרק ל פסוק יט)
רש"י מבאר את עניינם של שמים וארץ להנחיה זו, שכן השמים והארץ מקרינים יציבות של תפקוד. הם לעולם אינם מועלים בתפקידם. השמש זורחת ושוקעת על פי חוקה, והארץ מצמיחה על פי חוקה. הדרישה מבני האדם היא להיות בדרגה דומה. להגיע למצב שאינם משנים את תפקידם וממילא מואסים ברע ובוחרים בטוב. על פירושו זה של רש"י תמה השפ"א:
ולכאורה מאי ראי' מהם שאין להם בחירה? (שפ"א נצבים תרלא)
שאלה זו מזכירה את השאלה ששאל ר' חיים מבריסק את אביו כשהיה ילד. אביו היה נוהג לגעור בו אם היה מאחר לקום בבוקר. עליו ללמוד, כך אמר אביו, מיצרו הרע שכן הוא, ר' חיים הילד עדיין ישן אבל היצר הרע כבר עומד על ידו ומפתה אותו להמשיך לישון. ובכן, כשם שיצר הרע כבר ער כך הוא, ר' חיים צריך להיות כבר ער. ר' חיים מצא פירכא על השוואה זו מיידית – ליצר הרע אין יצר הרע המפתה אותו להמשיך ולישון בעוד לו, לר' חיים, יש יצר הרע המפתה אותו...
קשה לעשות השוואה בין השמים והארץ שלא שינו מעולם את תפקידם, לבין האדם. השמים והארץ הם סוג של מכונה. החוקיות הטבעית רודה בכל מהלך החיים הטבעי ואין אפשרות לצאת מן הסדר שנקבע. כיון שכך, ברור שהשמש והאדמה ישמעו לחוקיות הזו ולא ישנו את תפקידם. אבל האדם, הוא כלל אינו כפוף לחוקיות הזו. לאדם יש יצר טוב ויצר רע. יש לו בחירה. וכיצד יוכל לקחת מוסר מהנהגת שמים וארץ?
תירץ השפ"א:
אך עכ"פ מובן כי מדרך הטבע להיות נמשך כל דבר אחר הש"י וציויו. א"כ וודאי לא נגרע האדם מזה רק שניתן לו בחירה יצ"ט ויצה"ר. ואם לא יגבור הרע על הטוב ממילא מצד עצמו ימשך אחר הטוב ככל הנבראים. (שם)
האדם אינו חריג במערכת הבריאה. כשם שלכל הבריאה יש את ההטבעה בנשמת הבריאה לקיים את חוקיו וציוויו של הקב"ה, כך גם לאדם. האדם הוא בעצם חלק מכל הבריאה גם בענין הזה. לאדם יש גרעין בסיסי שהוא נמשך אחר האלקים ללא כל אפשרות של בחירה. בנקודה הזו אין הבדל בין השמים והארץ לבין האדם. נקודת ההבדל בין השמים לארץ נעוצה בעובדה שהאדם קיבל בחירה, אבל הבחירה איננה על לוח חלק. הבחירה הזו היא בעצם על גבי הנטיה הטבעית של האדם לאלקים, לטוב, לאמת, לחיים. הבחירה אם כן, מעמעמת את הדחף המוחלט הקים באדם מעצם הוויתו כפרט בתוך מערכת הבריאה.
לאור זאת מובנים דברי רש"י. כשהקב"ה מצוה אותנו ללמוד מן השמים ומן הארץ הוא אינו מתכוון שגם לנו לא תהיה בחירה. הוא מתכוון שעלינו לעורר בתוך עצמנו את הנקודה המוחלטת הזו שבה אין בחירה. להרגיש את החיבור עם אלוקים, עם הטוב, עם החיים, כחיבור טבעי שהקולות החיצוניים מפריעים לו ומטשטשים אותו. התפקיד שלנו בחיים הוא להשליט את נקודת החיים הזו, את הרצון הפנימי שאינו עומד כלל לבחירה, על מערכת החיים שלנו וממילא ומתוך כך, לבחור תמיד בטוב.
כל האמור מסביר כעת בצורה יפה יותר את סיפור חטאה של האדמה. כשצוה הבורא על בריאת העצים ציוה שהאדמה תוציא "עץ פרי עושה פרי". האדמה לא עמדה בציוויו של הבורא והוציאה "עץ עושה פרי". דרשו חז"ל כי ההבדל הזה מסמל את העובדה שמלכתחילה היה ראוי טעם העץ להיות כטעם הפרי אבל האדמה קלקלה ולא הוציאה עץ שטעם עצו ופריו שווים. את עונשה קיבלה האדמה יחד עם האדם: "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה... וקוץ ודרדר תצמיח לך".
סיפור חטאה של האדמה מחזיר אותנו אל דברי רש"י בהם פתחנו: "הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם שמא שינתה מדתה שמא זרעתם אותה ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים". אילו היה לישראל פה, היו משיבים: 'ראינו ארץ ששינתה מידתה. ראינו ארץ שזרענוה חיטים וצמחה קוץ ודרדר'...
הוא אשר אמרנו, טבעו של עולם הוא הצמידות הבלתי מתפשרת לציוויו של הבורא. קלקול האדם הוא גם קלקול האדמה. עונש האדם בעונש האדמה. טבעו של עולם מתקלקל. הנטיה הטבעית להוציא את רצון הבורא מן הכוח אל הפועל היא זו שנתקלקלה בחטא, וכיון שכך, במקום חיטים צומחים קוצים ודרדרים.
קלקול טבעי זה מופיע גם בחטא דור המבול. על הפסוק "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" דרשו חז"ל שמין היה נזקק לשאינו מינו, וכשהיו זורעים חיטים היתה הארץ מצמיחה זונין. זהו הקלקול הבסיסי. השחתת כל בשר איננה רק בחטאים המוסריים, היא בחטאים של ההתרחקות מן הקוד הטבעי הבסיסי ביותר של ציוויו של בורא העולם.
דוגמה מעניינת לאותה טבעיות בסיסית שאנו מדברים עליה, נמצאת בהתבטאות אישית של אלי ויזל:
אני אומר שיש לי אמונה פצועה, אבל היא אמונה... אני פשוט לא יכול להתגרש. אני פשוט לא יכול. זה כמעט לא עניין של רצון.
הוא אשר אמרנו, זה לא ענין של רצון. אפשר לשאול, אפשר לבכות, אפשר להתווכח, אבל בסופו של דבר יש את ההרגשה הטבעית, את אותו החיבור שהטבע אחראי עליו, והחיבור הזה מביא אותנו חזרה אל אלוקים, כמעט ללא אפשרות של בחירה אחרת. ההקשבה אל הקולות הללו שמוליכים אותנו אל המקום של האין-בחירה, היא בעצם העבודה שלנו.
אמרנו שבפסוקי סוף התורה חוזר רבות ענין הבחירה החופשית שניתנת לאדם וההנחיה לבחור בטוב. בדרך כלל מופיעים בפסוקים אלו שני צמדים – החיים והמוות, הטוב והרע. יש מעין השוואה בין החיים ובין הטוב, ובין המות ובין הרע. בהבנה שטחית ניתן יהיה לטעון שהטוב קשור עם החיים משום שמי שבוחר בטוב זוכה גם לחיים, ומי שבוחר ברע בעצם מביא על עצמו את המוות. לאור הדברים הללו, תהיה ההבנה שונה במקצת –
קיימת חפיפה בין החיים ובין הטוב. הדחף הזה של הטוב הוא בדיוק גם דחף החיים. זהו דחף הטבע הבריא המניע את האדם אל הטוב ואל החיים. זוהי התחושה הפנימית העזה שאין אפשרות לבאר אותה במילים. הטוב הוא החיים.
הדברים אמורים על משקל מה שאמר הרב קוק על הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה". רגש האמונה אצל הצדיק כמוהו כרגש החיים אצל כל אדם. הוודאיות של הרגש הזה, הקיומיות שלו, הם הם החיים והאמונה גם יחד.
מקובל לומר שאנשים שיש להם אמונה חזקה יש להם גם אריכות ימים. שהם יכולים להתגבר על הרבה אתגרים. שהאמונה מחזקת אותם. אבל האמת היא ככל הנראה שונה. החיים והאמונה חד הם. זהו הרגש הטבעי כדוגמת השמים והארץ העושים את תפקידם ואינם מסוגלים לעשות אחרת. הם חיים הם מאמינים. זו התחושה החזקה ביותר המפעמת בליבו של האדם החי.
לאור הדברים שאנחנו מדברים בהם מובנת כעת מעלת המוסרים את נפשם על קדושת ה'. בנקודה זו נעמדות שתי נקודות של חיים על הפרק. החיים הפנימיים, חיי הרוח, חיי האמונה, חיי האלוקים, לעומת החיים כפי שהם נתפסים בתפיסת הבריאה, כחלק מן המערכת הטבעית. אין דחף כמו דחף החיים ויחד עם זאת האדם מגיע לנקודה של מסירות נפש. נקודה שאין למעלה ממנה.
אכן, זו היא הדרגה של חיים מול חיים. הקשר עם בורא עולם מתגבר על הקשר עם החיים כפשוטם, ואנו רואים מסירות נפש. ברגעים הללו אין המוסרים את נפשם חשים תחושה של מוות, אלא דווקא מה שהרב קוק מכנה "תגבורת החיים ותעצומתם". זהו הרגע שבו זרמי החיים הולכים ושוטפים והאדם מביא את עצמו לנקודה שלמעלה מכל בחירה. זוהי נקודת מסירות הנפש.
