פר' שלח לך – עלה נעלה וירשנו אותה

הרב אריה הנדלר

שנים עשר מרגלים יוצאים לדרך, לתור את ארץ כנען. עשרה מתוכם חוזרים עם כל הסיבות הטובות לומר שהעלייה לארץ ישראל היא בלתי אפשרית - ילידי ענק, ערים בצורות בשמים, עז העם, עמלק יושב בארץ הנגב, ארץ אוכלת יושביה. אותם מרגלים באמת לא שיקרו. אמנם חטאו ויש על כך דיון, אך לא שיקרו. הם הביאו נתונים אסטרטגיים פשוטים, המלמדים אותנו כי קשה יהיה להכניע את המקום, ולכאורה באמת כך הדבר - אך לעומתם, וכנגד אותם נתונים, באים שני המרגלים כלב ויהושע, במסר אחר. כלב אומר "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". הוא אינו חולק על העובדות הפשוטות שקבעו עשרת המרגלים האחרים , אך הוא אומר שישנה דרך אחרת, גישה אחרת, בבואנו לכבוש את ארץ ישראל.

כתב השפת-אמת:

עוד פרשנו עלה נעלה וירשנו. כי ארץ ישראל ניתן לבנ"י בזכות האבות שנשבע השי"ת להם וכדאיתא במדרש ודבר אלקינו יקום לעולם ע"ש. לכן אעפ"י שראו המרגלים שאין בכחם לעלות אל העם, מ"מ אמרו יהושע וכלב שהעיקר צריכין לתקן עצמנו להיות נמשך אחר מעשה אבות, כדאיתא בתנא דבי אליהו – "לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". ואז וירשנו אותה בדרך ירושה (במדבר פרשת שלח שנת תרמ"ז).

השפת אמת אומר שיש כאן איזה עניין חדש. שאר המרגלים חושבים שאנחנו באים לכבוש מקום חדש, באסטרטגיות מלחמתיות קונבנציונליות. אך בא כלב ואומר, "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ": לא כעולים חדשים, כי אם בכוח ירושת האבות, מתוך בעלות שניתנה בירושה. למעשה זהו שיקול אסטרטגי חדש, כי יש הבדל בין מלחמה על משהו חדש שרוצים לקבל לראשונה, לבין מלחמה להחזרת דבר שהוא שלנו בירושה, שהוא היה פעם של אבותינו. אנחנו לא באים בכוח עצמנו, אנחנו באים בכוח האבות, אברהם יצחק ויעקב שהובטחה להם הארץ. מכוח הבטחה זו יכולים אנו לתבוע את הארץ.

אנחנו לא זרים ולא חדשים כאן במזרח התיכון, ואין עניין להחזיר אותנו למקומות שמהם הגענו לארץ ישראל. אנחנו שייכים לכאן, זה שלנו, ובירושה. בשונה מהשימוש הרגיל בביטוי "משקעים היסטוריים", יכול גם להיות בו שימוש קדוש יותר, בנוגע אלינו. הכוח של אותם משקעים היסטוריים שייך גם אצלנו, מתוך הידיעה שזו ירושת אבותינו שהובטחה להם, שהם היו הראשונים פה, הם הלכו פה, נולדו פה, חיו פה, וזה חלק מהגנים הלאומיים שלי. זה טבוע בתודעה ההיסטורית של הדורות הקודמים של האומה הזו. זהו הכוח והחיבור ההיסטורי בין עם לאדמה, ולכן אנחנו לא מגיעים כאן למקום חדש.

בפרט בדורות האחרונים, עם הגברות הסכסוך היהודי-ערבי. אמר כצל'ה לראש הממשלה לפני הנאום בקונגרס, שלא לשכוח לדבר על זכותנו על ארץ ישראל. ובאמת, יש שמבססים את הזכות הזו מכוח כל מיני יסודות. יש כאלו החושבים שלשואה יש תפקיד משמעותי בהגדרת זכותנו על ארץ ישראל. יש כאן מעין טענה כלפי אומות העולם שאנחנו סבלנו מספיק, וכעת צריך לתת לנו איזו ארץ כדי להניח בה את הראש. האמת היא שהגישה הזו הייתה יכולה להוליך אותנו גם לאוגנדה. מבית מדרשה של תפיסת עולם מעין זו נוסח הסטיקר - "אין לי ארץ אחרת", שאומר, 'אני נמצא כאן משום שאין מקום בעולם שמוכן לקבל אותי. אין לי מפלט אחר'. כל זה איננו נכון. בנאומו בפני וועדת פיל אמר בן גוריון - "לא המנדט [הבריטי] הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו". בן גוריון חזר בכל בימה שהיא על העיקרון שזכותנו על הארץ הזו נובעת מזכות אבותינו ומכוח הירושה שאנו יורשים מהם.

נוסח מגילת העצמאות מעיד אף הוא על זכותנו על ארץ ישראל מכוח זכות אבותינו ומכוח הזכות ההיסטורית שלנו עליה:

בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי...
מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה...
זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור... ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל...
זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם להיות עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית...
ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
(מתוך נוסח מגילת העצמאות)

שתי זכויות לפנינו – זכות טבעית וזכות היסטורית. אכן, השואה חידדה ביותר את הזכות הטבעית. הסבל הרב שסבל עם ישראל עורר את העמים לדרוש דרישה של צדק והענקת אפשרות, שהיא אפשרות טבעית על פי משפט העמים, להקים מדינה עצמאית וריבונית. אבל זכות טבעית זו איננה עומדת בפני עצמה וזכות טבעית זו אינה קושרת את עם ישראל לארץ ישראל דווקא. הזכות הטבעית הזו חוזרת בכל עת אל הזכות ההיסטורית, זכות אבותינו. "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ".

האמת היא, כי למילה "ירושה" יכולה להיות גם משמעות אחרת, והיא מלשון "כיבוש". כמו "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ". אלא שההוראה האחרת הזו דווקא מדגישה את המשמעות של ההוראה הראשונה, והם קשורות אחת בשנייה. מי שמאמין בירושה שלו, מוריש (כובש) את מי שיושב כאן, כי הוא לא שייך לכאן ואין לו מה לחפש פה. כשאדם משוכנע שזו הירושה שלו, אין לו בעיות ואין לו "כיבוש" שמשחית את נשמתו, יש לפניו רק ידיעה שזה שלו, וזה מגיע לו. כלב מרגיש בזה, שהבעיה המהותית של עם ישראל באסטרטגיה שלו, היא חוסר ההבנה וההפנמה בזכות ההיסטורית של עם ישראל בארץ ישראל. מסתבר שהיכולת לכבוש ולהוריש את יושבי הארץ, תלויה במידה שעם ישראל בטוח בזכותו ההיסטורית על ארץ ישראל. הקישור ארוך השנים צריך שייתן את אותותיו בחייו של העם ומכוח קישור כזה יהיה בהם את העוז ואת העוצמה כדי להוריש את יושבי הארץ, וממילא גם לרשת את הארץ.

רעיון זה של ירושה אינו מתמצה בזכותנו על ארץ ישראל בלבד. מסתבר שהמשקעים ההיסטוריים הינם בעלי משמעות ביחס לנושאים רבים שהם ערכי יסוד בחיינו הישראליים, וכך כתוב במדרש:

אמרי רבנן: "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמעום, ותרי"א אמר להם משה שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה וגו'" אל תקרי מורשה אלא ירושה. ירושה היא לישראל לעולם. משל לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים אפילו לאחר כמה שנים אינו בוש מפני שהוא אומר לירושת אבותי אני חוזר. כך תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה והלך והתעסק בדברים אחרים אפילו לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור אינו בוש מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר. (מדרש רבה שמות פרשה לג פסקה ז)

התיאור של בן המלכים שנשבה למדינת הים מחזיר אותנו שוב למה שעסקנו בו לעיל. הגלות, היא זו שהרחיקה את עם ישראל מעל ארצו, אבל הירושה היא שהחזירה אותו אליה. ההרגשה היא שאינני חוזר למקום שאיני שייך אליו, אלא אדרבה "לירושת אבותי אני חוזר".

מסתבר שכל זה אינו אלא משל. משל ליחסו של ת"ח הפורש מן התורה. הוא הולך ומתעסק בדברים אחרים. יש תחושה שכאילו יש כאן עזיבה של התורה, אבל האמת היא שלא. "לירושת אבותי אני חוזר" - ולא למקום זר. יש כאן ירושה, יש כאן מסורת רבת שנים. זהו חיבור של שלשלת דורות, זהו המשקע ההיסטורי בגדולתו. מכאן גם הדגש של "מורשה קהילת יעקב". קהילת יעקב רומזת אל הקבוצה, אל השבט, אל הקהילה, אל העם ואל האבות. הירושה הזו איננה ירושה של אדם אחד. זוהי קבוצה אתנית שכל כולה מושרשת בגנים הללו של הזיכרון ההיסטורי והירושה הזו שמלכדת ומגבשת ומעצבת את העם הזה, את הקהילה הזו להיות אחד.

בשפת אמת קשר את הדברים לנקודה נוספת:

"ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל, ולכן יכול לחזור לשורשו, כמאמר "לירושת אבותיי אני חוזר" (דברים - פרשת נצבים - שנת תרל"ה)

דברים אלו עליהם מדבר ה"שפת-אמת" מתייחסים אל רעיון התשובה, אבל האמת היא שההשראה הבסיסית לרעיון התשובה באה דווקא מהמקום ומהנושא הראשון שבו עסקנו, ירושת ארץ ישראל. וכפי שמצינו בכתביו של הרב אלקלעי:

תדע לך, שהרי 'תשובה' – הוראתו הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו: 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו' - וחז"ל על דרך השאלה הניחו את השם הזה לשוב מחטאו... וכיוון שהוראתו זאת היא נצרכת למאד ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ודברו בה כל חכמי המוסר, והרגל נעשה טבע – כאילו לא היתה הוראה אחרת בתיבת התשובה, והוראתו הראשונה נשכחת כמת מלב – והתשובה הכללית היא לפי הוראתו הראשונה [של השם תשובה] שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו". (כתבי הרב אלקלעי, פתח כחודה של מחט, עמ' 326)

ביסודה נאמרת התשובה על עניין הארץ ורק אחר כך לכל עניין אחר. והנה כך קרה שעניין הארץ נעזב לגמרי, ואילו עניין התשובה המופשטת תפס את מקומו.

קישור זה שבין עניינה של התשובה לעניינה של ארץ ישראל נמצא גם בדבריו של הרב סולובייצ'יק המוסבים על תשובתו של שמואל אל הרמה "כי שם ביתו":

שמואל היה מהלך במעגל. בעוזבו את הרמה, ללכת ולסובב אל בית אל והגלגל והמצפה, כבר אז היה שב וחוזר לרמה, כי שם ביתו. כי שם, ברמתיים צופים חייתה חנה אמו, שם עברה עליו ילדותו ושם נעוצים שורשיו. שמואל היה מנהיג ושופט לכל ישראל, הוא סובב בכל תפוצות ישראל, אך בכל הליכותיו נשא פעמיו לביתו. הוא היה שייך לכלל ישראל, כל ארץ ישראל היתה ביתו אבל הבית האמיתי נשאר במקום אחד, ברמה, כי שם ביתו. רק שם הוא יכול היה לבנות מזבח חייו לה': "וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו", בהרבה מקומות שימש שמואל כמנהיג וכשופט, אולם כח משפטיו נבע מן הרמה, מביתו, "כי שם שפט את ישראל". כל כמה שאדם גדול – אין הוא יכול לעזוב את בית אבותיו. כל משפטיו – משם הם באים. ("על התשובה")

מתוך תשובת ארץ ישראל, חוזרים אנו אל התשובה במשמעותה הכללית. האפשרות של אדם לחזור בתשובה נעוצה במשקעים הבסיסיים ביותר הקיימים בו. ושוב חוזר הוא, מושג הירושה. מה שקיבל אדם בירושה, מה שנמצא בו בעצם אישיותו בעומק הווייתו האישית הוא שמסייע לו, גם אם נתרחק מאד מנקודת שורשו, לשוב אל ירושת אבותיו.

את העוצמה הזו מוצאים אנו בקריאתו של כלב, שאם ""עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ", אז בוודאי - "כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".