פר' בחקתי – מה עושים כשננעלים השערים
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור אנחנו נמצאים היום בפסח שני,
ולפסח שני יש משהו לומר לנו. הכול מתחיל מאנשים טמאים לנפש האדם, והם קרבים לפני
משה עם שאלה, "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה'?" למה אנחנו צריכים להפסיד
על שאנחנו טמאים לנפש אדם? משה פונה אל הקב"ה עם אותה שאלה, ובעקבות כך
מתווספת פרשיה לתורה - פסח שני.
בזוהר הקדוש כתוב שיש מצווה
לעשות פסח שני, כי עד שלושים יום לאחר הפסח, שערי שמיים פתוחים, אך כעבור שלושים
יום מהפסח יוצא כרוז ואומר: "עד עכשיו היו השערים פתוחים, וישנה עוד הזדמנות
אחת אחרונה, לשבוע הקרוב, ולאחריו ינעלו השערים". היום בי"ד באייר יוצא
כרוז ואומר שישנה הזדמנות בת שבוע להתקרב, ולאחר מכן ינעלו השערים, ומי שנשאר בחוץ
- הפסיד. בספרי החסידות תמהים על כך, כי הרי ידוע על ימי ספירת העומר, שעם
ההתקדמות - כך אנחנו הולכים ומתעלים לקראת קבלת התורה בחג השבועות. לכאורה, מאותו
מאמר של הזוהר נוצר מצב הפוך - ככל שמתרחקים מן הפסח, כך מפסידים יותר, על ידי
סגירת אותם שערים. מדוע הם נסגרים שבוע לפני חג שבועות? ומדוע יוצא כרוז ומכריז על
כך שבוע מראש?
כדי להבין זאת נעיין בעניין
חג השבועות מעט, ולאחר מכן נחזור חזרה לאותו כרוז היוצא בפסח שני. בחג השבועות
הראשון, עם ישראל חווה מעמד פסיבי לגמרי, עד כדי כך, שבאותו בוקר של קבלת התורה,
היה צריך משה להעיר את העם משנתו לקראת המעמד הנורא - "ויוצא משה את העם
לקראת האלוקים". כתיקון לאותה פסיביות, קיבלנו עלינו, עם ישראל, שאם באותו מעמד
של קבלת התורה משה היה צריך להעיר אותנו - אז אנחנו עכשיו לא ישנים כל ליל שבועות,
אלא עמלים בתורה.
במכת בכורות, כותבת התורה על
פרעה "ויקם פרעה לילה", ועל כך כותב רש"י "ויקם פרעה -
ממיטתו". למה התכוון רש"י בפירושו זה? הרי ברור שמלך ישן במיטה! צריך
לומר שזה כדי להראות את עקשותו של פרעה - הרי מראש הודיעו לו שבחצי הלילה מת כל
בכור, ואפילו הוא כבכור הולך לישון במיטתו ובאמת נרדם, באותו לילה שיודע שהולך
לקרות דבר חמור שכזה. אם נשליך משם אלינו, מהי המשמעות של הליכה זו לישון במקרה של
בני ישראל ערב מתן תורה?
אלא באמת, ללא התורה- עם
ישראל פשוט לא ידע בינתיים מה לעשות. לא היה יכול לבוא אף אחד ולומר להם ללמוד
משהו - כי אין, לקרוא משהו - עדיין אין. כל מה שידעו בני ישראל לעשות אז היה ברית
מילה וקורבן פסח. כך, עם אותה פסיביות מגיעים בני ישראל למעמד הר סיני, ללא כל
ידיעה, כשמשה אמור ללוות אותם בכל צעד לקראת המעמד. מלמטה, באופן פסיבי לגמרי, הם
מקבלים את התורה בכפיית הר כגיגית, ומלמעלה הייתה נתינה שכל - כולה אקטיביות.
במנהגנו להישאר ערים בליל חג השבועות, אנחנו בעצם עושים תיקון. כי לאחר שניתנה תורה
- "בתורתו יהגה יומם ולילה". עכשיו אנחנו כבר יודעים מה לעשות, יש לנו
את התורה והיא שלנו, וכשיתחדש עלינו מעמד קבלת התורה נעסוק בתורה, נתחזק, נתעלה
ברוחניות ונגיע להר סיני מתוך קבלה אקטיבית ככל שאפשר. מסתבר שבגלל זה כתוב בזוהר,
שבאותו לילה צריכים לעסוק בתורה שבעל פה, כי היא התורה שלנו, של התחתונים, שבה
ניתן לנו המקום להתחדש ולהוסיף משלנו, כל אחד מהאני העצמי שלו. עכשיו אנחנו נעמדים
לקבלת התורה באופן אקטיבי, וזהו התיקון
גדול.
בפסח שני, מכריזים ואומרים בשמיים
שהשערים עומדים להינעל. פירוש העניין הוא שאומרים לכל אדם, "שערי מתנות
השמיים שהיו פתוחים עד עכשיו, מצד החסד והשפע המתאימים לזמן יציאת מצרים - עומדים
להסגר, ואיתם תיעצר כל אותה נתינה שופעת חסד שהיינו רגילים אליה גם כשהיינו ערומים
ממצוות.
בשביל מה מודיעים לנו? כדי
שנדע מה לעשות ביום ההוא, כשכבר לא תהיה השפעה מלמעלה. בספרי החסידות אומרים
שמשמעות נעילת השערים - כסמל לנתינת התורה לבני אדם. שיעשו בעצמם. מרגע הנתינה
ננעלו השערים, כדי שכל אדם יידע שעליו להתכונן, עליו להיאחז בתורה. בגמרא נאמר
שהעולם הוא כמו חתונה: עכשיו אפשר לאכול כמה שרוצים, וצריך לנצל את ההזדמנות הזו,
לחטוף ולאכול לפני שייגמר. עלינו להפעיל ולחזק את עצמנו במילוי הכרס באותה תורה
שניתנה לנו. "במשוך היובל המה יעלו בהר". מה יהיה אז, לאחר שכל הקולות
והצלצולים יפסקו? כל מה שיישאר לנו זה "תורתך בתוך מעי", ואם לא תדע
שסוגרים את השערים, לא תדע שאתה מחויב למלא את המאגרים שלך במטרה להפוך למקור,
למעיין המתגבר.
זה בדיוק מה שהיה בפסח שני.
מסתובבים אנשים טמאים לנפש, מאוכזבים על שלא זכו לאור הגדול של פסח ראשון שניתן
במתנה. אדם שרגיל לקבל הכול במתנה ואיחר את מועד קבלת המתנות, היה מצטער על
שהחמיץ. אך אותם אנשים של פסח שני, שמעו את הכרוז על נעילת השערים, ומתוך כך באו
לדרוש, לתבוע, לחפש ולחדש, מתוך תשוקה והבנה שעליהם להתאמץ כדי לא להפסיד. מתוך כך
נולדה פרשיה נוספת בתורה שבכתב, בזכות אותם אנשים שמאזינים ומבינים את ההתחייבות
הנגררת מאותו כרוז. אין עניין בבכי ובאכזבה על אותו פספוס, אלא מתוך ידיעה שיש עוד
אפשרות לשנות, אתה בעצמך צריך לבוא ולפעול פעולות כדי למנוע פספוס. זוהי ההכנה
האמיתית לקראת קבלת התורה - "ויתיצבו בתחתית ההר".
ה'תפארת שלמה' מרדומסק (לפרשת
מטות) אומר ששלוש פעמים בתורה כתוב לשון קירבה אל משה: "ותקרבנה בנות צלפחד",
"ויקרבו ראשי האבות", ובעניין האנשים הטמאים נאמר "ויקרבו לפני משה".
מהי אותה קירבה? אלו אנשים שהרגישו שהם עומדים להפסיד, ובאו בטענה שהם לא רוצים
להפסיד ולא מקבלים את הדין הזה, אלא מנסים לפעול בעניין. בשביל שזה יקרה, אדם מקרב
את עצמו לקב"ה. הוא עצמו פועל כדי להגיע, כדי לזכור, בכדי לא להפסיד את אותה
קרבה. האמירה הזו, מתוך הרצון שלא להפסיד- יוצרת פרשה חדשה בתורה.
במאמר מוסגר: בספרי חסידות,
מקשרים את זה לשבע הספירות - כך שלאחר נעילת השערים, בסוף השבוע החמישי לספירת
העומר, נשארו רק הספירות יסוד ומלכות, שהם הספירות שלנו, היסוד מאחד את כל השפע
שנצבר בחמשת הספירות העליונות, ומעביר אותו אל הספירה התחתונה היא ספירת המלכות.
כיון שכך, שתי ספירות אלו הן הספירות היחידות העוסקות בנו, במקבלים.
התפילה המשמעותית ביותר ביום
הכיפורים נקראת תפילת נעילה. שמה של תפילה זו מואר כעת באור חדש. כשמדובר בנעילה,
אדם מרגיש שעליו לוודא שהוא שם בפנים, בתוך השערים ולא ח"ו בחוץ. כשאנו
אומרים "פתח לנו שער בעת נעילת שער" אנחנו מתכוונים בעצם שכנגד השער
ההוא שנסגר, אנחנו מבקשים שער אחר שיפתח. כי ברגע שנסגר השער של הנתינה מלמעלה
אנחנו צריכים לפתוח את השער שלנו.
כיוצא בזה, על בני קהת כתוב, "ומבן
חמשים שנה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד". רש"י על הפסוק אומר, שאמנם
הוא לא עובד עוד - אבל חוזר לנעילת שערים. מגיל עשרים עד חמישים היה מחובר אל
הקודש, ובגיל חמישים, על אף שכבר תש כוחו, התורה עוד בתוך מעיו, והוא שב לנעילת
השערים. כמה יפה עכשיו המעשה של ר' אלעזר
בן דורדיא, שכולם סוגרים שעריהם מבקשת הרחמים שלו, ולבסוף אמר "אין הדבר תלוי
אלא בי". זהו העומק הגדול, שבן אדם מבין שהכל תלוי רק בו.
אל ר' משה לייב סאסוב, הגיע
זוג חסר כל, שגם לא זכה לפרי בטן, והוא אמר להם שכדי לעשות תיקון הבעל צריך
להביא 52 מטבעות זהב, כמניין בן. אותו זוג
פשוט לא היה לו מה לעשות, ויצאו לחפש, אך חזרו אל הרב עם מטבעות קטנות שקיבצו
בנדבות, ומתוך תקווה שזה יעזור, אך הרב חזר והתעקש לקבל 52 מטבעות זהב. אותו זוג
הבין שאין להם סיכוי לקבל עזרה מהרב, ואמרו שיפנו אל הקב"ה בעצמם. תוך כדי
דבריהם אמר להם הרב "כבר פעלתם ישועה"
הכוח הגדול שבנעילת השערים,
זה העניין של ההזדמנות שלא תחזור, ושעלינו לנצלה ולמלא כיסנו בדברים טובים,
להתחזק, ולנצל את ההזדמנות. וכשינעלו השערים, אז "וחזקת והיית לאיש", עם
ההבנה שאין הדבר תלוי אלא בי.
