פרשת חיי שרה – לשרת באמונה
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור אחת הסוגיות המעניינות בפרשיות בהן אנו עסוקים, היא דמותו של אליעזר עבד אברהם. בניגוד למערכת הבנים שם אנו מוצאים שיש קבלה של בן אחד ודחיה של בן אחר, כך אצל ישמעאל וכך אצל עשו, הרי שאצל אליעזר אין אנו מוצאים כל דחיה. אליעזר נמצא שם לאורך כל הדרך. יחד עם זאת היחס כלפיו הוא יחס מורכב.
אמרו במדרש:
ויאמר אליו העבד הה"ד (הושע יב) כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב כנען זה אליעזר בידו מאזני מרמה שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה לעשוק אהב לעשוק אהובו של עולם זה יצחק אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי א"ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך (בר"ר פר' נט, אות ט)
אלא שמתוך דברי המדרש נראה שלמרות הכל מצליח אליעזר בדרך כל שהיא להתגבר על החסר:
כתיב (משלי יז) עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלק נחלה עבד משכיל זה אליעזר ומה השכלתו אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו שמא יבוא כושי אחד או ברבר אחד וישתעבד בי מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר. ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל עובדי כוכבים בשעה שנעקד על גבי המזבח. ובתוך אחים יחלק נחלה בתוך ישראל מה אלו מזכירין זכות אבות אף זה מזכיר זכות אבות ויאמר ה' אלהי אדני אברהם וגו' (בר"ר פר' ס אות ב)
העבד המשכיל מושל בבן המביש. תהיינה הפרשנות של המדרש למושג 'מביש' אשר תהיה, הקשרו של הפסוק מלמד שאליעזר משל ביצחק. ואכן, אליעזר הוא זה שממונה על ידי אברהם להביא אישה ליצחק. הוא המושל בכל אשר לו ובכלל זה גם בעתידו של יצחק ואולי אף בעתיד האומה כולה. השכלתו זו של אליעזר מביאה אותו למעמד שווה לבנים וכמאמר הכתוב "ובתוך אחים יחלק נחלה". בהגיע זמן הירושה, מוצא אליעזר את עצמו חולק נחלה חלק כחלק עם האחים. משמע מעמדו שווה לזה של האחים. השאלה היא איך הצליח העבד לשפר ולקדם את מעמדו עד כדי השתלבות בין האחים לצורך קבלת הירושה.
נראה שאת התשובה לשאלה נוכל למצוא בדברי המדרש:
ויאמר בא ברוך ה' שהיה סבור בו שהוא אברהם שהיה קלסתר פניו דומה לו א"ר יוסי ב"ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ויאמר בא ברוך ה' (בר"ר פר' ס, אות ז)
על ידי ששירת אליעזר את אותו הצדיק באמונה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך. הדברים נאמרים לאחר שאליעזר מצליח להשלים את שליחותו ומגיע לבית לבן. אפשר לומר
כי היה זה הניסיון הקשה ביותר של אליעזר. ניגוד העניינים היה ברור. הוא מעוניין שהאישה לא תאבה ללכת
אחריו. הוא נוגע בדבר. ולמרות זאת הוא עומד בתפילה לפני בורא עולם ומבקש להצליח בשליחותו כאילו היתה זו מטרתו האישית ממש. עבד כזה שמשרת את הצדיק באמונה שכזו, הוא עבד מיוחד ומשום כך הוא יוצא מכלל ארור לכלל ברוך.
השאלה היא מה אנחנו יכולים לקחת מהסיפור הזה לעבודת ה' שלנו?
בשפת אמת כתב שבעצם בהנגדה שבין שתי הדמויות, יצחק ואליעזר, אנו מדברים על שתי דרכים בעבודת ה'. דרך אחת היא דרך הבנים והדרך השניה היא דרך העבדים. הבנים עובדים את ה' במהלך של קירבה, של הרגשת אבהות, "ואני קרבת אלקים לי טוב". זוהי עבודת ה' נפלאה. יש הרגשה חיובית כל הזמן. מרגישים שאכן קרובים אל הקב"ה ומקבלים גם היזון חוזר והרגשה ברורה שאכן אנו קרובים. עבודת ה' מלאה אז בחוויות דתיות עמוקות הנותנות המון כח לעשות עוד ועוד. אלא שלא תמיד הכל מאיר, ולא תמיד אנחנו נמצאים במצב של פתיחות נפשית אל החוויה הדתית. ברגעים האלה כשאנו שרויים בחשיכה נפשית, אנו זקוקים לדרכם של העבדים. אלו העושים את מלאכתם מתוך צייתנות ומשמעת, מתוך התבטלות גמורה אל האדון. אפשר אפילו לומר כי מרבית ימי חיינו עוברים עלינו כעבדים. חשים אנו חובה פנימית לציית לצו האלקי גם אם הוא איננו 'מתחבר' אלינו כרגע בדיוק.
כיון שכך, יכולים אנו להבין את המשמעות של המושג 'ארור' בהקשר הזה. סגנון עבודת העבד בעבודת ה' הוא סגנון קשה. יש כאן עבודה שהיא עבודה יומיומית שאין בה הרבה סיפוק עצמי אלא הרבה השקעה התמסרות והתבטלות. הסגנון הזה הוא סגנון שעלול לפעמים להרפות ידיים. אם אדם לא מרגיש עד כמה טוב הוא להיות מקושר עם קדושה, עם הקב"ה, הרי שזה מוריד את המוטיבציה שלו, את השמחה שלו.
רגעי ה'ברוך' כלומר רגעי סגנון הבנים בעבודת ה', הם אלו שנותנים לנו את הכוח להמשיך ולפעול. כיון שיש לנו סיפוק, כיון שאנחנו מרגישים קרובים, אנחנו רוצים לעבוד את ה' ושמחים בעבודתו.
נשאלת השאלה מהי אם כן הדרך, מהם הכלים באמצעותם נוכל להביא את עצמנו לדרגה הגבוהה של עבודת ה' מתוך קרבה, מתוך סיפוק, מתוך דבקות אמיתית?
השאלה הזו היא בעצם הדילמה שעמדה לפני אליעזר. הוא רצה להיות חלק מבית אברהם. הוא רצה להיכנס לתוך המשפחה. להיות בבחינת בן. אבל המחיצה של העבדות עמדה בפניו והוא התקשה להתגבר עליה.
לעזרתנו יבוא המדרש המסביר לנו איך הפך אליעזר מארור לברוך – על ידי ששרת לאותו צדיק באמונה. בפשטות תהיה הכוונה במושג 'אמונה', נאמנות. כיון ששרת אליעזר את אברהם בנאמנות ולא שינה דבר והשתדל בכל כוחו לעשות את רצון אדונו על הצד הטוב ביותר לכן זכה לצאת מכלל ארור לכלל ברוך.
אלא שבדברי השפת אמת מקבל המושג 'אמונה' משמעות יותר עמוקה. כדי לרדת לעומקם של דברים נעמת בין שני מושגים 'אמת' מחד, ו'אמונה' מאידך.
בפרשת ויחי מספרים לנו חז"ל כי יעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ לבניו והדבר נסתם ממנו. את טיבו של הקץ הזה הסביר ה'שפת אמת':
וזה שכתוב ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. אם הפירוש על זמן ביאת משיח לא ידענו מה סוד עמוק הוא זה. וגם מה נפקא מינה בידיעה זו. רק עיקר הפירוש שרצה לברר להם שורש הגלות והגאולה. כי באמת אין רע יורד משמים וימי הרעה נעשים רק על ידי חסרון המקבלים שנהפך להם לרע. והוא רק הסתר. ולכן יש לו סוף וקץ כי השקר אין לו רגלים וקיום. ואם היו יודעין זה האמת לא היה שולט בהם הגלות (שפת אמת ויחי תרל"ה)
גילוי הקץ אין משמעו חשיפת התאריך בו יבוא המשיח. גילוי הקץ משמעו הגעה למצב תודעתי בו רואים ומבינים בחוש שאין בעצם רע יורד מן השמים. שבעצם אין מציאות של רע וכי נוכחותו של בורא עולם קיימת בכל, ובכל מצב. מצב תודעתי זה מביא לידי כך שהגלות איננה יכולה לשלוט. לגלות יש השפעה רק אם האדם נכנע אליה תודעתית, אבל אדם שמצליח להיות מעל לכל זה אין לכך השפעה עליו. אין צל של ספק כי המדובר כאן בדרגה גבוהה מאד. דרגה שרוב בני האדם אינם מצליחים בכלל להגיע אליה. יעקב אבינו רצה למשוך את בניו אל הדרגה הזו ולגרום לכך שהם יגלו את הקץ גם כן. שהם לא יראו את המציאות הנוראית של הגלות. אלא שהדבר נסתם ממנו.
וזאת להדגיש, כדי להגיע למצב בו לגלות לא תהיה השפעה, יש צורך לא רק לדעת את האמת הגדולה הזו, אלא לחיות אותה. צריכים להיות בפנים. בני יעקב לא נמשכים אחרי המדרגה הזו. הם שומעים, הם מבינים, אבל לא מצליחים לחיות את זה. זוהי משמעות העובדה שנסתם הדבר ממנו.
אלא שכאן מוסיף ה'שפת אמת' תוספת שהיא חשובה לענייננו:
ומ"מ איתא כי גילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר ופרשנו בעזה"י כי יש אספקלריא המאירה והיא בחי' יעקב שאין לפניו הסתר ורואה הכל בעין הראות ויש אספקלריא שאינה מאירה. והיא בחי' אמונה שע"י ההסתר עצמו צריכין לבוא אל האמת ע"י האמונה (שפת אמת ויחי תרל"ה)
האמונה היא השביל אל האמת. ראייתו של יעקב היא ראיה מציאותית. הוא רואה את הנוכחות, הוא חווה את הכל במציאות ממש. הוא נמצא שם. אבל בניו שלא הצליחו להמשך אחרי מדרגתו יצטרכו להשתמש בכלי החשוב הנקרא אמונה.
משמעותה של האמונה בהקשר הזה היא גשר. כשאנו יודעים שיש אמת אלא שאין אנו יכולים לחיות אותה ולהשתמש בה ממש ככלי למציאות בתוכה אנחנו חיים, אנחנו נקראים להשתמש באמונה. האמונה היא הידיעה וההכרה שיש אמת אלא שעדיין לא הגעתי לחיות על פיה ולכן אני משתמש באמונה שהיא התשוקה והציפייה והבקשה לחיות על פי האמת. כשאדם יודע את האמת הרי שהאמונה, קרי הגעגועים אל האמת, הם אלו שיהפכו את החלום למציאות. גם אם בני יעקב לא הצליחו להגיע למדרגה הנכבדה הזו של הכרת המציאות כמו שהכיר אותה יעקב אבינו, עדיין הם יודעים עליה, הם יודעים את משמעותה, והם מייחלים לכך שתמלא את חייהם שיצליחו לחיות אותה בפועל ממש. את האמונה הזו הצליח יעקב להוריש לבניו למרות שגופה של האמת נסתם ממנו.
כיון שכך, יכולים אנו לחזור אל אליעזר. הוא ששרת את אותו הצדיק באמונה. אליעזר מכיר ויודע את דרגת יצחק. הוא מבין שהדרגה הזו היא דרגה גבוהה שאין לו לעת עתה נגיעה בה. הוא לא נמצא שם. אבל יש לו אמונה. הוא משתוקק. יש לו חלום. הוא משרת את אותו הצדיק כאילו הוא כבר שם, כאילו הוא כבר בן משפחה, למרות שאינו. האמונה היא זו שנותנת לו את הכוח. היא זו שמגשרת בין המציאות בה הוא נמצא, לבין האידיאל שהוא מייחל לו.
הגישה הזו מסבירה לנו גם את דברי המדרש האומר שלבן טעה בו באליעזר וחשב אותו לאברהם לפי שהיה קלסתר פניו של אליעזר דומה לזה של אברהם. הדמיון החיצוני מעיד על השאיפה. אליעזר רוצה להתדמות לאדונו. הוא יודע שהוא איננו שם, אבל הוא יוצר גשר, אפשר אולי אפילו במשהו חיצוני, אבל יוצר זיקה. הבקשה שלו, התפילה, היא שהגשר החיצוני הזה יביא בסופו של דבר לאיזו התעוררות פנימית שתיקח אותו אל המקום האמיתי שבו הוא היה רוצה להיות.
מכאן לעבודתנו האישית. אכן, לא כל הימים הם ימים של בן. אפשר אולי לומר שמרבית הימים הם ימים של עבד. השגרה היומיומית, המטלות, העיסוקים, כל אלו גורמים לנו לשקוע באפרוריות. איך משנים? איך הופכים להיות בן? התשובה היא "על ידי ששרת לאותו צדיק באמונה". יש צורך להציב שאיפות. לצייר את הדרגה אליה אנחנו שואפים כמציאות ממשית. להאמין שאפשר. לתת לזה מקום. לחלום. אנחנו חייבים להשתמש בכוח של האמונה במקום שבו המציאות העכשווית איננה כל כך טובה. להאמין פירושו להציב גשר אל מציאות אחרת, טובה הימנה. השרות הזה שלנו את בורא עולם באמונה, הוא שיוציא אותנו מכלל ארור לכלל ברוך.
אם נשתמש גם במשל הדמיון החיצוני של קלסתר פניו של אליעזר הדומה לזה של אברהם, נוכל לומר שלפעמים יש מקום להיעזר באמצעי חיצוני, דמיון, שייקח אותנו מהמקום האפור שבו אנחנו נמצאים אל ההרגשה הטובה יותר של עבודת הבנים. אם עבודת הבנים מזוהה עם שמחה הבאה מבפנים בשל המדרגה הנעימה של להיות בן, יתכן שיש צורך להשתמש אפילו בשמחה חיצונית כדי להגיע אל ההרגשה הטובה הזו ובכך ליצור גשר של אמונה שיוביל אל האמת. ואולי ואפשר שזו הכוונה העמוקה בדברי חז"ל ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" ויצא מכלל ארור לכלל ברוך.
