מה בין 'נצבים' ל'וילך'?

אם נשתמש בפשוטם של דברים הרי שהמילה נצבים מאפיינת עמידה בעוד המילה וילך מאפיינת דינמיות ותנועה.

יסוד ושורש ההבחנה הוא בכך שבפרשת נצבים עוסקת הפרשה בבני ישראל. הם הנצבים הם השומעים הם המקבלים. כשאדם נמצא בעמדה של מקבל, הוא נכנס לעמדה פסיבית. הוא עומד. ישראל עומדים ושומעים את כל דברי התוכחה הגדולה של פרשת כי תבוא והם עומדים ומקשיבים. הקבלה הזו, ההקשבה הזו, היא בעצם מציאות של נצבים.

מאידך, בפרשת וילך אנחנו מדברים על אישיותו של משה. משה הוא בתפקיד של משפיע. הוא לא השומע אלא המשמיע. הוא הנותן לרבים. הוא היוצא מתוך עצמו כדי לתת. וכאן כלל גדול – מי שיוצא מתוך עצמו כדי לתת הופך להיות דינמי. הנתינה נותנת לאדם את התנועה. כך הופך משה להיות אישיות הולכת.

את ההבחנה הזו בין 'נצבים' ל'וילך', אפשר לקשר גם לנבואה המבטיחה ליהושע הכהן הגדול: 

וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה (זכריה, ג פס' ז)

המלאכים מתבטלים אל שליחותם. הם שומעים. אין בהם רצונות פרטיים, אין להם תכניות בקשר לעצמם. כל כולם, כל הווייתם היא הוויית הקבלה, כיון שכך, הם עומדים. האדם לעומת זאת, הוא מתחדש, הוא יוצר, יש לו משלו. הוא פורה ממנו וחוצה. הוא מסוגל לתת לזולתו להשפיע. כיון שכך יש בו את מימד התנועה.

נראה שיש לעמיק עוד יותר בשתי הגדרות אלו ולהביאן לכלל שכלול גדול יותר. העובדה היא שהפרשה הראשונה שנקרא השבת איננה קרויה פרשת 'עומדים', אלא פרשת 'נצבים'. השאלה היא מה המיוחד בסוג זה של עמידה הקרויה 'נצבים'?

הבה נתמקד במספר מקורות:

בסיפור קורח ועדתו מצאנו:

וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם (במדבר, טז פס' כז)

בלכידת ליש על ידי שבט דן מצאנו:

וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן. (שופטים, יח פס' טז)

במרדף שאול אחרי דוד מצאנו:

וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֵשֶׁל בָּרָמָה וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים עָלָיו. (שמואל א, כב פס' ו)

נראה שיש מכנה משותף בין כל הנצבים הללו ומספר מקורות נוספים המופיעים בתנ"ך. המכנה המשותף הוא מה שנקרא 'עמידה אקטיבית'. אין המדובר כאן בעמידה סתם אלא בעמידה שהיא הכנה לקראת משהו. עמידה האומרת משהו. עמידה מלחמתית שכל כולה אומרת דריכות, נכונות, מתח.

בדברי חז"ל עמדו על השימוש בביטוי זה דווקא ביחס לדתן ואבירם:

ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים אחר ששה חדשים נגלה הקב"ה על משה במדין ואמר לו לך שוב מצרים בא משה ממדין ואהרן ממצרים ויפגעו בהן שוטרי ישראל כשהיו יוצאין מלפני פרעה מהו נצבים אמרו רבותינו ז"ל דתן ואבירם היו עמהן שכתוב בהן (במדבר טז) ודתן ואבירם יצאו נצבים התחילו מחרפין ומגדפין כלפי משה ואהרן. (שמו"ר פר' ה אות כ)

התייצבות זו של נצבים איננה עמידה סתם זו התייצבות שיש בה אמירה. את האמירה הזו דרשו חז"ל לחירוף וגידוף. דתן ואבירם לא עומדים שם סתם. הם מגיבים. זו עמידה שיש בה חוצפה.

ומכאן עוברים אנו למשמעות שנתנו חז"ל להתייצבות של פרשתנו:

אתם נצבים היום זש"ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד וגו' (משלי יב) כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה הפך במעשיהם של דור המבול לא היתה להם תקומה שנאמר (בראשית ז) וימח את כל היקום הפך במעשיהם של אנשי סדום ולא היתה בהן תקומה שנאמר (שם יט) ויהפך את הערים האל הפך במעשיהם של מצרים ולא היתה להן תקומה שנאמר (שמות יד) ולא נשאר בהם עד אחד הפך במעשה של בבל ולא היתה לה תקומה שנאמר (ישעיה יד) והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד ועל כולם אמר דוד שם נפלו פועלי און וגו' (תהלים לו) אבל ... ישראל נופלין ועומדין וכן הוא אומר (מיכה ו) אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי ואם תאמר מפני מה העכו"ם נתחייבו כלייה ואנו קיימין לפי שבשעה שבאו עליהן יסורין מבעטים בהן ואינם מזכירין שמו של הקב"ה שנאמר (תהלים עט) שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך וגו' אבל ישראל כשהיסורין באין עליהן הן נכנעין ומתפללין שנאמר (שם קיו) כוס ישועות אשא וגו' צרה ויגון אמצא וגו' לפיכך אמר להם הקב"ה אע"פ שקללות הללו באות עליכם הן מעמידות אתכם וכן הוא אומר (דברים ח) למען ענותך ולמען נסותך וגו' וכך אמר להם משה לישראל אע"פ שהיסורין הללו באין עליכם יש לכם עמידה לכך נאמר אתם נצבים היום כולכם (תנחומא נצבים פרק א)

המסר הגדול של אתם נצבים שיש לנו בפרשה הוא ההתייצבות במהלך של אף על פי כן ולמרות הכל. יש כאן מעין איזו התרסה כנגד כל הצרות. יש כאן מעין עמידה שיש בה הרבה יותר כח מסתם עמידה. זו עמידה בכל המבחנים. זו עמידה בכל הנסיונות.

נמצאת בידינו הקלטה של שחרור מחנה ברגן בלזן. צוות של ה'בי.בי.סי.'  הגיע למקום והקליט רב של הצבא האנגלי שערך טכס תפילה עם הניצולים. לאחר סיום התפילה שרו כולם את התקוה והרב סיים בקריאה 'עם ישראל חי', והוסיף עוד תרגום משלו: The children of Israel are still living!. האמת צריכה להיאמר שאין זה תרגום מילולי שכן התרגום המילולי אינו מכליל את המילה still שמשמעה עדיין. יש כאן אמירה שעם ישראל עדיין חי, אמירה האומרת שיש כאן מעין חיות של התרסה, למרות כל מה שעשיתם לו, הוא עדיין – חי.

מכאן עוברים אנו אל ההליכה של משה. ננסה לתאר לעצמנו את עמדתו של משה. הוא ביום האחרון לחייו:

וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהֹוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. (דברים, לא פס' א-ב)

משה יודע שהוא ביום האחרון לחייו. יש כאן הרגשה של סוף. לא זו בלבד אלא שיש גם את התוספת האומרת שה' אמר לו שלא יעבור את הירדן הזה. יש הרגשה של בדידות, נטישה. הוא נשאר וכולם הולכים. מה שהיה צריך להתפתח אצל אדם כזה זו תחושה של מרירות. כולם עוזבים. הוא הולך למות. זהו היום האחרון. איזה ענין יוכל משה למצוא ביום האחרון? מה כבר יוכל לקרות?

סיפר לי מו"ר חמי בשם מזכירו האישי של הרב קוק, שהרב קוק היה מתענה עד חצות כל ימיו ובחצות היום היה מזכירו האישי נכנס אליו עם כוס חלב ועיתון יומי. כשתקפה עליו מחלתו עד מאד והוא היה כבר בימיו האחרונים, קרה הדבר שמזכירו האישי נכנס אליו כדרכו בקודש, הביא לו את כוס החלב ואת העיתון, אבל הרב קוק סירב לקבל את העיתון, ואמר: "איך בין שוין נישט מחוייב" (אינני מחויב יותר). יש רגעים שבהם אנשים העוזבים את העולם מבקשים להיפרד מן העולם. זהו הרגע שבו הם מתכנסים בתוך עצמם, נותנים את דעתם על המקום שאליו הם הולכים ומתנתקים מן העולם שבו הם נמצאים.

משה איננו מוותר עד הדקה האחרונה. הוא הולך. הוא ממשיך ללכת. איננו מפסיק. מי שכל ימיו היה מעין נובע של דברי תורה, מנהיגות, השפעה, איננו עוצר לרגע. וילך משה. הוא ממשיך ללכת.

אפשר וזהו העומק של המימרה שצדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא ילכו מחיל אל חיל. יש הליכה מתמדת אפילו שם בעולם ההוא יש מהלכים בין העומדים האלה.

בימי החופשה צעדתי ככל עם ישראל בשביליה היפים והחמים של ארץ ישראל. לפעמים רוצה אתה לעצור ולנוח. ולפעמים הרצון לעצור עוצר אותך פעמים הרבה. או אז לימדו אותי ילדי את הקריאה הקצבית: אלף בית צדי למד, אין ברירה צריכים ללכת, אל תאמר אני הולך למות, אמור תמיד אני מת ללכת.  זוהי התמצית של פרשת וילך. אל תלך למות, המשך ללכת.

אם יש רגע אחד שבו תששה דעתו של משה והמוות הקרב הצליח להתגנב בכל זאת אל תודעתו, היה זה ברגע שחש ששוב אין לו מה לתת ואין לו למי לתת:

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה לגן עדן, אמר לו ליהושע כל ספיקות שיש לך שאל, א"ל רבי כלום הנחתיך [שעה אחת] והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של (משה) [יהושע] נשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות, (ילקו"ש, ויקרא, כז רמז תרפב)

כל עוד שיש איזה שהוא דחף של נתינה יש תנועה. ברגע שמשה מרגיש שהוא איננו נחוץ יותר, הוא איננו יכול לתת מתוך עצמו, הוא מאבד את הדחף לחיים ותששה דעתו.

נצבים – וילך. צריכים אנו לדעת לקבל, ללמוד, להפנים. צריכים אנו לעשות זאת לא מתוך עמדה של מקבל בטל המונח בפסיביות כאבן שאין לה הופכין בפני המשפיע. צריכים לדעת להיות מקבל אקטיבי. מקבל שקבלתו היא קבלה פועלת, קבלה יוזמת, קבלה ניצבת.

ואחרי הקבלה הזו, צריכים אנו לדעת לתת, להשפיע, לפעול. הנתינה יוצרת מציאות של תנועה, של התחדשות.