פר' שלח – בעיני המתבונן
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור בעיני המתבונן...
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. (במדבר, טו פס' לח-מ)
את האיסור של "ולא תתורו" פירש רש"י:
ולא תתורו אחרי לבבכם - כמו (במדבר יג) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות. (רש"י, שם)
התחושה הבסיסית והראשונית ביחס לציווי על הציצית והתועלת הנובעת ממנו היא שהציצית עומדת כתריס בפני נטיית הלב והעיניים. אותה נטיית לב ועיניים קשורה היא בהבנה ראשונית בענייני תאוות, הסתכלות אסורה וכדומה. כך עולה גם מתוך הסיפור הידוע על אותו התלמיד שהציצית הצילה אותו מעשיית עבירה של תאווה משום שנזכר בחומרת העבירה כשנזדקרו לפניו ארבע ציציותיו.
בעיון פשוט ושטחי בפסוקי התורה אני יכולים להבחין שהפרשה מדברת על הציצית לא רק כגדר בפני איסורי תאווה, אלא ככלי כללי המתייחס לגישה נכונה יותר לכל החיים ולכל מצוות התורה: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". השאלה היא כיצד אפשר להבין את המסר של הציצית במעגלים רחבים יותר מאשר על פי ההבנה הפשוטה אותה הצגנו.
את הגישה הכוללת יותר באר בשפת אמת (שלח, תרל"א ד"ה ולא תתורו). אכן, העיניים רואות והלב חומד. אבל הבעיה במה שרואות העיניים איננה הסתכלויות אסורות בלבד. הבעיה במה שרואות העיניים הוא המבט הכללי על המציאות. העיניים רואות את העולם כמו שהוא. את העולם על כל עוצמתו הגשמית. על כל מהלכיו הנגלים. על כל האינטרסים, החומרים והתאגידים הענקיים המשמשים כקובעי התודעה של העולם שלנו. כשהתורה מזהירה אותנו מפני החטא של "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", התורה מתכוונת להזהיר אותנו מפני המבט החיצוני והשטחי על העולם. התורה מתכוונת לומר לנו שאמנם יש בעולם כוחות עצומים הפועלים עליו והמנסחים את המדיניות והקובעים את ערך הכסף ואת האופנה וסדר היום. אבל התפקיד שלנו הוא לא להכנע לכל המהלך הזה. אנחנו צריכים להיות מצוידים במבט אחר. מבט שרואה את העיקר. מבט ששם דגש על הרוחני והאמיתי של העולם ולא על החומרי ובר החלוף של העולם.
וכאן הדגשה - אין אנו מנהלים מלחמה כנגד הלב והעיניים. הלב והעיניים הם עדיין הכלים הטובים ביותר שלנו לראות את המציאות, ולשפוט אותה נכונה. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הלב ועם העיניים. אל מול הסכנה של "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", מציבה התורה אלטרנטיבה של "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". שוב שימוש בעיניים. את הציצית צריך לראות. והלב המחובר אל העיניים הוא אמור להוביל אותנו מראיית הציצית אל הים, אל תכלת השמים, אל כסא הכבוד. ובכן, לא מלחמה עם העיניים והלב יש לנו כאן. לפנינו מלחמה עם המשמעות שאנחנו נותנים למה שרואות עינינו. העיניים יכולות לראות את אותו הדבר, השאלה היא לאן אנחנו נחליט לקחת את זה, ועל פי החלטתנו יהיה גם הלב שותף במעשה העיניים. "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלו". (קהלת, י פס' ב).
במדרש דרשו את שמה של הציצית בהקשר עם ההצצה:
רבי אומר למה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר קול דודי הנה זה בא וגו' דומה דודי לצבי וגו' הנה זה עומד וגו' מציץ מן החרכים (ילקוט שמעוני, במדבר טו רמז תשנ)
אכן, זה עניינה של הציצית. הקב"ה מציץ מן החרכים. מי שאיננו רוצה, איננו רואה. הקיר נראה כסתום ויש כאלו שנוח להם לראות את הקיר כסתום. אבל מי שיודע את סוד הציצית מבין שהקב"ה מציץ מבין החרכים. הוא מחפש את זה. הוא רואה את זה...
הצירוף הזה של הלב והעיניים איננו מופיע כאן בפעם הראשונה. בתחילת פרשת ויחי כתב רש"י: "למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם". (רש"י, בראשית מז פס' כח). כאן נתפסת סתימות העיניים והלב כדבר שלילי ומזוהה עם הגלות. האם אלו אותם לב ועיניים שאנחנו כל כך חוששים מפניהם בפרשה שלנו? ואם כן, הרי זה טוב שנסתמו...
זאת ועוד, על יציאת משה לראות בסבלות אחיו במצרים כתב רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם" (רש"י, שמות ב פס' יא). שוב חוזרים אלינו הלב והעיניים אבל הפעם הם עיניו וליבו של משה רבינו. הם העיניים והלב המצירים בצרתם של ישראל.
אמור מעתה, הלב והעיניים הם שני כלים המופקדים בידיו של האדם והשאלה היא לאן האדם לוקח אותם. משהחל השעבוד על ישראל במצרים נסתמו עיניהם ולבם של ישראל. יש ולעיתים המציאות החיצונית היא כל כך מוחשית ומוצקה עד שכמעט אי אפשר לקחת את הלב ואת העיניים לשום מקום אחר. העיניים רואות את השעבוד והלב מפנים את השעבוד. האדם הופך להיות משועבד. העיניים המפוקחות, אלו האמורות להציג בפני האדם את פנימיות הדברים, הן אלו שנסתמו. כיון שנסתמו העיניים מפני מה שראו בצרת השעבוד, נסתם גם הלב. השעבוד היה לעובדה. העיניים רואות והלב משתעבד.
נתינת הלב והעיניים של משה על צרתם של ישראל, מביאה אותנו לסוג אחר של הסתכלות. משה רבינו לא מניח לשעבוד, לצרות, לטשטש את הטוב שבו. הוא רואה בצרתם של ישראל. הוא מעורר רחמים עליהם. הוא מפעיל את העיניים ואת הלב בדרך הנכונה ולמה שהם אמורים לשמש. לראות את המציאות בעיניים אחרות. בעיניים של חסד.
בפירושו למילה "תתורו" הנזכרת בפרשת הציצית מזכיר רש"י ביטוי לשוני דומה שנועד על מנת לפרש את המילה "תתורו": "ולא תתורו אחרי לבבכם - כמו (במדבר יג) מתור הארץ" (רש"י, שם). האיזכור הוא איזכור מראש הפרשה ביחס לפרשת המרגלים. הרמיזה לפרשת המרגלים בתוך פירוש של רש"י לפרשת הציצית לא מסתיימת בכך. בהמשך הדברים כתב רש"י: "הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות" (רש"י, שם). הנה כי כן הלב והעיניים הם בעצם המרגלים התרים את הארץ. הרמיזות הקטנות הללו מעוררות לקשר שבין ראש הפרשה לסופה. המרגלים נכשלים בחטא של "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". הלב והעיניים הוליכו אותם שולל. הם רואים ענקים. הם רואים ערים בצורות. הם רואים עמלק היושב בארץ הנגב. הם רואים עם רב. העיניים רואות והלב נמס מפחד המלחמה.
זו לא הנקודה היחידה שבה העיניים והלב של המרגלים לוקחים אותם למקום שגוי. הם רואים את מה שקורה בארץ ישראל ומדווחים שהארץ הזו היא "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר, יג פס' לב). את פשרה של הטרוניה הזו מבאר רש"י:
בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו. (רש"י, שם) ִ
המציאות היתה שהעם שם היה עסוק כל אותו היום בקבורת מתים. המסקנה המתבקשת היא "ארץ אוכלת יושביה היא". אבל המסקנה הזו היא רק בעיני המתבונן. אילו היו חושבים בדרך אחרת הרי שהעיניים היו יכולות לקחת אותם למקום אחר בכלל. הסיבה שכולם קוברים מתים היא כדי להקל עליהם את מלאכת הריגול.
העיניים והלב הם מרגלי הגוף. השאלה היא מה האדם עושה עם העיניים והלב שלו. יחד עם עשרת המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, הולכים גם יהושע בן נון וכלב בן יפונה. השניים הללו ראו בדיוק את מה שראו השאר, אבל הם לקחו את זה למקום אחר. את זה בדיוק באה הציצית ללמדנו. להביט בצורה הנכונה על המציאות. לא להיכנע או ללכת שולל אחרי מציאות חיצונית מאיימת. לראות את הדברים בפנימיותם.
בין שאר הטיעונים אותם מזכיר כלב כדרבון לעם לעלות לארץ ישראל על אף הדיווח הקשה של המרגלים, הוא אומר: "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר, יד פס' ט). הוא רואה את הענקים אבל בעיניו אלו הוא רואה גם משהו נוסף: "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם". כלב רואה מה שאחרים לא רואים. צילם של אותם ענקים סר מעליהם. על מהותו של הצל הזה כתב רבנו בחיי:
והרמב"ן ז"ל פירש סר צלם מעליהם, שהוסר הצל מעל ראשם, ממה שידוע כי בליל החותם הגדול של הושענא רבה, הוא יום כ"ו לבריאת העולם, לא ימצא צל לראש מי שעתיד למות באותה שנה, וזה כאלו אמר כבר נגזרה עליהם מיתה...
ואפשר לומר בטעם הענין הזה שהוא פלאי, כי הצל ראוי לכל הנבראים שבעולם השפל, בין שיהיה אדם ובהמה ועוף או עץ ואבן או עשב השדה, מפני שאור השמש הזורח עליהם בא ויורד למטה בגבולם ורשותם ולכך אין כח בשמש לדחות את צלם... כי צלו מורה על הויתו בעולמו ובמקומו, וכאשר יחסר צל ראש האדם בליל החתימה הנה זה אות וסימן בהעדר צלו שהויתו נעדרת מחיי העולם השפל (רבנו בחיי, במדבר, יד פס' ט).
כמה מעניין - בפירושו למילה ענקים, כתב רש"י "שמעניקים חמה בקומתם". המרגלים רואים בדיוק את אותם הענקים שראה כלב, אלא שהם שמים לב למה שמאיים כל כך בהופעתם, הם מעניקים ומסתירים את גלגל החמה. כלב רואה בדיוק את אותו הדבר. גם הוא שם לב לקרבתם אל גלגל החמה. אבל הוא שם גם לב לכך שאין להם צל למרות קרבתם לגלגל החמה... העיניים רואות אבל השאלה מה בדיוק הן רואות. האם את המראה החיצוני או את הצל המסתתר מאחרי הדמויות הגדולות הללו.
