פר' כי תשא-פרה/ אייקון
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור חטא העגל הפך להיות בספרות חז"ל לחטא לאומי מייצג. עיון בגלגוליו של החטא עשוי לחשוף בפנינו עקרונות חשובים שאנו יכולים ללמוד מהם רבות לבניית השקפת עולמנו.
וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.
(שמות לב פס' א)
מה בדיוק רצה העם? מה חסר להם? האם עבודה זרה כפשוטה כאן לפנינו? ברמב"ן הציג את עמדתו בענין:
אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו
(רמב"ן שמות לב פס' א)
ישראל אינם מחפשים עבודה זרה. ישראל מחפשים מנהיג. ברור להם כי ה' הוא שעשה להם את כל הניסים, אלא שצריכים הם למנהיג שיהיה זה שיממש, ייצג, את הנהגת ה' אליהם. מנהיג זה "לא ידענו מה היה לו". הבעיה הגדולה בפירושו של הרמב"ן היא הצורך להבין על מה חרי האף הגדול הזה? מה היה כל כך פגום בבקשה לזכות למנהיג? עם מחפש מנהיגות, האם יש רע בכך?
כדי להבין את הדברים עלינו להתייחס לדברים שנכתבו בזוהר לפרשת יתרו
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. רבי יצחק אמר אלהים אחרים לאפקא שכינתא (אלהים אחרים חוץ מן השכינה). על פני לאפקא אפי מלכא דבהו אתחזי מלכא קדישא ואינון שמיה. והוא אינון (על פני להוציא פני המלך שבהם נראה המלך הקדוש והם שמו והוא הם). הוא שמיה דכתיב (ישעיה מב) אני יי' הוא שמי. הוא ושמיה חד הוא בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא.
(זהר יתרו דף פו ע"א)
אם נדקדק בדברי הזוהר נוכל לומר שהזוהר מדגיש כי אין ביהדות התנגדות מהותית לסמלים. ההדגשה היא על אלהים שהם אחרים. ההדגשה היא על אלהים אחרים שהם על פני. ההדגשה הזו מלמדת אותנו שאין היהדות רואה פגם בסמלים שנועדו לקרב את האדם אל עבודת ה', בסמלים שנועדו לשקף את האידיאלים שהיהדות חושבת אותם לנכונים. כיון שכך, היהדות מאפשרת את קיומם של סמלים. מערכת המצוות עשויה להיתפס כמערכת של סמלים ובוודאי אותן מצוות התלויות בחפצים מסוימים. כך גם בדברי הזוהר הוא היחס לשמות ה', שמות שמעצם מהותם אינם משקפים אלא פן מסוים בדרך הנהגתו של הבורא. שמות אלו הם הפנים בהם בוחר הבורא להתגלות לברואיו, והם השמות שנתקדשו כשמות שאינם נמחקים. משמע, היהדות מאפשרת קיומם של סמלים ואף מעניקה להם קדושה. הבעיה היא כשהסמלים מאבדים את הייחוס שלהם אל המקור והופכים להיות נושאי משמעות עצמאית, זהו הרגע בו עבודת האלקים מתחלפת להיות לעבודה זרה.
כל זה מוביל אותנו אל הפרשה שלנו. משה רבינו אף הוא אייקון היה. משה רבינו הפך להיות לסמל של הנהגת ה' בעולם. התורה היא שהגדירה אותו בשם "איש האלקים". משמעות התואר הנשגב הזה היא שיש מקרים בהם אדם הופך להיות לשיקוף נאמן של הערכים, המסרים, האידיאולוגיה של אלקים. כיון שכך, הופך הוא להיות "איש אלקים". לא זו בלבד שהאלקים איננו מתנגד לקיומו של הסמל הזה, אלא הוא אף מטפח אותו כשהוא אומר "וגם בך יאמינו לעולם", אמירה המעניקה משמעות יתירה ותוקף מיוחד לנבואת משה על פני נבואת שאר הנביאים. הבעיה איננה בקיומו של האייקון, הבעיה היא כשהאייקון מאבד את הזיקה שלו אל המקור והופך להיות כרשות בפני עצמה. זהו הרגע בו הופכת עבודת האלקים, לעבודה זרה.
כיון שכך, פתוחה היא הדרך להבנת חטא העגל. אכן, עם ישראל מחפש מנהיג, אבל משום מה החיפוש הזה אחר מנהיג מופיע בצורה לא בריאה "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו". מדוע בקשה כל כך פשוטה של מינוי מנהיג, צריכה להישמע בקישור עם החיפוש אחר אלהים? מדוע במקום המילה אלהים לא מופיעה המילה מנהיג, שר, שופט? אכן, זה הרגע בו קרתה הטעות הנוראית. אישיותו של משה שהיתה לכל אורך הדרך כל כך נאמנת למקור, כל כך נאמנת למשלחה, בורא עולם, מופקע מתפקידו כשליח והופך להיות כאייקון שיש לו חיות משל עצמו. משך זמן ארוך של התנהלות כאשר משה הוא המוציא והמביא בכל ענייני העם מול האלקים, גבו את מחירם. בקרב העם התפתחה תלות באייקון במקום במה שהוא אמור לייצג זהו הרגע בו הדמות המייצגת הופכת להיות לעבודה זרה.
ברדת משה מן ההר, חש משה באווירה שנוצרה ומגיב בהתאם:
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(שמות לב פס' טו-כ)
שלשה אייקונים בפסוק אחד – משה, לוחות ועגל. בספר הכוזרי מסביר ר' יהודה הלוי את הציפייה הדרוכה שהיתה לישראל לקראת קבלת הלוחות. רצה העם שיהיה גם לו איזה אובייקט אלהי, משהו שניתן לגעת בו, משהו שניתן למשש. העם רצה אייקון. אבל מסתבר שהעם שכח שתפקידו של האייקון הוא בסך הכל לעורר אל המסר העליון יותר, אל הערכים המיוצגים באותו האייקון. העם רצה את הלוחות ולא את מה שכתוב בהם. כשרואה משה את העגל, את המחולות, הוא מבין בקליטה מהירה ביותר את שאירע וכאן מגיע המעשה הבלתי נמנע – משה משבר את הלוחות שם באותו מקום. משה מנפץ את האייקון. השבר הוא גדול תרתי משמע. האייקון מונח ורסיסיו מפוזרים על הרצפה. משה מנסה להעביר מסר חשוב ביותר לעם. האייקון איננו הכל. האייקון הוא רק סמל, כלי, מעביר מסר, אבל אין לו שום חשיבות בפני עצמו. משאיבד האייקון את הקישור שלו למערכת הערכים העומדת מאחריו, הוא הופך להיות חסר ערך, ואולי אף מסוכן מזה, עבודה זרה.
אפשר זוהי ההבנה העמוקה בדברי חז"ל שדרשו על המילים "אשר שברת" את הדרשה "יישר כחך ששברת". הקב"ה מסכים עם האקט הקיצוני של שיבור הלוחות משום שהיה באקט הזה משום מסר חינוכי מן המעלה הראשונה, אין ערך לאייקון בפני עצמו. אפשר אולי זהו גם העומק הרב שבהנחיה לשמר את הלוחות ואת שברי הלוחות בארון. שימור הלוחות השלמים בארון עשוי להעניק להם שוב את המעמד המקודש של האבנים המקודשות הקבועות במרכזו של המחנה. שמירתם של שברי הלוחות באותו ארון בו מצויות הלוחות השלמות נועדה להזכיר את שבירת הלוחות על המסר הערכי של שבירה זו.
בדרך זו נראה שיש לפרש את תיאור חז"ל על האותיות שהיו קבועות בלוחות שפרחו להן מתוך הלוחות עוד בטרם שיבר משה את הלוחות. האותיות הקבועות בלוחות מסמלות את המסר, את מה שהאייקון הזה אמור לייצג. החגיגה סביב אייקון הזהב לימדה כי לא את האייקון איבד זה מכבר את מעמדו כמשקף של המסר האלקי והפך להיות רשות בפני עצמו. כיון שכך פרחו להן האותיות מתוך האייקון, וכיון שכך, נשתברו הלוחות.
נראה שבדרך זו יהיה ניתן להבין גם את הסיפור הנורא סביב הריגתו של ר' חנינא בן תרדיון:
מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גוילין נשרפין ואותיות פורחות
(עבודה זרה יח ע"א)
שריפת אייקון היא מעמד של שבר. "מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני". ראוי הוא ספר תורה לדרוש עלבונו. אלא שכאן באה שאלת תלמידיו "מה אתה רואה". מה בקשו תלמידיו של ר' חנינא בן תרדיון לדעת? מסתבר שהיה קשה עליהם המעמד של שריפת רבם, יחד עם התורה בה עסק, ואותה לימד. האייקון נשבר. אולם ר' חנינא בן תרדיון מפציר בתלמידיו שלא להישבר. "גוילין נשרפין ואותיות פורחות". רק האייקון הוא זה שנשרף, האותיות, המסר, מערכת הערכים במקומה עומדת. יבוא אייקון אחר, וישא על גבו את המסר הרוחני שגוילין אלו נשאו על גבם. ו"מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני". מה שיעלה לו לאייקון של ספר התורה, הוא שיעלה לו לאייקון של ר' חנינא בן תרדיון.
היה זה באחד המסעות עם בני הנוער לפולין. ישבנו חבורה של אנשים צעירים עם איש העדות ר' שמואל הלפרין ודברנו על שאלות אמוניות שהתעוררו בעקבות השואה. ר' שמואל בחר להציג את עמדתו, השקפתו, מתוך תיאור הריגתם של עשרת הרוגי מלכות. השיחה נסבה על השאלה הנוראית "זו תורה וזו שכרה?". מתוך שיחה התגלגל ר' שמואל לדבר גם על הריגתו של ר' חנינא בן תרדיון. תוך שהוא מדבר, נכנס ר' שמואל למעין התלהבות ובלהט האופייני לו זעק: "אני ראיתי גוילין נשרפים. אני ראיתי אותיות פורחות באויר". תוך כדי הדברים פקח את עיניו וכשידו מצביעה על הבחורים הצעירים היושבים לפניו אמר: "ואתם האותיות. חזרתם אל תוך הגוילין. המשיכו להחזיק את המסר. המשיכו לשאת את האותיות. רק הגוילין נשרפו אבל האותיות חזרו". אכן, לא האייקון הוא העיקר אלא המסר. ואת המסר הזה מלמד אותנו חטא העגל בדרך הפחות נעימה אבל המסר הזה צריך שיעבור.
