פר' נצבים וילך- בפיך ובלבבך לעשותו
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור מקובל לומר כי יש קשר מסוים בין דרך סידור הפרשיות לבין מועדי השנה. מיקומה של פרשת נצבים בשלהי שנה, צוואותיו האחרונות של משה רבנו ערב הכניסה לארץ ישראל, כל אלו מעניקים לנו תחושה חדה של סיום תקופה והכנות לקראת תקופה חדשה. כל זאת נכון גם ביחס למצבנו בלוח השנה.
כיון שכך נכון יהיה אם נקדיש תשומת לב לצוואותיו של משה רבנו, למסרים העוברים בהן, וננסה לקחת מהן את החיזוק הנצרך לקראת הימים המקודשים הבאים עלינו לטובה.
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:
ספר דברים פרק ל פס' יא - יד
פשטות לשון הכתובים מלמדת כי המצוה הזו אותה ציווה אותנו הקב"ה איננה מצריכה חיפוש מעמיק, אין צורך בחקירה, או בנבירה. המצווה הזאת קרובה אל האדם, בהישג יד, ברורה ומפורשת. כל שנותר לאדם הוא לקיים, או כמאמר הכתוב 'לעשותו'.
עיון במדרש מלמד על אחת המשמעויות של צוואת משה: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו הוצא דבר מתוך פיך" (דבר"ר פר' ח אות ו).
שלש דרגות הוזכרו כאן: לב, פה, מעשה. שלש דרגות המכוונות ככל הנראה כנגד מחשבה דיבור ומעשה. באו חז"ל ולמדונו: הוצא הדבר מתוך פיך. מסתבר שהוצאת הדברים מתוך הפה, ערך גדול יש להם. אדם עשוי לעבור חוויות מרשימות ביותר אולם הן נעדרות כל משמעות כל עוד שהן גנוזות בתוך אישיותו. הוצאת הדברים בפה הינה בעלת משמעות אישית חזקה ביותר. כשאדם מוציא דבר מתוך פיו הרי הוא נותן לו צורה, הוא קורא בשמו, הוא מגדיר. וכמובן, הוא מתקדם גם לכיוון המעשה. הוצאת הדברים בפה הינה השלב הראשון של הורדת הדברים מן המישור המופשט אל המישור המעשי ובשל כך חשיבות הוצאת הדברים בפה.
ישנו סוג של דיבור רווח בקרב בני ישיבה שמשנתם אינה סדורה עליהם כל הצורך. כשנשאלים הם שאלה, או באים להציג עמדה, משתמשים הם במילים סתמיות כמו 'שם אמרנו', 'אבל כאן להיפך', 'כאן הדין ככה, ושם לא ככה', ועוד. אכן, בעומק ליבם הם מבינים מה הם רוצים להגיד ופעמים רבות כנמשך הדיאלוג אז מתבררת התמונה והבחור מצליח להבהיר את עצמו. אבל כאן מתגלה ביתר שאת החובה של הוצאת הדברים בפה.
נתקלתי בעבר בבחור שהתלונן על שאין לו מצב רוח טוב. הוא תמיד נרגז, קצר רוח, רואה בכל דבר את השלילה, לא טוב לו. שאלתי אותו אם באמת לא טוב לו. הוא לא היה בטוח בכך. נתתי לו שיעורי בית – בכל עת שיחווה חוויה משמעותית כל שהיא של טובו של הקב"ה, עליו לומר בפה מלא "טוב לי כעת". הוצאת הדברים בפה מחייבת. הוצאת הדברים בפה מעמתת את האדם עם הסודות הכמוסים ביותר שהם בבחינת מליבא לפומא לא גליא – מן הלב אל הפה לא נתגלה.
על אותה הנחיה של משה רבנו אמרו חכמים במדרש: "לא נתתי אותה (את התורה) לכם אלא לטובתכם שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן שנאמר (איוב כח) ונעלמה מעיני כל חי אלו החיות ומעוף השמים נסתרה אלו המלאכים מנין שנאמר (ישעיה ו) ויעף אלי אחד מן השרפים אמר להם בני ממלאכי השרת היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת מנין ממה שקרינו בענין כי המצוה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך". (דבר"ר פר' ח אות ב).
על מדרש זה כתב השפת אמת על פי דברי האריז"ל כי המלאכים שורשם מחיצוניות העולמות בעוד עם ישראל, שורשו מפנימיות העולמות. המלאכים קרויים מלאכים על שם שליחותם. כל כולם הוא המעשה. נשלחים הם לעשות, עושים, וחוזרים לעשות. העשייה הזו איננה נעשית מתוך איזו הבנה, או הרגשה פנימית, אלא מתוך הציווי. שרשם של ישראל מפנימיות העולמות לפי שעשייתם נובעת ממקום פנימי ביותר. אם יש משהו שעם ישראל צריך לתקן אותו זו חיצוניות העולמות. העשיה. עומדים אנו בערב ראש השנה ומצטערים על העובדה שלא הצלחנו תמיד לבצע בפועל את כל מה שרצינו שם עמוק עמוק בתוך הלב.
המצוה הזאת נפלאת היא מן המלאכים. הם אינם חשים את התחושות הפנימיות בשעת מעשה המצווה. אבל עם ישראל מחובר אל ההרגשות הפנימיות המולידות את מעשה המצווה. כיון שכך בא הציווי של "בפיך ובלבבך לעשותו" – הוצא הדבר מתוך פיך. כאן יש לנו מחויבות להוציא את הדברים מתוך ההרגשה הפנימית אל עולם המעשה.
על פי הדברים הללו מובן כעת פירושו של רש"י שפירש: "כי קרוב אליך – התורה נתנה לכם בכתב ובעל פה". היחס בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה מושתת אף הוא על המימד הפנימי היוצא אל המימד החיצוני. התורה שבכתב משקפת את המימד המעשי של עבודת ה'. בתורה שבכתב נכתבו הציוויים, מה אסור ומה מותר. מעשים. התורה שבעל פה משקפת את ההתחדשות בדברי תורה. את התוספת. את גזירות דרבנן. את התקנות. כל אלו נובעים מתוך מעיין עמוק של תורה שאיננו מסמך יבש של חיובי מעשים, אלא הבנה פנימית מעמיקה של מהות התורה. ההתחדשות בדברי תורה של התורה שבעל פה לא היתה מתאפשרת אלמלא אותן הרגשות פנימיות ברורות ביחס לרצון ה', לעקרונות המוסריים והערכיים שה' העביר לנו בצורה מוצפנת בתוך התורה שבכתב.
כשאנו מצווים להוציא את הדבר בפה, אנו מצווים לתת לכל ההרגשות הללו, לכל סערת הנפש הפנימית הזו, שם. לתת לכל זה מילים. לדבר את זה. להלביש את זה במעשים ברורים, מוגדרים, שיתנו לרעיון קיום בעולם של מעשה ולא רק בעולם אידיאי.
עוד אמרו חכמים על פסוק זה שאנו עסוקים בו: "כי המצוה הזאת – הלכה – אדם מישראל שעומד לקרות בתורה כיצד מברך כך שנו חכמים הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה" (דבר"ר פר' ח אות ב). יש פותח בתורה ויש חותם בתורה. הפתיחה זקוקה לברכה והחתימה זקוקה לברכה.
הפתיחה מדברת על ההבנה שהתורה היא רק הכיסוי וכי יש מסר עמוק, יש איזו נביעה נפשית פנימית בתוך דברי התורה. התורה איננה רק פרוספקט משוכלל להבנת העולם ולשימוש בו. התורה היא נשמה. לשם כך יש צורך להבין כי את התורה צריך לפתוח. הפותח בתורה מברך כדי להזכיר לעצמו כי בקריאתו ובלימודו בתורה הוא חודר פנימה אל תוך ליבה של תורה.
מדרשים רבים פותחים במילים "פתח רבי... ואמר", "רבי... פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא" כלומר היחס לכל דרשה היא פתיחה של הכתוב. יש בדרשות חכמים נסיון לחדור אל נשמת הכתוב. זהו העומק של התורה שבעל פה, לנסות להיכנס לפני ולפנים של התורה ולהגיע אל הנשמה השופעת בתוכה. הפתיחה של הנקודה הגנוזה, היא המאפשרת את הנביעה כלפי חוץ ואת ההפריה וההתחדשות של דברי תורה.
לאחר התהליך הזה, מגיעה החתימה. החותם בתורה מברך אף הוא. חתימה איננה רק סיום. חתימה היא גיבוש סופי. חתימה היא עיצוב. לאחר שיש פתיחה בדברי תורה. לאחר שיש חדירה לעומקם של דברי תורה ולנשמת הדברים, מגיע הצורך לעצב את הדברים. להוציא אותם בפה. להעניק להם לבוש ומסגרת. זהו החותם בתורה שאף הוא מחויב לברך. העיצוב הסופי, המעשי, המוגדר, קובע ברכה לעצמו ולכן החותם בתורה מברך.
כיון שכך יכולים אנחנו לשוב אל הפסוק שבו פתחנו ולקבל בו משמעות חדשה: " כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה". התורה איננה תורה מופשטת, בלתי ניתנת להשגה, בלתי ניתנת למישוש. אילו היתה כזאת, אכן היתה נפלאת, אכן היתה רחוקה, אכן, היתה בשמים... חובתנו כלפי עצמנו וכלפי עם ישראל היא להוציא את הדברים מן הכח אל הפועל. מן המימד התיאורטי אל המימד המעשי ממש. או אז תהיה התורה קרובה מאד אלינו. ברת השגה: " כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד".
כיון שכך, באים אנו אל ההנחיות המעשיות היוצאות מתוך דברינו. החובה להוציא את הדברים בפה. החובה לתת לדברים צורה ומשמעות מעשית. חודש אלול מביא בכנפיו התעוררות מרובה. רגשות חמים כלפי בורא עולם, כלפי תורה, כלפי מעשים טובים. אבל כאן באה הדרישה להוציא את הדברים בפה. לא להשאיר אותם בתחום הרגשי, המופשט אלא לקבל על עצמנו מעשים ממש. להוציא את הדברים בפה. בישיבות המוסר היה מקובל להחזיק 'פנקס קבלות' בו היה כל אחד ואחד מקבל על עצמו הנהגות טובות, הקפדות על סדרים, מצוות ומעשים טובים. יש צורך שכל התעוררות תבוא לידי ביטוי ממשי בפועל ממש.
בגליון 'התקשרות' האחרון דובר על דעתו של הרבי כלפי המנהג לנסוע לברוקלין לימים הנוראים. הרבי עמד על כך שכל מי שרוצה להגיע אליו לימים הנוראים, יפרט במה תרם לו הדבר בפעם הקודמת. רק אם הרבי השתכנע שאכן היה הדבר לברכה, הרשה הרבי להגיע לימים נוראים. כלפי אחד המבקשים להגיע לרבי, השיב הרבי כי הוא היה רוצה לדעת מה התקדם מהשנה שעברה. הכותב משיב כי היתה לו עלייה רוחנית והתקדמות בעבודת ה' וכו' וכו'. דעתו של הרבי לא נחה. הוא כותב כי התשובה רשומה 'באותיות דמקיפים', כלומר בצורה כללית מידי. הוא רוצה לדעת מה בדיוק נעשה, ומה ההתקדמות המעשית בפועל ממש.
השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות ובאילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. אמר ה'בני יששכר' שיש כאן עצה גדולה לכל התעוררות של אהבה כלפי בורא עולם, והיא "עד שתחפץ". יש צורך להחיל את ההתעוררות הזו על חפץ. על מעשה. על עובדה. רק אז תהיה האהבה הזו שרירה וקיימת.
זאת ועוד – בתפילת ר' אלימלך מליז'נסק רגילים אנו לשיר "ושנדבר כל אחד את חבירו בדרך הישר והרצוי לפניך". הביטוי הזה 'ושנדבר' מואר כעת באור גדול. לדבר, לדבר, להוציא את הדברים בפועל ממש. גם בשיחה בין חברים צריכה השיחה להיות דיבורים של קדושה, דיבורים של מעשים טובים, דיבורים של אלול. כי אמנם הוא בלבבך אבל בפיך הוא לעשותו.
