פרשת כי-תצא – אונס רחמנא פטריה?!
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ. וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים כב, כג-כד)
פרשה לא נעימה זו, היא פרשת האונס. את עונשה של הנערה תולה התורה בעובדה שלא צעקה בעיר. על תליית הדברים בעובדה שהנערה צעקה או שלא צעקה כבר תמה הרמב"ן: "אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כוחה... ולא ידעה לצעוק למה תסקל?". תשובת הרמב"ן היא שאכן, אין הדברים תלויים בצעקה דווקא, אלא כוונת התורה לומר שעל הנערה להביע את התנגדותה ואי הסכמתה שאם לא כן, נחשבת היא כמי שהסכימה למה שנעשה בה.
פרשה זו מלמדת אותנו פרק בהתייחסותנו אל המושג 'אונס' בחיינו. אנחנו אנוסים. כל הזמן אנחנו אנוסים. יש לנו צרכים, סידורים, עניינים, שאר מחויבויות המשביתות אותנו מחובותינו הרוחניים. כל זה נכון. השאלה איננה האם יש לנו הסבר מדוע אנחנו מתרפים בעבודתנו הרוחנית. השאלה היא מהו היחס שאנו מפגינים כלפי האונס. האם אנחנו משלימים עם האונס? האם טוב לנו שיש לנו תירוץ וממילא אנחנו לא כל כך מחויבים? וחמור מכל אלו – האם האונס הופך להיות דרך חיים אצלנו? האם אנו רואים את חיינו כאוסף של אילוצים שבסופו של דבר מכתיבים לנו את סדר היום ואנו מקבלים זאת כמעין גזירה שאין מה לעשות נגדה?
כאן באה פרשתנו ומאשימה את מי שלא צועק. אתה אנוס. נכון. אבל מדוע לא צעקת? האם היה לך נוח שיש לך אונס? הצעקה היא סמל מאד עמוק לדרך בה האדם מקבל את אורח החיים שלו. כשאדם מתמרד כנגד האונס, אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהוא יפעל לשינוי. שהוא יבנה לעצמו מסגרת חדשה של אורח חיים שבמסגרתה הוא לא ימצא את עצמו אנוס בכל עת ובכל שעה. צריך לצעוק. צריך לפתח גישה השוללת מצב חיים שכל כולו אונס.
עוד מעט קט ונעמוד בתפילה ובבקשה לפני בורא שימחל ושיסלח. בעומדנו שם נאמר: אבינו מלכנו, חוננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו. את המילים "כי אין בנו מעשים" יש המפרשים כבקשה למתנת חינם שכן "אין בנו מעשים" ריקים ודלים אנו מכל המצוות ומה שהיה צריך להיעשות לא נעשה ובכן, מבקשים אנו מבורא עולם שיחוננו במתנת חינם. אולם יש המפרשים מילים אלו כבקשה בהקלה מחומרת העונש שכן "אין בנו מעשים" המעשים שנעשו לא נעשו במזיד אלא בשגגה ומשום כך אין להחשיבם כמעשים.
נראה כי הדברים שנאמרו לעיל ביחס להתייחסות הנכונה אל האונס, נכונים הם לגבי שני סוגי המעשים הן אלו שהיו צריכים להיעשות ולא נעשו, כמו המצוות. והן אלו שהיו צריכים שלא להיעשות, ונעשו, כמו העבירות.
ראשית נתייחס אל המעשים שהיו צריכים שלא להיעשות ונעשו, כלומר העבירות. במסכת מכות שנינו ששלש ערי מקלט היו בעבר הירדן המערבי ושלש בעבר הירדן המזרחי. שלש ערים אלו היו מסודרות כשלש גפנים בכרם האחת למעלה בצפון, השניה תחתיה במרכז, והשלישית למטה בדרום. שאלה הגמ' לשם מה יש בעבר הירדן המזרחי אותו מספר של ערי מקלט כמו בעבר הירדן המערבי והרי האוכלוסיה בעבר הירדן המזרחי הרבה פחות צפופה. על כך השיבה הגמ' שבגלעד מצויים יותר רוצחים מאשר בעבר הירדן המערבי. שוב שואלת הגמ' על עבר הירדן המערבי שיוצא ששכם הנמצאת במרכז קרובה לשתי ערי המקלט האחרות בעוד השתים שבצפון ובדרום קרובות רק לשכם ולא לעיר הקיצונית השניה בצפון או בדרום. משיבה על כך הגמ' שראוי לה לשכם להיות קרובה לשתי ערי מקלט נוספות שכן בשכם מצויים רוצחים.
שואל המהר"ל, הרי הדיון הוא לגבי ערי מקלט המיועדות לרוצחים בשגגה, והגמ' מסבירה שמכיון שישנם הרבה רוצחים באזור מסוים לכן יש ריכוז גבוה יותר של ערי מקלט באותו מקום והרי הרוצחים הם רוצחים במזיד בעוד ריכוז ערי המקלט מיועד לרוצחים בשוגג?
משיב המהר"ל שיש קשר עמוק ופנימי בין רוצחים במזיד לרוצחים בשוגג. הפרסומת אומרת שתאונות אינן קורות, הן נגרמות. כשיש רוצחים במזיד, משמעות הדברים היא שיש זילות של חיי אדם, שהאצבע קלה על ההדק. כיון שכך יש לנו לצפות שיהיו גם יותר רוצחים בשוגג. השגגה באה על רקע מסוים, למרות שהיא שגגה גמורה.
כשהייתי ילד והייתי נכשל בהדלקת אור בשבת בשגגה היו עיני פוגשות בעיני אבי והן זועמות. הייתי מצטדק: זה היה בלי כוונה. והוא משיב: היית צריך להתכוון שלא!
אכן, אונס רחמנא פטריה, אבל כשאדם מקבל את האונס כאורח חיים הרי שקורים לו הרבה אונסים. לפתע מתברר שהשגגות אינן מקריות אלא חלק מתפיסת עולם סלחנית המחכה לצידוק מינימלי ומיד היא מתירה לעצמה את השגגה, את האונס, את הטעות.
משמעות הצעקה על האונס היא התמרדות כנגד המצב שבמסגרתו קורה האונס. כשאדם צועק על אונסו הוא שואף לשינוי ערכי, לשינוי בחייו, כדי ליצור מציאות חיים אחרת שבה הוא נוטל אחריות על מעשיו ומקטין את מספר מקרי האונס למינימום.
עד כאן באשר למה שלא היה צריך לקרות וקרה, כלומר העבירות. ומכאן למה שהיה צריך לקרות ולא קרה, כלומר המצוות של קיימנו. כי אין בנו מעשים טובים כל הצורך.
הגמ' בתחילת כתובות דנה במקרה של אחד שנסע למדינה אחרת והשאיר אחריו גט בתנאי שאם לא יחזור תוך שלשים יום יהיה גט ואם יחזור לא יהיה גט. עברו שלשים יום והוא שב, אלא שהפסיקו הנהר ולא נמצאה המעבורת, ולא יכל לעבור ולהגיע בפועל ממש. היה עומד מעברו השני של הנהר וצועק: ראו שבאתי, ראו שבאתי. רצה האיש שתחשב ביאתו עד גבול העיר מעבר לנהר, כביאה ולא יכנס הגט לתוקף. פסק שמואל: אין זו נחשבת ביאה חזרה. הראשונים במקום ניסחו את הכלל ההלכתי העולה מתוך המקרה הזה במילים: "אונס כמאן דעביד – לא אמרינן". כלומר יתכן שהאונס יכול להיחשב כתירוץ למעשה שנעשה או למעשה שלא נעשה, אבל לעולם לא יוכל האונס להיחשב כאילו שהמעשה נעשה בשלמותו. עומד אדם מן העבר השני של הנהר, אונסו ברור לכל, יתכן שהמדובר גם באשת כהן שאם יחול הגט בשל אי ביאתו חזרה, לא יוכל להחזירה לאחר מכן כל ימיו, ולמרות זאת פוסק שמואל שהעובדה שהוא לא הגיע באונס, אינה יכולה להחשיב את אי הגעתו, להגעה.
למדנו מכאן מסר חשוב מאד. אכן, יש לנו הרבה פעמים תירוצים, הסברים, נימוקים וכדו'. אבל אנחנו צריכים לזכור שכל התירוצים שבעולם לא יכולים להיחשב כאילו באנו בפועל. האונס יכול אולי להסביר מדוע לא עשינו את מה שלא עשינו. אבל האונס לא יוכל לעולם להפוך את מה שלא עשינו למה שעשינו.
פעמים רבות אנו מתמודדים בין כותלי בית המדרש בתירוצים מתירוצים שונים, היו לי סידורים, הייתי צריך לנסוע, כאבה לי הבטן וכדו'. כנגד כל אותם התירוצים צריך לזכור שעם כל ההבנה לקשיים, הרי שלעולם זה לא יוכל להיחשב כאילו שלמדנו, כאילו שהתקדמנו בעבודת ה'. אונס כמאן דעביד – לא אמרינן.
מכאן שוב להתנגדות לאונס. ההבנה שאונס האקראי, והאונס שאנו מאמצים אותו כדרך חיים של תירוצים והסברים, לא יוכל לעולם להוות תחליף לעשייה ממשית וברוכה.
שוב עולה הדרישה לצעקה. הצעקה באה מתוך ההבנה שתירוצי האונסים השונים לא יובילו אותי לשום מקום. אני רוצה את התוצאה ומה ארוויח בתירוצים. כאן צעקה הנערה. כאן יש את ההתקוממות נגד דרך חיים של תירוצים ואונסים למיניהם. כאן יש את הפתיחה לדרך חיים נכונה שבה יש יותר יוזמה, יותר אחריות ופחות תירוצים...
