פר' בלק – אהליך יעקב, משכנותיך ישראל
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור
אהליך יעקב, משכנותך ישראל
שיחת הרב אריה הנדלר – סגן ראש הישיבה, לפרשת בלק
"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". על פסוק זה אמרו במדרש:
"כתיב כי מראש צורים אראנו... למה הדבר דומה? לאדם שבא לקוץ את אילן. מי שאינו בקי, קוצץ את הגופים כל ענף וענף ומתייגע. והפיקח מגלה את השרשין וקוצץ. כך אמר אותו רשע: מה אני מקלל כל שבט ושבט, הריני הולך לשרשן. בא ליגע - מצאן קשים. לכן אמר כי מראש צורים אראנו..."
(מדרש רבה במדבר פרשה כ פסקה יט)
בלעם הוא הפיקח. הוא המבין שאין טעם לעסוק בענפים, יש צורך להתמודד עם השורש, והשורש הוא ראש צורים וגבעות, וכהסבר המדרש שם בהמשך הדברים, שראש צורים הם האבות, והגבעות הן האמהות. בלעם מבין שאם רוצים לעקור את האומה הזו יש צורך לעקור אותה מן השורש, ואכן הוא בא אל השורש, אלא שבבואו אל השורש הוא מתייאש שכן השורש הוא שורש קשה, ובלתי ניתן לעקירה.
ה'שפת אמת' מבאר שאף התובנה הזו שבאה לבלעם בנבואה, אף ההיכרות הזו שזכה בלעם לעשות עם שורשם של ישראל, היתה לטובתם של ישראל. הקב"ה הביא את בלעם לראות את השורש, את מעלתם של ישראל, את החיבור העמוק שיש לישראל בשורש המציאות, את המעמד שיש לאבות ואמהות האומה, ומתוך גילוי זה הבין בלעם שאין לו מה לקלל את ישראל. מעמדם של ישראל הוא עמוק וגבוה יותר מכל מקום שהקללה יכולה להגיע אליו, ובשל כך הוא פורש ובמקום לקלל הוא מברך. האמירה "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" היא מעין תירוץ מדוע איננו מסוגל לקלל. ההסבר הוא – עם ישראל נמצא בדרגה הגבוהה מן הקללה.
כאן באה ההבחנה בין מידתו של בלק לזו של בלעם. בלק תופס את עם ישראל כעם נורמלי, עם בין האומות. התפיסה הזו מביאה אותו למחשבה על האפשרות להשמיד את עם ישראל. המבט השטחי אינו חושף את השורש הקשה של עם ישראל, את חיבורם העמוק למציאות, לבורא עולם. בלעם לעומתו, זוכה לגילוי נבואי החושף בפניו את מעמדם המיוחד והפנימי של עם ישראל ומשום כך הוא נסוג. הקללה הופכת לברכה.
על פי ההבחנה הזו שבין בלק לבלעם מבאר ה'שפת אמת' את שני חלקי הפסוק "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל". יש לעם ישראל שתי בחינות הופעה, יעקב וישראל. השם יעקב מסמל את הקשר והזיקה שיש בין ישראל לאומות העולם. מקורו של השם יעקב הוא בשל הזיקה והקשר שבין יעקב לעשו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב". עשו עצמו דורש את שמו של יעקב על משקל ההתמודדות איתו עצמו "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים". שם זה של יעקב מסמל את ההתמודדות של עם ישראל עם המציאות הקיימת בעולם. את הסבל שנובע כתוצאה מהצורך להתמודד עם אומות העולם במהלך הפשוט של ההיסטוריה. ההבחנה בין שני השמות מתחדדת על רקע המאבק של יעקב עם המלאך, שרו של עשו. לאורך כל הקרב, המתמודד הוא יעקב. זהו קרב של לילה, של גלות, של קושי, של ותקע כף ירך יעקב, של צולע על ירכו. בסוף הלילה, כשמתפזר ערפל הקרב מתברר כי יעקב ניצח "וירא כי לא יכול לו". המלאך נאלץ להודות ליעקב על הברכות ומכריז: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". שמו של ישראל מתחבר אל נקודה שהיא למעלה מן הקרב, ולמעלה מן ההתמודדות. זהו השורש הקשה אליו נחשף בלעם.
על פי דרכו של ה'שפת אמת' בדרשותיו נקשרה הבחנה זו להבדל שבין ימי החול לקדושת השבת. ימי החול הם הימים בהם מתרחשת ההתמודדות החיצונית עם העולם הגשמי. זוהי נקודת ההשוואה שבין ישראל לאומות העולם, הללו עובדים והללו עובדים... שבת היא נקודת ההתייחדות של עם ישראל עם נקודתו הפנימית. זוהי הנקודה שבה לאומות העולם אין נגיעה, "גוי ששבת חייב מיתה". בשבת מתגלה הנקודה הפנימית שהיא למעלה מכל מאבק, למעלה מכל נגיעה של חולין, נקודת הקודש של "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו".
כיון שכך, באים אנו להבנה נוספת: קיים קשר בין המאבק של יעקב לבין התוצאה של ישראל. המאבק של יעקב לאורך כל הלילה הכשיר בסופו של דבר את התוצאה של "לא יעקב יקרא עוד שמך כי אם ישראל" את התלות מפרשת התורה בעצמה "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". המאבק הוא שהוליד את השם ישראל.
ואפשר אולי אף עמוק מזה, המאבק הוא זה שחשף את הנקודה הפנימית שהיתה קיימת שם משכבר הימים אלא שהמאבק הוא שאפשר ליעקב להתוודע אליה. כך גם הדברים ביחס לשבת הבאה לאחר ימי החולין. נקודת השבת שם היא, התחושות המרוממות, הקדושה, נקודת הפנימיות, כל אלו ועוד ממתינים בין קפלי השבת, אלא שהאדם איננו יכול להתוודע אליהם אלא אם כאן נאבק לפני כן במאבקיו החיצוניים עם העולם המציאותי והגשמי.
מכאן עוברים הדברים אל עולמנו הרוחני האישי. אכן, בכל אדם יש נקודה של קודש. נקודה פנימית שהיא למעלה מכל מאבק, למעלה מכל שחיקה. נקודה שהיא בירושה לאדם "מראש צורים ומגבעות". בהיותו בן לעם ישראל זוכה הוא ב"נשמה טהורה שנתת בי". ההדגשה היא שהגישה אל נקודת קודש זו מתאפשרת רק לאחר שהאדם משלים את עצמו בכל מערכת העשייה שלו. קשה מאד לבנות את העולם הרוחני רק על סמך הנקודה הפנימית והנפשית הזו, משום שהאדם אינו מסוגל לחוש את הנקודה הזו ולהתחבר אליה אם עולמו המעשי, החיצוני, הגשמי איננו מתוקן. רק בסוף הקרב עם המלאך מתוודע ומבין יעקב עד כמה הוא בעצם ישראל, אבל הוא היה זקוק לקרב של לילה שלם כדי לדעת על כך...
כל זה מביא אותנו למחויבות שלנו למאבק על עולמנו המעשי. למחויבות שלנו לקיום מצוות ולשמירת ההלכה – במעשה. רק מתוך תיקון המעשים והמידות בעולמנו המעשי וההתנהגותי נוכל להיחשף בצורה מלאה לכוחות הפנימיים הגנוזים בקרבנו להם זכינו בירושה כבנים ל'ראש צורים' ול'גבעות'.
התובנות שדובר בהן לעיל, מביאות אותנו לנקודה נוספת. הקדשנו את השבוע האחרון לשיחות ושיעורים בנושא של 'קירוב רחוקים', וגם השבת הקרובה תהיה מוקדשת לנושא הזה. באגרתו המפורסמת המכונה 'אגרת תקנ"ה' משיב הרב קוק לידידו הרידב"ז ש"האשים" אותו בכך שהוא מקרב את כולם, ואף את פושעי ישראל.
בתשובתו מבחין הרב קוק בין שתי קדושות שנתעטרו בהם ישראל. יש את הקדושה הסגולית הבאה מבטן, מעצם היותם עם ישראל. קדושה זו איננה קדושה בחירית, ואיננה נרכשת. היא מונחת בעצם אופיים של ישראל. זוהי קדושת "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". לעומתה יש את הקדושה המעשית, זו הנבנית על סמך עשייה שבקדושה, קיום מצוות, וכל מעשה טוב. גם הרב קוק מדגיש "שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המידה שהבחירה מסייעה את גילויה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושת האמונה ותלמוד תורה".
במהלך עם ישראל בהיסטוריה, היו דורות והיו דורות. היו דורות שבהם הודגש יותר הפן המעשי, ההלכתי, של קיום מצוות ושמירה על הגדרים המעשיים של הדת. אולם יש דורות, ודור עקבתא דמשיחא מתאפיין בכך בייחוד, שבולט בהם יותר הפן הגרעיני של קדושת עם ישראל מצד עומק נשמתם ולא דווקא מצד טוהר מעשיהם. זהו הדור שבו אנו מצויים כעת. זהו דור שבו רבים הם המדגישים כי הם ישראלים ולא יהודים, זאת משום שההגדרה יהודי מתחברת להם אל הדת, בעוד ההגדרה ישראלי מתחברת להם אל הלאום. רוצים הם להבליט את השיוך האתני, הפנימי, הסגולי, ולדלג ולהתעלם מן השיוך המעשי של שמירת תורה ומצוות. האמירה "אני דתי בלב" היא אמירה הבאה להדגיש את החיבור הפנימי שיש לאדם אל אלוקים, וזאת מתוך התעלמות מן המחויבות המעשית.
צריך לראות את הניתוח הזה שעושה הרב קוק ביחס לדור, על רקע הגישה הכללית של הרב קוק האומרת כי בעקבתא דמשיחא יש התעוררות של כל הרובד הפנימי, הן של המציאות והן של עם ישראל. עם התעוררות הרובד הפנימי, שכבת היסוד, מתעוררת גם הגישה המדגישה את הפן הפנימי של כל אחד ואחד מישראל - ראש צורים וגבעות. הבנה זו של הדור, היא שהביאה את הרב קוק לעסוק בקירוב. התחושה החריפה של השיוך הלאומי של דור זה של עקבתא דמשיחא, חושפת את הקשר הפנימי של כל אחד ואחד מישראל בדור הזה, לסגולת ישראל. מכאן האמונה בסיכוי, באפשרות לקרב. ובפועל ממש תבוא ההכוונה לדרבן כל אחד ואחד מישראל להתוודע אל הסגולה הפנימית על ידי רוב המעשה.
רבים שואלים מה טעם יש בדחיפה של יהודי להניח תפילין אם הוא לא ממש משוכנע 'מבפנים', מה טעם יש להניע אישה להדליק נרות של שבת אם אינה מכירה בקדושת השבת. התשובה מצויה בסיפור שסיפר ר' שלוימל'ה קרליבך על אשתו של החוזה מלובלין שלא היה לה כסף בביתה לצרכי שבת ועמדה בקרן הרחוב לקבץ נדבות. עבר שם איש אחד גס מאד שלא היה לו שום קשר לקדושה והשליך לה שתי מטבעות זהב שהיה בהן סיפק לקנות כמעט את כל צרכי השבת. הרבנית מלובלין ברכה אותו שהאור של נרות שבת ילווה אותו. מאוחר יותר בזמן קידוש עלתה נשמתו של החוזה מלובלין לגבהי מרומים ושם רואה הוא דין ודברים, הרבנית ברכה את אותו היהודי באור של נרות שבת, אבל הוא איש גס כל כך, ואינו ראוי לאור של נרות שבת. התלבטות. בין כך ובין כך שמו לב שם בפמליה של מעלה שהחוזה מלובלין שם. פנו אליו ושאלו אותו מה דעתו. השיב החוזה מלובלין: אתם אומרים שהאיש אינו ראוי לאור של נרות שבת בגלל שהוא כל כך גס, אפשר אולי הוא כל כך גס משום שאין לו אור של נרות שבת, אם תתנו לו אור של נרות שבת, אולי לא יהיה יותר גס כל כך? חסידים מספרים שהאיש הזה שזכה לאור של נרות שבת, בא להסתופף בחצרו של החוזה והפך להיות אחד מהחסידים היראים והשלמים. אכן, מי יודע ערך של מצוה ומה שהיא יכולה להניע בנפשו של אדם. זהו מימוש של הדברים אותם כתב הרב קוק לחברו הרידב"ז שברית כרותה היא שהסגולה הפנימית תתגלה לפי רוב המעשה. המעשה החיצוני הוא שיסייע בידי כל אחד ואחד להגיע ולחשוף את הזיקה הפנימית הקיימת בנשמתו ומכאן הדרך אל אלוקים קצרה היא.
