פר' קרח- תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם?
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור
מסתבר כי השבת ידברו רבנים במרבית בתי הכנסיות על גנותה של המחלוקת. פרשת קורח מגלגלת לידינו את האפשרות להתריע ולהזהיר מפני הסכנות שבמחלוקת ואפשר שראוי ונעשה כך. השאלה היא האם יכולים אנו, יושבי בית המדרש להרשות לעצמנו את ההתרעה מפני המחלוקת? נראה שאחת המילים הראשונות אותן מפנים כל בן ישיבה צעיר, היא המילה 'מחלוקת'. בזמן השירות הצבאי, במסדר הלילה, כשעמדה על הפרק שאלת זמנו של מסדר ההשכמה, נשאלה השאלה מתי אפשר להתפלל, או במילים אחרות מתי הנץ, ושוב, מחלוקת, הנץ הנראה – הנץ האסטרונומי... המפקדים היו תמהים איך תתכן מחלוקת בשאלה מתי זורחת השמש, ואנחנו הסברנו להם שגם בכגון זה, אפשרי ותהיה מחלוקת... ובכן, האם אפשרי לנו, בני הישיבות, לדבר בגנותה של המחלוקת?
זאת ועוד, "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", האמנם? האם אנו המגדלים כל בחור צעיר על חשיבותה של החשיבה האחרת, על הסברה ההפוכה, על החברותא שנועדה ליצור מתח הפכי, האם אנו יכולים לדבר על שלום? תלמידי חכמים מרבים להתווכח כחלק משיטת הלימוד, ואיך ירבו שלום בעולם?
מסתבר שאנחנו זקוקים למספר הנחות יסוד כדי להבין את משמעות המחלוקת ואת משמעות השלום.
האמת צריכה להיאמר, יש משהו קוסם, מסעיר, מושך, במחלוקת. אנשים השרויים במחלוקת אלו על אלו, ובעיקר אם המדובר במחלוקת אידיאולוגית, ערכית, משרים תמיד תחושה של אנשים רציניים, אנשים חושבים, אנשים שיש להם ערכים. הם חולקים, משמע יש להם דעה, יש להם דרך. המחלוקת לכשעצמה תורמת לא במעט לחידודה של תפיסת העולם של החולקים. הדיון, הויכוח ואף המלחמה, מסייעים לכל אחד מן הצדדים להביא את השקפתו ואת עמדתו לידי ביטוי בצורה מוגדרת, ומחודדת. הדברים אמורים לא רק במישור הפרטי, אלא גם במישור הלאומי. השפת אמת אומר שזו ההבנה בפסוק "ולאום מלאום יאמץ", לאמר, בניינו ואימוצו של לאום אחד יהיה מתוך המפגש המלחמתי עם הלאום השני. דווקא מתוך המלחמה מתחדד אופיה של כל אומה.
הדברים מגיעים לעיתים אף לידי קיצוניות שהצדדים כלל לא התכוונו אליה. המתווכחים מקצינים לעיתים את עמדותיהם רק כדי להדגיש עד כמה שונים הם מזולתם. נראה להם למתווכחים שהקיצוניות היא זו שתבטיח שלא יטעו בהם. הם אינם כמו השאר. הם ייחודיים.
כיון שהגיעו המתווכחים לידי כך, הלך השלום והתרחק מהם. קשה מאד לגשר בין הצדדים לאחר שכל אחד מהם הקפיד להתחפר היטב בהגדרות המצמצמות ביותר של השקפת עולמו. כדברים הללו כתב הרב קוק:
"וכל מה שירחק חוג האורה של הידיעה המוכרה מהידיעה האחרת, ככה יגדל הצל שהיא מטלת יחד עם הבהירות שהיא גם כן גורמת בכללות. והדברים נכרים ביותר, ביחש של כל חכמה מוגדרת לגבי חברתה, שכל מה שיותר יתיחד ויעמיק אדם בחכמה מיוחדה, ככה יגדל כח הצל שמושלך על ידי זה על מרחבי חכמות והכרות מוגדרות אחרות". (אורות הקודש, ח"א, אות ח, שלום הדעות)
במצב שכזה, אכן נתפס השלום כפשרה. מאחר וכל אחד מן הצדדים הביע את עצמו בצורה כה מוקצנת וברורה, הדרך היחידה להשיג שלום תהיה ויתור של כל אחד מן הצדדים על עקרונות, הגדרות, ודקויות שהגיע אליהן במהלך הויכוח. הויתור, הפשרה, אינם פופולריים. הם מסמלים זניחה של ערכים, של עקרונות, של אידיאולוגיה. תלמידי חכמים, על פי גישה זו, יהיו רחוקים מאד מן השלום שכן הם משקיעים את זמנם בטיפוח ובחידוד עקרונותיהם, תפיסת עולמם, והגדרותיהם ההלכתיות. ובכל זאת, אמרו חז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". ככל הנראה לא הבננו את הדברים נכון...
נראה שאפשר להציג את הדברים בדרך אחרת. אחת הדוגמאות הקלאסיות של ויכוח קיצוני ושלום בסופו, היא הדוגמא של שלשת הספירות הראשונות המוכרות לנו מאילן הספירות, חסד, גבורה, תפארת. החסד היא מידה ימנית. היא מידה מקרינה, משפיעה, נותנת. כולה אומרת חיוביות, זרימה, יציאה כלפי חוץ. חסד. הגבורה היא מידה הפכית לגמרי. הגבורה אומרת איפוק. "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". הגבורה אומרת צמצום, ביקורת, הגבלה, הגדרה (הבאה מן המילה גדר). לכאורה לפנינו שתי גישות מנוגדות לגמרי. הנקודה השלישית במבנה הזה היא נקודת האמצע, נקודת התפארת. זוהי המידה הכלולה משתי המידות הראשונות גם יחד. ההדגשה היא שהדרך המקובלת לציור שלשת מידות אלו הוא המבנה המשולש שקדקודו פונה כלפי מטה, מעין צורת הניקוד סֶגול. נראה שיש למבנה הדווקאי הזה מה ללמד אותנו. המידה האמצעית איננה מצויה על אותו הקו עליו נמצאות שתי המידות המנוגדות כל כך. אכן, אילו היה הימין יוצא לקראת השמאל במלא כוחו, והשמאל היה יוצא לקראת הימין במלא כוחו, היה נוצר מפגש באמצע, אבל המפגש הזה היה 'תוקע' את שתי המידות גם יחד. התוצאה היתה תוצאה אמצעית שהיא מעין 'פרווה', לא ממש ימין וגם לא ממש שמאל, קצת ימין וגם קצת שמאל. זהו השלום המעושה. זהו השלום שמעורר בנו את התחושה החריפה של פשרנות, שמישהו וויתר כאן על עקרונותיו. במבנה הספירות יש תנועה של הימין לקראת מפגש עם השמאל, ויש תנועה של השמאל לקראת מפגש עם הימין, באמצע כמובן, אבל יש גם תנועה נוספת והיא התנועה כלפי מטה. המפגש יתקיים באמצע אבל למטה. מסתבר שכדי לקיים מפגש אמיתי יש צורך שכל אחת מהדעות הקיצוניות 'תרד' קצת מהגובה שבו היא נמצאת. אין משמעות הדברים וויתור על ההגדרה. ההגדרה תמשיך להיות ימין ושמאל, חסד מול גבורה. הירידה מן הגובה היא בעצם הוויתור על האגו. את הויכוח יש לקיים בלי אגו. הוויכוח צריך להיות ויכוח בין עמדות. את האגו צריך להשאיר בצד. צריך להדגיש, ברמה של ימין ושמאל מתקיים כאן בדיוק אותו מפגש עקרוני שהיה מתקיים לו שתי הנקודות היו נעות זו לעומת זו באותו הגובה. מה שהשתנה הוא הגובה, הגאווה, האגו. כעת אנחנו מדברים לענין, לגופם של דברים, ימין מול שמאל.
מפגש מן הסוג הזה מניב תוצאה שונה בתכלית מההיתקעות הפשרנית עליה דברנו מקודם. פיזיקלית במפגש כזה בין שני כוחות מנוגדים כשהתנועה היא כלפי מטה, ייווצר כוח שינוע בצורה מאוזנת ואמצעית, כוח שיהיה מורכב משני הכוחות שיצרו אותו, הכח הימני והכח השמאלי, החסד והגבורה. לא פשרה לפנינו, אלא הרמוניה לפנינו.
ועדיין אין הדעת מתפייסת. התביעה לעקרוניות, לאידיאולוגיה, מניעה אותנו לבחור, או – או! אתה צריך להחליט, אתה מן הימין או מן השמאל.
ובכן, התשובה נמצאת בנפש האדם. כשמציירים את העולם במבט של או – או, של הקצנה עקרונית, הופכת תפיסת העולם ונעשית צרה ומצומצמת. המתווכחים הולכים ומדקדקים את תפיסתם עד כדי עובי השערה. המפגש המתרחש לאחר הוויתור על האגו, בנפש האדם, הוא מפגש עמוק ביותר. האדם איננו מוותר על עקרונותיו. הימין ישאר ימין והשמאל ישאר שמאל בסופו של דבר, אבל הימין יהיה רחב יותר, מקיף יותר, כולל יותר מאשר היה לפני כן, וכך יקרה גם לשמאל. כל עמדה תהיה עמדה כוללת יותר ועמוקה יותר משום שכבר לקחה בחשבון את העמדה ההופכית אליה. משום שכבר לקחה מן העמדה ההופכית את שהיה עליה לקחת. בנפש האדם תמצא לכל הדגשה של כל אחת מן העמדות, פינה מתאימה. הכיוון הכללי יישמר ללא כל צל של ספק, אבל העמדה תהיה כוללת יותר, מלומדת יותר, עמוקה יותר. אם בסופו של ויכוח לא למדנו כלום ממה שאמר לנו זה שכנגדנו, הרי שלא עשינו כלום בויכוח. התחלנו עם עמדה צרה, וסיימנו עם אותה עמדה בדיוק. אבל אם מתוך הויכוח למדנו משהו, לקחנו משהו, נתנו מקום גם לעמדה המנוגדת בתוך המכלול הגדול של עמדתנו העקרונית, הרי שעשינו הרבה גם לטובתה של העמדה שבה אנו מצדדים.
שבים אנו אל המשפט שכה העסיק אותנו "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". תלמידי חכמים אינם בהכרח אנשים של פשרות. הם אנשים של שלום. בסיגו ושיחו של תלמיד חכמים צריך להימצא רוחה הדעת שיתן את התחושה הברורה של התייחסות לעמדות אחרות, לכיווני חשיבה אחרים. צריכה להיות התחושה של כבוד וענווה כלפי עמדתו של האחר. במשאו ובמתנו של תלמיד חכם צריכה לעבור התחושה שהוא כבר חשב על האפשרות ההפוכה, ו... לא, הוא לא שלל אותה, אלא הוא לקח ממנה את מה שהיה יכול לקחת וחיבר אותה עם ההשקפה העקרונית שלו. השלום איננו התפשרות עם מיעוטים, אלא הוא חיפוש אמיתי אחר הנקודה הפנימית והיסודית שכל אחד מאתנו יכול לקחת מן הדעה המנוגדת לו.
מתוך כך אנו באים להבנה מעמיקה יותר של מושג נוסף והוא המושג 'השלמה'. אנשים רבים רואים במושג השלמה מילה נרדפת להתפשרות. אבל האמת היא שההבדל בין השלמה לבין התפשרות הוא בדיוק כהבדל שבין שלום לפשרה. השלמה משמעותה לקחת את המציאות ולמצוא בתוכה את מה שאתה יכול לקחת ממנה באמת. המציאות ניתנת להתייחסות שלך. אתה תקבע כיצד תתבונן על המציאות. אם תדע לקחת מן המציאות את מה שמתאים לך על פי הלך רוחך, על אופייך המיוחד, הרי שהמציאות הזו תשלים אותך, ותשלים איתך. זהו העומק של המושג השלמה. לא זו בלבד אלא שיש מצב שתגלה בעצמך כוחות שעד היום לא ידעת על קיומם ושדווקא המציאות, זו המנוגדת לכל תוכניותיך, זו שהעמידה אותך בפני האתגר, דווקא המציאות הזו היא שחשפה בך את היכולות העמוקות הללו שאתה נזקק אליהן כדי להגיע אל ההשלמה.
