פר' במדבר -כיתרון האור מן החושך
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור אנחנו יודעים שחומשי התורה קיבלו כל אחד ואחד את השם שלו: בראשית, שמות, ויקרא במדבר ודברים, לא לפי המילה הראשונה. בבראשית, זה אכן במילה הראשונה. אך בשמות – היו צריכים לקרוא לו 'ואלה'. במדבר – היה אמור לקבל את השם 'וידבר' וכו'. לא קוראים לספרים לפי המילה הראשונה. אלא מה, כנראה שבכל זאת, השמות שנותנים לחמשת החומשים – זה שמות שאומרים משהו. קחו למשל את ספר בראשית – שמו מעיד עליו: ראשית, התחלה וכו'.
אם אנחנו הולכים לספר במדבר, שאנחנו הולכים לפתוח בו בשבוע הזה, אנחנו שואלים את עצמנו על שום מה ולמה ספר 'במדבר'. יתר על כן, ספר במדבר זהו הספר שמדבר על הנדודים של עם ישראל במדבר, ומתאר את המעבר והדרך הארוכה שהעם עושה מהר סיני עד הכניסה לארץ ישראל. הוא מספר את הסיפור. שמות – זה יותר יציאת מצרים, ויקרא – זה הקרבנות, דברים – חזרה אחרונה של משה רבנו לפי שנפטר, אך במדבר – זה הסיפור בעצמו. הסיפור של המדבר. לכן 'ספר במדבר'. השאלה היא, האם כמו ספר בראשית –ש אומר בראשית, האם במדבר – יכול ללמד אותנו משהו עמוק יותר?
אומר המדרש (במד"ר פ"ב):
"ימצאהו בארץ מדבר וגו' מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל שנאמר (הושע ט) 'כענבים במדבר מצאתי ישראל' לכך ימצאהו בארץ מדבר, מדבר היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים.
'ובתוהו ילל ישימון' תוהו ולילה היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים ועד שלא קבלו את התורה לא עשה כן אלא כיון שיצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה..."
שני חלקים במדרש: חלק ראשון: 'כענבים במדבר מצאתי ישראל'. חלק שני: איך שהעולם היה כמו תהו ולילה עד שעם ישראל יצא למדבר, וקיבל את התורה. כדי להבין את המדרש הזה, אני רוצה ללכת עם הביטוי 'תוהו':
אנחנו רגילים לומר, שבריאת העולם הולכת עם חסד. 'כי אמרתי עולם חסד יבנה', וזה מאוד הגיוני. כשהקב"ה רוצה לבנות עולם, אז המידה הראשונה שצריך כדי ליצור ולהעניק, זה חסד. בלי רצון לעשות משהו, בלי רצון לתת, לפעול – לא יהיה שום דבר במציאות. חסד, זה התנועה. חסד, זה הרצון לעשות משהו. חסד זה כל דבר שאדם מוכן לצאת מעצמו. לחשוב על דבר שהוא חוץ ממנו. לכן זו הפעולה הראשונה של בריאת העולם.
מצד שני, כתוב שהקב"ה ביקש לברוא את העולם במידת הדין, והוא ראה שהעולם לא יכול לעמוד, אז הוא ברא אותו במידת הרחמים. זאת אומרת, שלכתחילה הקב"ה לא רצה לברוא את העולם עם חסד. דין – זה הפוך מחסד. דין אומר: תעצור. 'יקוב הדין את ההר'. לא נותנים, הכל לפי הדין. רגע, אז העולם מתחיל עם חסד או עם דין? מה האמת? מה היסוד?
וכאן התשובה: בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום. ויאמר אלוקים יהי אור'. זאת אומרת, שלפני שהיה את האמירה 'יהי אור', לפני שהקב"ה מתחיל 'לתת', הוא קודם כל יוצר את החיסרון. את התוהו. את הריק. תוהו זה שיש חוסר. מאוד רוצים – רק אחרי שיש את הוואקום הזה, את החיסרון, החושך והתהו – אז מגיע 'ויאמר אלוקים יהי אור'. זאת אומרת שהכל נכון. הקב"ה ביקש לברוא את הועלם במידת הדין, כלומר, הוא מכניס לעולם דבר ראשון שתרגיש מה זה שאין. תרגיש מה זה שיש מידת הדין, ו'יקוב הדין את ההר'. כל הזמן 'לא'. ואז – 'ויאמר אלוקים יהי אור', אז רואים את יתרון האור מן החושך. בשביל שאנשים יידעו להעריך כמה אור יש להם, צריך לסגור להם את האור, ושיהיה קשה וחסר, ואז הוא ידע להעריך. זה העומק.
והאמת היא, שמה שאני אומר עכשיו גם כן נמצא בקבלה, מי שפותח את ספר עץ חיים למהרח"ו, יראה כבר בהתחלה שהקב"ה עשה קודם כל חלל פנוי, ואז ברא את העולם. העולם זה התיקון לוואקום.
נחזור למדרש: 'כענבים במדבר מצאתי ישראל'. נצייר לעצמנו את הציור של ענבים במדבר. אדם הולך במדבר, הוא עייף וצמא, חם לו, ופתאום: נווה מדבר. לא סתם, אלא עם ענבים. זה גם משביע, זה גם שתיה. זה הכל. איך יודעים להעריך ענבים? במדבר. 'ענבים במדבר מצאתי ישראל'. הקב"ה הסתובב בעולם כמו יהודי שמסתובב במדבר, והוא צועק: יבש פה בעולם! תנו לי עם ישראל!. ופתאום יש עם ישראל. אל הנער הזה התפללתי. הרי כל כך היה חסר כלל ישראל בעולם. עם ישראל כל כך חסר בעולם, כמו ענבים.
ממשיך המדרש ואומר: תוהו ולילה היה העולם, עד שבאו ישראל לעולם. כמה חסר היה העולם עד שנתנה התורה. וכאן אני רוצה לומר משהו: אנחנו בד"כ משתדלים לחנך מאוד פוזיטיבי. אנחנו באים ואומרים למה מה שאנחנו דוגלים בו – זה טוב. אך יש בזה לפעמים קצת חיסרון. כי לפעמים, בגלל שאנחנו לא מדברים נגטיבי, אז בחורים לא יודעים להעריך מה יש. את ה'בנאות דשא ירביצני', שיש ליהודי שקיבל תורה, שקיבל דרך בחיים. צריכים לפעמים לדעת שהעולם הזה היה תוהו. בלי עם ישראל, ובלי עם ישראל עם תורה. זה ריק מתוכן. כשאין תורה- זה תוהו ילל ישימון. זה מדבר. הגמרא בפסחים אומרת:
"רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?"
מה השמחה שלי? כשאני מסתכל על האלטרנטיבה. כשאני רואה מה היה יכול לקרות איתי. אלמלי התורה בעולם, הייתי סתם יוסף חסר תוכן. ורב יוסף משיג את השמחה, לא מצד כל כך מה שיש, אלא מזה שהוא מסתכל מה אין. כדי לדעת את הערך הגדול של תלמוד תורה שהוא זכה לו, הוא יוצא לשוק, והוא רואה המון בריאות לאין תכלית. והוא, שהוא למד תורה, הוא 'רב יוסף'. זה המעלה הגדולה של יתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. רב יוסף היה עיוור. הוא לא ראה אור בעולם. הוא אומר: תנו לי, ואסביר לכם כמה אור זה דבר גדולה. אתם יודעים איך אני מסתובב בעולם הזה? בחושך!
יש מקום בחולון, שמכניסים לחדר אפל אנשים כדי לחוש מה אדם עיוור מרגיש. צריכים לפעמים ללכת לחדר של חושך כדי לדעת. אומר להם רב יוסף, אני יודע מה זה חושך, אך בלי התורה - כמה יוסף איכא בשוקא. אני זכיתי לגדול בין החכמים. תלמוד תורה.
אז לפעמים, יש צורך כדי לדעת את המעלה של מה שיש לך, אתה צריך לצאת אל המדבר. וכיוון שכך, הגיע הזמן שנתחיל לדבר על ערך של תורה לחיים שלנו. לפעמים נדמה לי, שכשאנו נמצאים פה בנאות דשא של תורה, ו'לשיעור הזה אני לא נכנס', לפעמים צריך לדעת אותו אחד שיושב על מבועי מים, תדע להעריך שיש לך תורה, כחיים. ידידי הגיע הזמן לומר דברים פשוטים: איך ידברו אליך ה
צריכים לומר את זה בפה מלא. תוהו ילל ישימון. ולצערנו הגדול, כשאנחנו הולכים לשוק, אנחנו רואים יותר מידי 'יוספים'. החורבן הגדול של היעדר התורה כמערכת ערכית. זה מחייב את כולנו לשבת כאן בישיבה, ולקחת כמה שיותר מהדבר המפרה והמאיר עיניים הזה שקוראים לו תורה, ולמלא, שכל פינה בחיים שלנו תהיה מלאה עם רב יוסף. עם אור. כי האלטרנטיבה זה 'תוהו ילל ישימון'.
וזה בדיוק מה שאנחנו מדברים על ספר במדבר. ספר במדבר זהו הספר שעם ישראל בו הופך להיות עם. עם שיודע מה זה תוהו ילל ישימון, רעב, צמא, ארץ נחש עקרב ושרף. כמה חסר המדבר משדר. המדבר אומר: אין! ריק! ואז אתה מסתכל על הסביבה ואומר: מה אני עושה? מה אני בונה? כשעם ישראל ממלא את התוכן, הוא מילא את העולם במשמעות. כל אמריקה, כל אירופה, כל מדינת האסלאם – כולם גנבו. לקחו את העם התרבותי בתבל, וגנבו ממנו עוד ועוד חתיכה. והיום הם יבואו ללמד אותנו. זה הכל תורה. כל מה שאתם רואים דבר טוב בעולם – זה תורה. כשהחבר'ה הללו עוד טיפסו על העצים לקטוף בננות, אנחנו ידענו מה זו צדקה, חסד, שלא לדבר על חישוב תקופות ומזלות. זה כולם יהודים. זה הכל יהדות. הכל תורה. ובלי זה – 'תהו ילל ישימון'.
ואנחנו, כשאנחנו נמצאים פה לקראת חג השבועות, הבה ונמלא את החיים שלנו בתוכן משמעותי, בתוכן של אור, של רב יוסף, בתוכן שיש בו ערכים ויסודות חיים שיכולים לקחת אותנו לשים אותנו בחיים של משמעות, של תוכן, הבה וניקח מהמעיין הזה, מהענבים במדבר ונמלא כרסינו מהם. שנזכה להגיע למתן תורה מתוך דבקות אמיתית ושלמה. 'אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא'.
