פר' משפטים - ומה התורה לימדה אותך?

הרב אריה הנדלר


'ומה התורה לימדה אותך?'

שיחת הרב הנדלר לפרשת משפטים

 


ישנו משפט שטיפלנו בו ונגענו בו כבר בשנה שעברה, בשמו של ר' שמחה בונים מפרשיסחא. "'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – כלומר, לפני המציאות של אדם, יוקדם המשפטים" נבאר קודם כל פשט: יש הרבה תפיסות, שיטות, בעולם. ויש שיטות בעולם, והיום זה מאוד מודרני, שהאדם עומד באמצע. האדם זה העיקר. וכל הדברים מסודרים מסביב לאדם. ובוודאי, מה שנוגע לחיים של האדם. החיים זה הדבר הכי גבוה מה שיש. ומה עם הערכים? –זה כבר מתחת. אבל קודם כל – החיים.

 

היה פעם עניין בארץ. 'שיר לשלום'. השיר הזה אומר ששום דבר לא שווה בכדי למות בשבילו. מה תעשו לאלו שמתו? אלו שמתו, מתו. לא תצליחו להחזיר אותם בחזרה. לכן: 'שירו שיר לשלום'. אחי ורעי, אני גדלתי במדינה נורמאלית, שהיה אסור להשמיע את השיר הזה ברדיו. ברדיו אני מתכוון ברשת ב', לא בערוץ 7. היה אסור. למה? כי אמרו שם שיותר טוב היה לוותר, בשביל מה לעשות מלחמות, העיקר להישאר בחיים. אח"כ בא העבודה זרה של ה'שלום', ולקח את הכל. אבל כשאנחנו מסתכלים בעומק של הפנימיות, מה שעומד שם זה האדם. אני, החיים שלי. 'זה מסוכן? אם כך, אז אני לא..'

 

אך התורה אומרת 'אשר תשים לפניהם'. יש סדר. המשפטים זה הדבר הראשון, אח"כ האדם. קודם כל הערך, אח"כ החיים. היהדות היתה זאת שבאה ואמרה שיש שלוש עברות חמורות שבשבילם ימסור את הנפש. 'ייהרג ואל יעבור'. זה לא רק איזשהו הצהרה. לא. העובדה שאנחנו יהודים, וכתוב להם בתורה שעל שלוש עברות צריך למסור את הנפש, למדנו מזה שהחיים זה לא המילה האחרונה. המילה האחרונה זה הערך, לאחר מכן החיים. כמובן, שצריך לדעת איזה ערך ומתי, ויש הלכות של מסירות נפש. הכל נכון. אבל מה בסופו של דבר, השורה האחרונה אומרת שהחיים זה לא הכל. בתור יהודים יש דברים שהם עומדים למעלה. קודם כל העולם של הערכים. מה אנחנו מחויבים. קודם כל משפטים, לאחר מכן בני אדם.

 

מה זה קשור אלינו? לכאורה, שנדע הלכות מסירות נפש. אך אני שואל שאלה אחרת: איך זה קשור אלינו ביום-יום. כשאנחנו יושבים כאן, והשולחנות עמוסים בספרים, ולומדים עוד סוגיא ועוד סוגיא – איך זה נוגע אלינו?

 

התשובה שאני רוצה לתת, מבוססת על דברים שאמר הרבי מליובביץ', והוא אומר כך: כתוב ששנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. שואל הרבי, איך יכול להיות שתלמידי ר' עקיבא ששמעו ממנו 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה', נכשלו בכך? וענה: ר' עקיבא, חוץ מזה שאמר את 'ואהבת לרעך כמוך', היה גם יהודי של מסירות נפש. ר' עקיבא כשסרקו את בשרו אומר 'כל ימי נצטערתי על מקרא זה של 'ואהבת את ה' אלוקיך' ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?'. הוא גם לומד תורה במסירות נפש. מה זה אומר? ידידי, ללמוד תורה במסירות נפש, פירוש, להקשיב מה התורה אומרת לי. בטיש בליל שבת האחרון אמרנו, בבדיחות של 'ישיבעש': 'יש שלושה פרשנים על הרמב"ם: האונס, והמפתה, והמוציא שם רע. אחד עושה את זה כל כך חזק שזה אונס, השני מביא חילוק כל כך מתוק שזה ממש מפתה, ואחרון אומר דברים שלא כתובים, שזה ממש מוציא שם רע...' אדם צריך ללמוד תורה במסירות נפש, לא מה אתה מלמד את התורה, אלא מה התורה מלמדת אותך. לשמוע את התורה, לשמוע את הקול של ריבונו של עולם מדבר אליך מתוך התורה.

 

בשנה שעברה, הזכרתי את זה ואני לא מסוגל שלא לומר את זה גם השנה: בעולם הישיבות יש מושג של 'הוא יודע ללמוד'. ר' חיים מבריסק אמר שלמדן זה כמו גנב. לא אומרים על גנב 'הוא יודע לגנוב', אלא הוא גונב. אותו דבר למדן. אין דבר כזה 'הוא יודע ללמוד', אלא צריך לומר: 'הוא לומד'.  יש בעיה ב'הוא יודע ללמוד', שהרי ללמוד זה לקבל, להפנים. אז בעצם השאלה 'הוא יודע ללמוד', זה לא השאלה אם הוא יודע לעשות איזה 'קווץ'' ברמב"ם, אלא האם הוא יודע להקשיב, לשמוע מה שאומרים לו. לכן צריך לומר: 'הוא לומד'.

 

ר' עקיבא לימד את התלמידים שלו שצריך להקשיב לדברי תורה. להקשיב מה התורה אומרת להם. התלמידים שלו ניגשו לתורה בביטול. תן לי לשמוע מה אומרת התורה. לכן, כך אומר הרבי מליובביץ': כשאדם לומד, מה שנקרא 'אינטלקטואליזם'. אז הכל ג'לי. סינטטי. מי שבא לדברי תורה כמו ר' עקיבא עם 'ברענד', שזה החיים שלו, עם מסירות נפש – אז אני שומע את דברי ר' עקיבא: 'חייך קודמים'. אם זה נוגע לחיות, אז אני לא יכול לסבול שחברו אומר הפוך. 'איך אפשר לומר כך?!, זה נגד ה...'. כך זה כשלומדים תורה במסירות נפש. כך מגיעים למצב של 'לא נהגו כבוד זה בזה'.

 

מה למדנו מכאן? שזה תלוי איך אתה לומד. 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, האם אתה בא בבוקר כשאתה פותח את הגמרא ואומר 'נראה כמה תורה אני הולך ללמוד' בבחינת 'ואחר כן תבוא אליה ובעלתה'. לא. תשב ליד הגמרא כמו מול איזה רבי. 'גמרא, תלמדי אותי מה כתוב!' שים את המשפטים לפני האגו. באמת אני אומר לכם, זה דבר מאוד קשה. אני משתף אתכם עכשיו ביצר הרע של רמי"ם, מדוע? כי כשיש לך איזה פשט -  זה כל כך קשה שלא... צריך כל הזמן האדם להחזיק את עצמו ולדעת האם אתה מביא את עצמך אל הראשונים, או שאתה מביא את הראשונים ללמד אותך?

 

רש"י פותח את הפרשה: 'מה הראשונים מסיני, אף הללו מסיני'. מדוע? כי יש את וא"ו החיבור. מה רש"י רוצה לומר? רש"י אומר, שכמו ששמעתם בסיני את עשרת הדברות, וברור שבורא עולם נתן אותם, כך גם את המשפטים הללו. זה אמת, זה מסורת, ואנחנו קיבלנו את הכל מסיני.

 

היום אני רוצה לומר פשט חדש: 'מה ראשונים מסיני, אף הללו מסיני'. דיברנו כבר על זה שמשה רבנו רצה לראות את ר' עקיבא, והוא יושב שמונה שורות מאחורה, ואז אחד התלמידים שואל את ר' עקיבא: 'זאת מנין לך?' ועונה לו: 'הלכה למשה מסיני'. מה הפשט? משה רבנו חי חיים שלמים של הלכה למשה מסיני. משה רבנו נמצא חיים שלמים במצב של שומע. 'עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם'. הוא כל הזמן שומע. הוא אומר: ריבונו של עולם, אני רוצה ללמוד. הוא נכנס  לבית המדרש של ר' עקיבא, והוא רואה יהודים אומרים חידושים. פה אני מרגיש שלא שומעים. מה עושים? מדברים. איזה מין בית מדרש זה? זה הבית מדרש שאני חלמתי עליו? פתאום ר' עקיבא אומר: הלכה למשה מסיני. כעת הבנתי. הם מדברים מה שהם שומעים. זה תלמוד תורה. זה דיבור שבא ממקום של התבטלות. של 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'. יושב ר' עקיבא הגדול, האבא של כל התורה שבע"פ, ואומר 'זאת הלכה למשה מסיני'. אויצער שלם הוא הלכה למשה מסיני. (טוב, לא לגמרי הכל..). כעת מבין משה רבנו. זה איך שלומדים. אם זה צורת החידוש שכל חידוש שהם אומרים, זה בא מתוך הקשבה לדברי תורה, לא מתוך רצון לאנוס דברי תורה, להכריח דברי תורה – זה בסדר.

 

על זה אומר רש"י: מוסיף על הראשונות. מעמד הר סיני היה במהלך של מסירות נפש 'נפשי יצאה בדברו'. מדוע? כי' לא היתה אפשרות אחרת. הכל הצהרות. כולם רואים את הקולות. הם כבר הקשיבו עם העיניים. שלא לדבר שאף אחד לא דיבר. אגב, זה אפילו נ"מ להלכה, יש דיון על זה האם בקריאת התורה קוראים ביחד עם בעל הקורא או לא. זה לא פשוט שקוראים. שיקשיב. זה הזמן. התורה פתוחה. בעל הקורא קורא תורת אלוקים חיים. תפתח כבר פעם את האוזניים, כל הזמן אתה משתמש בפה. רואים את היסוד הזה בהלכה. זה היסוד של מעמד הר סיני. מגיעים ל'ואלה המשפטים' – ואז זה נשמע אחרת: כי תקנה עבד עברי – 'למה? איפה?' כמו בייני"שים. מתחילים עם האצבעות. מדוע? 'מה הראשונים מסיני אף האחרונים מסיני'. תקשיב, ואז תדבר. תקשיב ואז תחדש. הגעת לתורה של סברות? מצויין. תחדש! – אך אל תשכח, במסירות נפש, בביטול. שלא יהפך הלימוד לחגיגה של אגו, לאינטלקואליזם טהור. ואיפה הקב"ה בסביבה? כבר שכחנו. מישהו נתן לנו את התורה, ואנחנו צריכים להתבטל.

ואולי זה ההמשך של רש"י: 'ולמה נסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש'. מה העניין של זה? – המקדש זה עבודת ה'. התורה זה תורת ה'. שתשים סנהדרין אצל המקדש. אני חושב, ולצערנו יש לנו במדינה דוגמה שלילית כל כך טובה, שראוי ללמוד, מה קורה שהבית דין הגבוה הופך להיות חגיגה של אינטלקטואל. באים לבית הדין של היהודים ואומרים להם: אתם יודעים איפה אתם שמים את המקום שלכם? בבית המקדש. אל תשכחו, אתם מתעסקים בסברות של ריבונו של עולם.

 

מורי ורבותי, אם היה משמע אולי שחס ושלום אני יודע נגד אינטלקטואליזם בדברי תורה, זה לא נכון. אני אומר, כשבאים לומר סברא וחידוש בדברי תורה, צריכים לבוא במגמה לשמוע מה התורה אומרת, ולא מה אתה מכניס לתורה.

 

אני חייב לומר עוד משפט אחד: כל המוסר עצמו על קידוש ה', אין אומרים הלכה בשמו בבית המדרש. כך כתוב. אומר הרבי מליובביץ, אדרבה, היה צריך להביא לו את הכבוד? אלא, שהוא עצמו נהיה בית המדרש. הוא מפסיק להיות יעקב, חיים, אלא הוא כבר נחלת הכלל. שנזכה לחדש בדברי תורה, מתוך התבטלות לתורה.