פר' וארא – והוצאתי אתכם

הרב אריה הנדלר

בס"ד

'והוצאתי אתכם!'

סיכום שיחת הרב הנדלר לפרשת וארא

בפרשה שלנו יש את המקור לארבע לשונות של גאולה (שמות ו, ו-ח): "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".

בפשטות, יש ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. אך האמת היא, שכשאנו עקובים, יש כמה לשונות נוספות שיכול להיות שהיינו צריכים להוסיף. היינו צריכים לשים דגש על 'והייתי', 'וידעתם כי אני ה'', 'והבאתי', 'ונתתי'. תשע לשונות של גאולה היינו יכולים להוציא מן הפסוק הזה. ולכאורה, אפשר לבנות מהלשונות הללו שנמצאות כאן בפסוקים מהלך אמיתי ועמוק של יציאה של אדם ממצב אחד למצב אחר. או אם נאמר את זה בצורה יותר ברורה: ממצב של שעבוד למצב של גאולה. ממצב של מחוייבות שלו למצב של חטא, של יצריות, למצב של גאולה ממש. הכל מתחיל בלשון הראשונה: 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים'" אומר השפ"א: שלא תוכלו כבר לסבול את מצרים. וההנחה הראשונה בעבודה של יציאה משעבוד לגאולה, מרע לטוב, זה קודם כל להכיר שהרע הוא רע. 'וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם' – פירוש: לא תוכלו לסבול את זה יותר. זה יהיה מאוס ומשוקץ בעיניכם. זה תנאי מאוד חשוב וראשוני ליציאה של אדם ממצב למצב. להתחיל לזוז – זה קודם כל ההכרה המלאה ברוע של המצב שבו האדם נמצא, בהרגלים שהוא רכש לעצמו, במעשים שהוא דבוק בהם. לבוא ולומר: את זה אני לא רוצה, כי זה מאוס, זה דבר לא טוב.

ברגע שאתה מתייחס לרע בצורה נייטרלית – זה גרוע. מישהו פעם אמר לי על אוסטרליה: "Australia? Is a sweet Galus…" (='אוסטרליה? זה גלות מתוקה...') – תאמר לי, איך אתה יכול להתייחס לגלות בצירוף המילה 'מתוק'? – סבתא שלי היתה אומרת: התולעת בחזרת, בטוחה שזה הדבר הכי מתוק בעולם. מדוע? כי היא אף פעם לא היתה בתות. ואגב, יש תולעים בחזרת. אפילו שם. אנחנו אוכלים את זה בליל הסדר ובוכים, והתולעת 'עושה חיים'. למה? כי לא התקיים בתולעת הזאת 'והוצאתי'. היא עדיין מצפה לגאולה. 'מתי אבוא ואראה פני תות שדה...' אבל דבר ראשון, זו ההכרה: אני נמצא בתוך המרור. יש הרבה פעמים דברים שהם מסוכנים בשביל בן אדם. מסוכנים לו לבריאות, והאדם מצייר אותם בציור של 'זה בסדר, זה לא נורא'. זה כל כך מצחיק מה שהולך בפרסומות של הסיגריות: מציירים לך את המפגש החברתי בין האצבעות לסגריה, ולמטה אזהרה אנמית: 'אזהרה! העישון מזיק לבריאות!'. יופי, תודה. זה לא 'פייט'. תשים את הריאות שלו ברנטגן. צריך לדעת שרע זה רע. בלי התחכמויות. בלי לעשות הנחות. התנאי הראשון של יציאה משעבוד לגאולה, זה שיתברר אצל האדם מהו רע ומהו טוב.

השלב הבא: "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם". מרגע שהאדם יוצא מתחת סיבלות מצרים, פירוש, הוא לא מוכן לסבול את זה יותר, ממילא הוא זוכה לצאת. אולי יותר מזה: לפעמים כל כך קשה לאדם להיפרד מהמרור שלו, מהחזרת שלו, עד כדי כך, שהוא עושה כל מיני הסברים ש'המרור הוא לא מרור כל כך רע...'. איך אמר השועל הרעב שהסתכל על הענבים בצד השני של החומה? 'זה ענבי בוסר'. אדם כ"כ מאוהב בצרות שלו, שהוא לא ומכן לעשות את החושבים, כשאתה אומר לו: תחשוב רגע! – הוא מפחד לעשות את החשבון. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה, כ). הוא מפחד. מדוע? כי אחר כך זה יחייב. אם אני אגיע למסקנה שהמר הוא מר, וזה מוות, ממילא אצטרך לעשות מעשה.

פעם הגיע איזשהו שדר מארץ ישראל לאוקראינה, והתחיל להסביר ליהודים הפשוטים שעוד מעט יבוא משיח צדקנו, והם יצטרכו למכור את כל השדות ולעלות לא"י, ותתרמו למי שיושב כעת בארץ, כדי שתמצאו את הארץ מוכנה לכם וכו' וכו'... היהודי חוזר הביתה, קורא לביילה שלו ואומר לה: 'שמעת ביילה? אומרים שעוד מעט יבוא משיח, ונצטרך למכור את הכל וללכת לארץ ישראל...' ענתה לו אשתו: 'נו, אם עברנו את חמניצקי נעבור גם את המשיח...'

בן אדם מאוהב בחזרת. איך אפשר לעזוב בית חם כמו חזרת? – אדם צריך לקום ולצאת. "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם". עד כאן דיברנו על שלילת הרע. דברנו מה לא טוב. יש צורך עכשיו למלא את האישיות בדברים טובים. מה התפקיד שלך? למה נועדת? יצא ממצרים, ומה עכשיו? - אי אפשר לבנות חיים על שלילה של משהו אחר. חייבים להבין מה טוב במקום שאליו אני הולך. בזמנו, הליכוד הוציא סטיקר עם הכיתוב: 'אין לי ארץ אחרת'. יושבים פה חבר'ה, ויוכלו לספר לך שיש עוד כמה ארצות נחמדות. מזה זה 'אין לי ארץ אחרת'? ידידיי, ארץ ישראל זה לא בגלל שאין לי ארץ אחרת, אלא שזה הדבר הכי טוב בשבילי. כשמגיעים לעצם הדבר, להיות לעם, תהיה מה שאתה צריך להיות. זה השלב שבא אחר כך, למלא את עצמך בתוכן חיובי.

"וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים" – אם אדם עושה את כל התהליך הזה, יש כאן הבטחה. כמו שעם ישראל – הקב"ה התגלה אליו, יש שכר לכל התהליך הזה. לכל העבודה הגדלה. לאחר שהאדם עושה את כל ההשתדלות, עוזב את הרע, מתדבק בטוב – אז 'והייתי לכם לאלוקים'. הקב"ה מבטיח: אתן לך את הגילוי שלי. את עצמי. לא אשאיר אותך לבד. יש שכר לפעולתך. והייתי לכם לאלוקים. ועכשיו מגיע דבר חדש: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" – מחזירים אותנו לנקודת ההתחלה. מחזירים אותנו ללשון הראשונה: 'מתחת סבלות מצרים'. אם בהתחלה זה "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" שזה לשון של בריחה, עכשיו זה כבר אחרי 'והייתי לכם לאלוקים'. אחרי שהאדם מלא בתוכן של קדושה, של טוב, של אמת, הוא מסתכל עוד פעם על ה'חתיכת חריין' הזאת, שאכל כל הזמן, ואומר לעצמו: מה יש לי היום, ומה היה לי פעם. מסתכלים על זה במבט הרבה יותר עמוק. כשאדם מלא בחיים של תורה, של אור, שבאמת טוב לו – הוא מסתכל על החיים הקודמים שלו, והוא אומר: היום, שטוב לי, אני מבין כמה היה לי רע. אז, שברחתי מתחת סבלות מצרים, אני לא מבין כמה רע היה לי. היום אני יודע. זה הדבר- 'אני ה' ' – אני מלא כעת בתוכן של קדושה. זה מה שהוציא אותי מתחת סבלות מצרים. אני לא בונה את החיים שלי על בסיס העבר, אלא שאני רואה כמה זה טוב לי. כמה זה עמוק. הרבה יותר מהמבט הראשון של בריחה מפני הרע.

ומשם אנחנו מגיעים ל"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" – ההגעה לארץ. הקרבות נגמרו. אתה מלא בתוכן. הגיע הזמן להתבסס. לחיות חיים נורמאליים. פשוט לחיות את החיים שלך לפי תפיסת העולם החדשה. שב, תעסוק בתורה, תעסוק בדברים רוחניים, תשביע את נפשך בנחת. תחייה. כן, אלה הם חיים. דרך חיים. המהפכות נגמרו. 'והבאתי אתכם אל הארץ' – ועכשיו "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". הקב"ה אומר: זה יהיה שלך. זה אתה הופך להיות הבעל הבית. אם אני כל הזמן לקחתי אותך, ואני עשיתי בשבילך את הכל אז איפה ה'אני' האמיתי שלך? – כשאתה מגיע אל הארץ. זה שלך. 'מורשה'. קח. 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'. וכאן צריך לצרף את מאמר חז"ל (פסחים מט ע"ב): 'אל תקרי מורשה אלא מאורסה', וכבר כתב השפ"א מה ההבדל בין מורשה לבין מאורסה? שמורשה זה עניין הירושה. תורה שבכתב. דבר חיצוני שניתן לך. אך אירוסין – זה שהקב"ה אומר: אני עשיתי את שלי. עכשיו התור שלך. תיצור, תתחדש. זו התורה שבע"פ. ארץ ישראל זה יסוד התורה שבע"פ. התערותא דלתתא. זה היסוד של ונתתי אותה לכם מורשה. 'וחיי עולם נטע בתוכנו' – יש את החלק של 'אשר נתן לנו' – אך בסוף יש נטיעה בתוכנו. 'אילן אילן במה אברכך'. תן פירות. עכשיו תורך. זה תהליך שהוא נכון גם ברמה הלאומית, וגם ברמה האישית. כל אדם צריך לדעת שיש לו דרך לעשות כדי לקנות לעצמו חיי עולם.

אחי ורעי, אני רוצה לשים את הדגש על איזשהו משהו שאנחנו דיברנו עליו שהוא, אפשר לומר, ההתחלה של הדרך. ההכרה מה זה רע, ומה זה טוב. אנחנו חברה פתוחה. ישנם ציבורים שהם סוגרים מאוד את החינוך. לא נכנס שום דבר. בהונגריה היה נהוג לומר בשם בחתם סופר: 'חדש אסור מן התורה'. זו שיטת חינוך אחת. הציבור שלנו לא הולך בשיטת החינוך הזאת. אנחנו מחנכים בפתיחות. לקיים בעצמנו: 'תוכו אכל קליפתו זרק' (חגיגה טו ע"ב). אבל צריך לדעת דבר אחד: ברגע שהעולם הרוחני שלך מאוד קרוב לעולם שיש בו תרבות אחרת, הערכים של טוב ורע הולכים ומטשטשים. לא תמיד אתה יודע מה טוב ומה רע. זה פשוט הולך ונכנס, מגיעים למצב שכבר אומרים 'הרי כולם ככה...'. אומר הקב"ה: אם אתה רוצה להיות בעל בית, אם אתה רוצה לקנות – הכל מתחיל מבירור של 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים' אם יש לך כל מיני תרבויות או רעיונות שהם זרים – צריך להיות לך את האומץ לקום ולומר: "זה רע!", "לא מתאים לי". יוצא לי לפעמים לדבר עם אנשים על עיתונות חילונית. אתה שומע דיבורים של אנשים שבא לך להתפלץ. אומר אדם: אני מכניס עיתון חילוני כדי שהילדים יתחסנו. שידעו שיש עוד עולם חוץ מהבועה שהם חיים בה. אני שואל אותך: האם גם היית מכניס כמה נחשי קוברה הביתה גם כדי 'שהילדים יתחסנו'? אני אגיד לכם איפה החילוק. 'צווי דינים': עיתון חילוני זה לא נחש קוברה. הבנו. פה מונח התירוץ. לא התברר אצלו שמה שאתה מכניס בעיתון עם התמונות הללו זה כמו שאתה מגדל נחש קוברה בתוך הבית, ואח"כ תבוא ותשאל למה הילד גדל עקום ומבולבל. אתה מתנדנד בתפילה כמו לולב וכו' – אך גם מרעיל אותו מתחת לשולחן. המסר צריך להיות ברור. אלא אם כן, ישבת עם עצמך ואמרת: אין פה פסול. אדם צריך להיות כן עם עצמו. אמיתי. זה רע או שזה טוב. מה הדבר הזה? דבר אמת עכשיו. כשאני מסתכל – זה רע. תלביש את זה באיזה צבע שאתה רוצה, אבל זה לא טוב. צריך לומר בפה מלא.

אני זוכר את הויכוחים על האינטרנט עוד כשזה נכנס. אז הוא אומר לך: 'אצלי בבית יש גם סכינים חדים שחותכים בהם בשר. אז מה, אני לא אחזיק סכין בגלל שהילד עלול להיפצע?!' – אתה לא מבין את החילוק? אז בסוף הגיעו לעניין בעניין אחר: אתרים שפוגעים בילד פסיכולוגית. למה אתה לא יכול לומר שעלולה להיות גם פגיעה 'רוחנית'? הוא לא יכול ללמוד עם זה תורה אח"כ! אנחנו צריכים להיות אמיתיים. לומר את האמת. בתורה כתוב לא תנאף – באינטרנט כתוב: תרצח. אם כן, זה לא עולה בקנה אחד.

בעצה אחת, הרב יחזקאל ואנכי רוצים לחדש כאן תקנה. ידידי היקרים: די עם הפלאפונים בבית המדרש. זה לא מתאים. אדם בא לבית מדרש כדי ללמוד. הפלאפון זה הכבל שלך החוצה. מה יש? ביקשו ממך להחליף את אובאמה לכמה ימים? ברית נאט"ו על הכתפיים שלך? תראו, היום זה מאוד 'אין' להיות בלי פלאפון. תהיו כך. "אי אפשר להשיג אותו". למה לא? מתאים לכם, לא? - שבו עם עצמכם ותחליטו: זה טוב או שזה לא טוב? התשובה: לא טוב. הפלאפון: לא, אתה לא תלמד תורה. בית המדרש אומר: פה יושבים ולומדים.