גיבורי כח עושי דברו

הרב אריה הנדלר

בס"ד

שיחת הרב הנדלר לפרשת ויחי - בענייני השעה

השיחה של היום איננה שיחה רגילה של דברי תורה ואיזשהו 'ווראט' מפרשת שבוע ואח"כ אומרים דברי חיזוק והולכים לאכול ארוחת ערב. השיחה של היום בנויה מכמה נקודות שאני חושב שחשוב להתייחס אליהם לאור המצב שאנחנו נמצאים בו, וכל נקודה בפני עצמה זה עניין של אידיאולוגיה, השקפה, דרך חיים. גם אם לא אומרים איזה 'ווארט' לפרשת שבוע ביחד עם זה. הדברים שאומר אותם בדקות הקרובות, קשורים להרגשות, הבנות, נקודות שהתחדשו, שהתחזקו במהלך הימים האחרונים.

הנקודה הראשונה: הסדר לכתחילה. ברגעים כאלו, שבהם עם ישראל אוסף את כל הכוחות שלו ואת הכוחות המוחרבים גם מבחינה מעשית, וגם רעיונית, אלו הם הרגעים שבהם גם בית המדרש שלנו מפריש מתוכו אנשים שנקראים לעבודת הצבא במחלקות השונות על פי מה שנדרש, זה לא סוד שיש לנו לוחמים שנמצאים כבר כמעט שבועיים בפנים, אנשי שיעור ג', חבר'ה בהנדסה, נמצאים בפנים. אין לנו מושג מה שלומם, ואנו שמחים עם כל יום שאנחנו לא שומעים משהו רע, וזה נכון לומר 'no news is good news'. הבחורים הללו הם בחורים שישבו כאן בבית המדרש, בחורים שעמלים בתורה, ויצאו לעזרת ה' בגיבורים. אנחנו שייכים לציבור דתי לאומי, שיש לו השקפת עולם מאוד ימנית בגדול. כולם בטוחים שצריך להיאחז בכל הארץ, כולם יודעים לגנות את ממשלת השמאל וכו'. אך יש לזה גם מחיר. אי אפשר להיות בבחירות 'כהנא' וימינה, אבל ב'למעשה' – להיות 'שלום עכשיו'. זה לא עובד. אם אתה חושב שצריך להחזיק את הארץ הזאת, ואם אתה חושב שברגעים מסויימים לתת לאויבים שלנו בראש, תדע שגם אתה חלק מהמערכת הזאת. וכאן אני רוצה להגיד נקודה לשבח, של כל הרעיון הזה, ונקודת השבח הזאת מתגלה בימים הללו. במאמר מאוד חשוב שכתב הרב ליכטנשטיין לפני שנים, והוא מדבר שם על השילוב והחיבור שבין תלמוד תורה לבין גמילות חסדים. והוא מדבר על החשיבות של גמילות חסדים בגופו ממש. פירוש, שישנם כאן, יושבים כאן עכשיו וגם בחורים שעכשיו במערכות, שאמרו: 'הריני מוכן ומוזמן להקריב את גופי וחיי למען השלום של כלל ישראל, כדי שיהודים אחרים יוכלו לשבת בהשקט ובבטחה, הריני מוסר את עצמי' כל היוצא למלחמה נחש כרוך על עקביו. לא בטוח שחוזרים חזרה. בהקשר הזה הוא מביא את הגמרא (ע"ז יז ע"ב): 'ת"ר: כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, א"ל ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. א"ל רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד; וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: (דברי הימים ב' טו) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וגו', מאי ללא אלהי אמת? שכל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה' אומר הרב ליכטנשטיין שכאן מגיע העניין של שילוב בין תורה לגמילות חסדים. העניין שבחורים מבינים את האחריות שיש להם כלפי כל לישראל, וברגע מסויים הם נמסרים לעזרת ה' בגיבורים. הגיע הזמן שנאמר בקול רם: אנחנו מאמינים בדרך הזאת. אנחנו חושבים שהשילוב בין תורה לגמילות חסדים זה שילוב ראוי, ויש לעסוק בו. צריכים לגדל ולחנך עליו. זה שילוב של לכתחילה. העניין הזה שבחורים צעירים מכשירים את עצמם ליום פקודה, אם חלילה נצטרך – אנחנו נהיה שם, כדי לתת את המענה.

הנקודה השניה: גדולתו של הציבור שלנו. האמת היא, שבתקשורת ובאינטרנט כבר הרגישו בזה. 'יש כאן המון דוסים'. הם לא יודעים איך לומר את זה, הם אומרים: 'הציבור הדתי לאומי', 'כיפות סרוגות' או 'הציבור הכתום' וכו'. הצד השווה שבהם: זה אנחנו. הציבור שלנו. ואני רוצה לומר שני דברים בשבח הציבור הזה: אחד, הציבור הזה שגדל על ערכים, אידיאולוגיה, אמונה גדולה, אהבת חברים, אחריות, קיום תורה ומצוות. ציבור ערכי שהדיון אצלו זה דיון של ערכים. כששואלים אם עושים כך או כך – השאלה היא תמיד על בסיס ערכי. מה צריך לעשות, ולא מה נוח לי. ואין פלא שהציבור הזה נמצא בכל המערכות במקום הראשון. כשצריך לרוץ קדימה לפני המחנה, חניכי וגידולי בתי המדרשות שלנו. יש משהו שאנחנו מכניסים בחינוך שיש בו את החיבור בין הערכיות לבין היישום שלו בעולם המעשה. כשפשוטו ממש.

ועוד דבר אחד ששייך לציבור שלנו, וזה ההתמודדות עם הכאב, עם האבל, השכול. אתה מקשיב לרדיו כמו בהיפנוזה. אתה לא יכול להפסיק. זה כואב, אבל אתה לא מכבה את הרדיו. אתה מקשיב לאנשים שמדברים, ואתה שואל: איפה מגדלים כאלו נפילים? איפה זה צומח? . אתה מתפעל מכוחות הנפש, מהעמידה. קרה כאן דבר נורא: נהרגו שלושה בחורים בשוגג. זה קלאסי שנבוא למשפחות ונגיד להם 'בטעות', והמשפחות הללו יתחילו לכעוס: מה זה בטעות? מילא היה נפול בקרב וכו' – אך שום דבר. קבלת הדין נוראה אתה שומע פה. גבורה נוראה, אמונה נפלאה ש'אם כך זה קרה, אז כך זה היה צריך לקרות...'. מאיפה לוקחים את תעצומות הנפש האלו, שלא יהיה הרהור?

לא. אנחנו לא מדברים כמו האלו הערבים המוסלמים שזה איזשהי הפקרות של דם, שלא מעניין אותם משום דבר, 'מת, מת'. 'כולהו מן אללה'. שולחים את הילדים שלהם עם חגורות נפץ כדי שיתאבדו. לא. יש דמעות, יש בכי, יש כאב –אבל יש גם אמונה. והכל ביחד. אני לא אשכח את זה, את השיחה של הרב זלזניק, שנתן שיחה על העקידה, והוא דיבר על זה שכתוב במדרש שכשאברהם עוקד את יצחק על גבי המזבח, אז רגליו היו משוטטות בדמעות. כמה שהם בכו האבא והבן. אבל אברהם אבינו עוקד אותו. ואת הגבורה הזאת, ואת האמונה הזאת אנחנו רואים בדור שלנו, משפחות כמותנו, כולם מכירים את כולם 'חוק הדתיים השלובים'. מיד כשקורה משהו: 'אתה יודע מי זה..' זה העניין של החינוך הנפלא הזה, של אמונה שיורדת עד המומות הכי קשים של האדם.

היה ראיון ברדיו עם אח של דגן ורטמן שנהרג, והוא אומר: 'אין לנו כעס. זאת מלחמה. ובמלחמה צריך להלחם וצריך לירות, וזה דברים שעלולים לקרות...' והוא מדבר ומדבר – ברשת ב' – והמראיין היה כל כך מופתע, והוא שואל אותו: 'מאיפה לוקחים את כוחות הנפש?' – עוד מעט אגיד לכם את התשובה שהוא ענה לו. אתמול הקשבתי ברדיו, בבית החולים סורוקה בבאר שבע מראיינים את אמא של בניה ריין. בניה היה קצין בשריון, בחור מקרני שמרון, בן תורה, נהרג במלחמת לבנון השניה כשהלך להוציא איזה טנק פגוע מהשטח, והוא נהרג. האמא שלו בבית החולים באה לבקר חולים, אז מדברים איתה, והיא אומרת: אני חושבת שאם אני אבוא ואדבר עם הפצועים יהיה לזה כוח גדול יותר. אמא שכולה. מתוך כך מדברים איתה, ומתברר שלבניה יש אח, ולאח הזה קוראים אלישמע. הוא מ"פ בסיירת, ונמצא בתוך עזה. כבר שבוע וחצי לא שמעה ממנו כלום. אתם מבינים מה זה? זה חינוך. את זה צריך להכניס. זה לא נופל מן השמים. זה לגדל אנשים לדרך כזאת, לגדלות. זה לא בא בחינם.

וכאן המקום להגיד לכם את התשובה שאמר האח מאיפה לוקחים את הכוח, ומפה אני בא לנקודה השלישית של היום: מילה אחת: תורה. זה מה שהוא אומר לו. וכאן אני רוצה לומר משהו בקשר לתורה. התורה בחיים שלנו זה לא קרה 'תיירה'. זה לא רק התירוץ של רבנו לחננאל בניגוד לשיטת רש"י אם מקרעין להם או משרטין להם. התורה אומרת שהערך העליון של החיים זה רוחניתו. זה ערכים, הצד הרוחני של החיים. זה העומק של המושג תורה. מי שרוצה לומר שהתורה זה פרוספקט איך להפעיל את העולם – עושה לדעתי טעות. התורה זה כל המהות, כל האידיאה, זה האור. אתה אומר לי זה הפרוספקט? - זה משהו שמלמד אותנו שהדרך שבה אנחנו צריכים להתייחס לחיים שלנו זה שהחיים זה פרוספקט לתורה. מה הערך והטעם יש לכל האוסף של התאים שפה נמצא בעולם אם אין בשביל איזה אידיאל שבשבילו חיים. לתורה יש את התשובה, והיא – שהחיים של האדם צריכים להיות אידיאליסטיים. החלק הגדול והאמיתי של איך מייצרים אנשים גדולים, אנשים שבשבילם ארץ ישראל זה מושג של קודש ולא סתם 'אין לי ארץ אחרת' – אנשים שבשבילם האידיאולוגיה זה דרך חיים. שחברות זה לא בכדי להשיג משהו. יש ספר מצחיק מאין כמהו, כתב אותו ברנש בשם דייל קאנגי. הכותרת שלו היא: 'כיצד תרכוש ידידים בחברה'. הוא מסביר שם שאם אני אהיה נחמד אליו, ממילא הוא יהיה נחמד אלי. אך איפה פה חברות של מסירות נפש? שאדם עושה בשביל אדם אחר בגלל שזה 'ואהבת לרעך כמוך'- שהחיים שלנו זה חיים ערכיים.

האמת, היה לי ווארט על פרשת ויחי, אבל אני לא רואה צורך לומר אותו. לפעמים צריכים לדבר על הדבר עצמו. ממש הדבר עצמו. ידידי היקרים. תקשיבו למלחמה הזאת. תקשיבו לאנשים, תלמדו מוסר. יש כאן אמירה של ציבור גדול שעם כל הביקורת שיש לנו עליו, ואני יודע שיש ביקורת, עכשיו זה זמן לראות טוב. תמיד זה זמן לראות טוב, אך עכשיו בודאי. את הטוב הזה אנחנו צריכם לשים בפרונט. זה הטוב, כך יהודי אמיתי צריך להתנהג. תורה, גמילות חסדים, אהבת הרע, אידיאליזם. כך צריך לחיות. איפה לומדים את זה? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ואח"כ כשהוא נדרש להיכנס להתמודדות, תקשיבו לו ברדיו איך מדבר יהודי שיצא מכתלי בית המדרש מדבר. אשריכם ישראל.