פר' ויצא - גדלהו משל אחיו

מה שהתרחש השבוע בבית חב"ד במומבאי דורש התייחסות. דברנו על זה שהשיחה ביום רביעי היא שיחה שבה נאמרים דברים בעניינים של השקפת עולם, בעניינים של התייחסות ואיך וכו'. זוהי דוגמה. השיחה של היום היא לא שיחה שיש לה איזשהו מהלך, עניין רעיוני שיש לו התחלה וסוף. יש כאן הרבה קטעי רגשות. הרגשות שהצטברו מאז האסון ועד לרגע אמירת הדברים.

הדבר הראשון שצריך שייאמר, זה עניין השליחות. דברנו כבר כמה וכמה פעמים על המוסד הזה שנקרא מוסד השליחות, ועל המשמעות של שליחות. דברנו על זה ששלוחים צריכים להתבטל אל השליחות, לא לעשות את הדברים על סמך הרצון הפרטי, אלא כמו שהקב"ה שולח אותם. דברנו על 'חזרה שליחות אצל בעל', שצריך לבוא ולומר: עשיתי את שליחותך. ההתבטלות של המשלח. דברנו על אליעזר עבד אברהם. ועל שלוחי דרבנן, ושלוחי דידן. ולכאורה, קיבלנו השבוע דוגמה מובהקת של אנשים שהתבטלו לשליחות בלב שלם, והיה להם רק את העניין הציבורי ולא הפרטי, קירוב של יהודים, כלל ישראל, כל העניינים הללו בהתבטלות גמורה, וזה דבר שבהחלט צריך לקחת ממנו לקח גדול, אנחנו לחיינו.

אבל אני רוצה להוסיף כמה נקודות נוספות. נקודה ראשונה: מה עושה השליחות לשליח. ר' צבי אלימלך מדינוב, ה'בני יששכר' אומר על הפסוק: 'וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים' – צריך שיהיה גדול מאחיו בכל העניינים, גם בעניין של ממון. שואלת הגמרא: מה עושים אם אין לו? מה קורה אם חסר לכהן שראוי להיות כהן גדול קצת 'פצ'ה-מצ'ה'? עונה הגמרא: 'גדלהו משל אחיו'. שיאספו כל אחיו הכהנים כסף, ויתנו לו כדי שיהיה כהן גדול. אומר ר' צבי אלימלך, שיש הרבה אנשים שיש להם הזכות להיות ממונה על הציבור, להיות שליח ציבור. וכשהם עומדים בינם לבין עצמם בשקט, בבית, הם אומרים לעצמם: זה לא אני! אני לא ראוי, אני לא מתאים. אולי הם טעו. הם בחרו את האדם הלא מתאים, אני יודע את נגעי לבבי וכו'. אם כך, 'גדלהו משל אחיו', לאמר, השליחות מגדלת. השליחות מרוממת. התפקיד שאתה נמצא בו נותן לך את הכוחות שגם אם אין לך, אתה תקבל את זה מכוח האחריות שלך. מחמת זה שהוא ממונה על אחיו, וכך ביקשו ממנו, אז עצם המינוי שליחות הזה נותן לו את הכוחות ואת הגדלות להיות מה שהוא.

מורי ורבותי, מה יש לנו כאן הרבה לדבר. כולנו ראינו תמונות, כולנו יודעים: מדובר כאן באנשים צעירים. בני כמה? 26, 27. מה כבר הספיקו ללמוד? והנה פתאום יוצאים החוצה כל מיני דברים שנאמרו, שנעשו וכו', ואז אתה מתפלא: איך אדם בן 27 הספיק לעשות דברים כאלו? והסוד הוא: השליחות. השליחות מרוממת. היא נותנת לאדם כוחות. אני זוכר שהיתה לי את ההרגשה  הזאת כשחברים שלי התמנו לרבני קהילות מהכולל כאן. אני סתם הייתי אברך בכולל. יצא לנו לבקר, ופתאום אתה רואה שאותו 'אברכצ'יק' שישב לידך, פתאום אתה מסתכל עליו מהצד והוא ממש 'הכהן הגדול מאחיו'. גדל. וזה לא רק בגלל החליפה. לא. אתה רואה שפתאום איזה שאלות מגיעות. איזה כובד של אחריות. איזה ציבור ששם את מבטחו בבן אדם. בין יום האיש הזה התבגר. הפך למשהו.

השליחות לא מחסרת. היא מרוממת. לא צריכים להסס מלקחת את השליחות. כמובן שצריכים לחשבן חשבונו של עולם האם אני מספיק מוכשר, האם למדתי מספיק וכו'. הכל נכון. אך אם בסתר לבבך אתה יודע שאתה ראוי – לך תעשה. כמה מאיתנו מגיעים בבין הזמנים הביתה. יש בית כנסת, מלא בעלי בתים – מה יש בין מנחה למעריב? פוליטיקה. למה לא כל אחד מפה לא יכול להעביר דבר הלכה. 'מי אני, מה אני – סה"כ בחור בשיעור א'..' . ידידי היקר, אתה יודע לקרוא אותיות מרובעות? לקרוא ילקוט יוסף או משנה ברורה אתה יודע? תלמד. למה אין לך את העזות הזאת?

מתכנסים באיזה כינוס משפחתי, מדברים על הכל חוץ מריבונו של עולם. דבר. כמה מחכים לשמוע את מוצא פיך. אתה ילד? – גם הוא היה ילד. שערה אחת לבנה לא היה לו על הזקן שלו.

גדלהו משל אחיו. השליחות מגדלת. במקום שאין איש – הייה איש. במקום שאין רב, לפעמים אנחנו הולכים הצידה ופותחים את המשנה ברורה שלנו. לא! תפיץ. תדבר. אה, קטונת? אם קטן אתה בעיניך, ראש אלפי ישראל אתה.

ונקודה נוספת: פתאום, כל הזרקורים על ר' גבריאל ורבקי הולצברג. מישהו שמע עליהם לפני כן? והם כבר כמה שנים תקועים שם במומבאי, ואף אחד לא שמע. טוב, זה פשוט. לא היינו שם. כמה עבודה שחורה היתה לאדם הזה שעכשיו אחרי מותו כל הפרוז'קטורים עליו. ברגע שזה קורה, זה נותן לנו תקווה גדולה. אנחנו מקבלים חיזוק, ואומרים: כשאני אהיה גדול, אני אהיה שליח. איפה? בחור שאף אחד לא שמע עליו. – תגיד לי ר' יהודי, אתה ידוע כמה לילות בלי שינה עומדים מאחורי כזה יהודי? כמה דמעות עומדים מאחורי הדמות המופלאה שעכשיו פתאום אנחנו רואים? – ידידי היקרים, כל מה שאתם רואים לאור הפרוז'קטורים, תדעו שמאחורי זה יש שעות, ימים לילות, חודשים ושנים של עבודה שחורה של עמל, יגיעה, אכזבות. זה לא קל. זה צריכים לדעת. אני לא אומר את זה כדי לייאש אף אחד, אבל צריכים לדעת שהדרך לפעול, לעשות, לשנות – זה דרך עבודה. עבודה, עבודה, עבודה. אין שום דבר שבא משמים. כלום לא בא לך מהאוויר. צריכים לעבוד ולעבוד. אם אתם רואים רב ששולט, ואומר וכו' – תדעו לכם שהרב הזה עשה לילות וימים עד שהוא הגיע למצב שהוא יכול לומר: כן, יש כך וכך ושם כתוב כך וכו'. עמל ויגיעה של שנים. לכל דבר שאתם רואים. וצריכים לדעת ולהתחייב לעמל וליגיעה.

מספרים על החפץ חיים שכתב את המשנה ברורה עם הבן שלו, ויש כמה קושיות במשנה ברורה בגלל העניין הזה. מספרים שפעם אחת החפץ חיים והבן שלו למדו ביחד, ועבדו עד השעה המאוחרת בלילה, ואז הבן שואל את אביו: תגיד, אבא, מישהו פעם ידע כמה עמל יש בתוך הביאור הלכה הזה? כמה יגיעה? – אנחנו הכנסנו את הכל לתוך אותיות, ועכשיו זה כתוב. מישהו ידע משהו מזה? ענה לו החפץ חיים: יהודים נוסעים מביאליסטוק למוסקבה על רכבת, והיא מתגלגלת על פסי הרכבת, מישהו פעם חשב כמה עבודה זה היה לסחוב כל חתיכת ברזל כזאת ולשים על הרצפה כדי שרכבות יוכלו לנסוע? שעות, ימים, בשמש ובחורף עמדו אנשים ותקעו מסמרים כדי לקבע את זה, כדי שהרכבת תוכל לנסוע. והרבה פעמים אנחנו רואים את הרכבת, ואומרים: 'הרכבת? זה צ'יק צ'אק'.. מי יודע כמה יגיעות עוברים על אדם כדי שהוא יהיה מסוגל לעשות את כל הדברים הגדולים הללו.

כשהייתי אברך, עשינו 'שימוש' אצל הרב נויבירט, בעל ה'שמירת שבת כהלכתה'. לפני ימים נוראים, הוא היה מחלק כסף. היה לו גמ"ח כזה 'זכרון יוסף' – ע"ש הבן שלו שמת בעריסה. נכנסה אשה לקבל כסף. הוא היה מקפיד שיבואו עם תעודת זהות, ומכתב מרב שמבקש לעשות כסף. אנחנו ישבנו שב ממש כמו טלרים בבנק. מקבלים את האנשים, לוקחים את התעודת זהות, המכתב מהרב, שמים חותמת, ו-לרב נויבירט. נכנסה שם אשה שלא היה לה תעודת זהות ולא מכתב. הרב נויבירט לא נתן. הוא ידע שאנשים סומכים עליו, והוא לא ימעול בכספים. האשה הזאת התעקשה שהוא ייתן. הוא נכנס לחדר השני, והביא לה חמישים שקל מכספו הפרטי. אך היא רצתה את הדולרים. היא התחילה לצעוק. צעקה, וצעקה, ומה אפשר לעשות. ואני מסתכל על הרב נויבירט שעומד ליד החלון, והוא אומר לעצמו: 'מחילה גמורה, מחילה גמורה', והיא עומדת ומדברת, והשיא היה שהיא קיללה אותו שהילדים שלו ימותו בחייו. והוא עומד ומוחל לה בלב שלם. הרבנית שמעה את מה שקרה, והוציאה אותה. כך נגמר הסיפור. לאחר מכן הוא אמר לנו: אתם חשבתם שתבואו לפה ותשמעו רק 'טמא' ו'טהור'? היום עשיתם שימוש. אדעתא דהכי. היום ראיתם מה זה להיות רב על הציבור.

עוד דבר קטן: בפרשת שבוע שעבר קראנו: 'ויזד יעקב נזיד' – וכתוב במדרש: מה טיבו של נזיד זה? אמר לו: שמת אותו זקן. אמר עשו: באותו זקן פגעה מידת הדין? מה, אברהם נפטר? אמר לו: הן. אמר לו: לא מתן שכר, ולא תחיית מתים. ורוח הקודש צווחת: ...

מורי ורבותי, עשו היה רשע, אך בשבילו היה עוד פיגורה אחת: הצדק, היושר, השלמות, הטוהר. זה היה הסבא. סבא אברהם אבינו. ואפילו עשו, השייגץ הזה, כשהיה רואה את סבא היה אומר: זה הקמע שלי. סבא. והוא בא, ורואה שסבא נפטר. ואומר: אם כך, אין דין ואין דיין. סימן שאין סדר בעולם. באותו היום כבר עשו הרשע בתחיית המתים. 'הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה'. מורי ורבותי, האמונה  שלנו בתחיית המתים זה לא רק שיהיה טוב, אלא שיש סדר בעולם. יבוא יום, והקב"ה יפקח את עינינו, ויראה לנו את כל הסדר, למה זה היה כך , ולמה זה קרה וכו'. מה היה כל הת'כלס של כל הדורות כולם. בתחיית המתים הכל מסתדר. הקושיא הנוראית של 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים' – לי אין מה לענות. אנחנו אומרים: יש מנהיג לעולם, ויש סיבה. אנחנו לא יודעים את הסיבה. יש כיוון שלשם הכל הולך. תחיית המתים יתברר הכל. איך שהכל הסתובב. בורא עולם מסובב את הסיבות. זה העומק של 'גלגל סובב בעולם' כתוב ברמב"ם: 'המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף' יש מישהו שמסובב. אבל עד שלא יגיע קץ הימים, עד שלא נראה את התמונה כולה, לא נוכל לדעת למה נסתובבו הדברים כמו שנסתובבו. לנו יש דבר אחד: איפה אנחנו?  -- ולא נותר לנו אלא להשתלב במעגל הזה. תורת ה', המצוות, זה מה שהנחיל לנו בורא עולם. אנחנו יכולים לסייע, כל אחד ואחד. שליחות. כל אחד ואחד מאיתנו שליח. כל אחד מאיתנו יכול לדחוף את הגלגל אל השלמות, אל התיקון.

ועוד מילה אחת: לפני כמה שנים, מחזור חזר חזרה מהצבא, וכמו במלחמת מדיין, הם באו ואמרו: לא נפקד מאיתנו איש. ובתור תודה, הקימו פעולה נפלאה. קוראים לזה: ניצוצות. כל יום שישי יוצאים למודיעין לקרב יהודים. לא צריכים לשלם 2500 דולר למומבאי. אפשר לטוס למודיעין. את הפעולות הללו צריכים להרחיב. אולי עוד צריכים עוד להרחיב את זה ללמוד עם נערים לבר מצווה. מה כבר יכול להיות? לנסות לחשוב איך מגדילים את הפעולות. להיות שלוחים. זה לא כרוך במאמץ מי יודע מה גדול. אם אנחנו רוצים לקחת אל ליבנו את המקרה, אנחנו צריכים לעשות. זאת עבודה שחורה, זה לא תמיד נוח, זה לפעמים מתנגש לי וכו' – נכון. הכל נכון. אך דע לך, מי יודע מה בגלגולים. מי יודע מה בתחיית המתים. יום יבוא ויגידו לך: את כל זה עשית. פעם חייכת ליהודי ברחוב, והנה – זה מה שיצא.

הקב"ה יזכה אותנו לראות במשיח צדקנו במהרה בימינו אמן.