כולנו 'שלוחים'!
הרב אריה הנדלר
להדפסת השיעור בס"ד
כולנו 'שלוחים'!
שיחת הרב הנדלר – פרשת חיי שרה
כמה מהשיעורים בישיבה עסקו\עוסקים\יעסקו בחקירה ידועה שקשורה ל'שליח נעשה עד', מה ההגדרה של המושג שליח. האם זה רק שמעשה השליח מתייחס למשלח, אך בעצם המשלח הוא הבעל הבית, והשליח הוא רק היד הארוכה שלו, אך בסופו של דבר המעשה מתייחס למשלח. או שמא, השליחות זה שהשליח נכנס תחת המשלח בהתחברות גמורה, עד כדי כך, שה'אור שמח' רוצה לטעון שאם המשלח ימות, לכאורה, מצד הלכות שליחות, השליח יוכל להמשיך ולפעול את השליחות למרות שהמשלח איננו. יש כאן דבר שהוא נועז וחדשני. השליח נכנס תחת המשלח, עד שהוא מתבטל אליו ומתמזג איתו. יש לזה הרבה נ"מ.
הרב סולובייצ'יק במאמר גדול שלו על מוסד השליחות בישראל, מעדיף את האפשרות השנייה. הוא גם לוקח את זה למושג 'שליח ציבור', והוא גם אומר שיש הלכה מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית, והוא רוצה להסביר מה העניין שהשליח צריך להיות בן ברית, שבעצם השליח צריך לבוא מאותו מקום של המשלח. זה חלק מההתמזגות של המשלח. אני לא צריך נער שליחויות. אני, כשאני עושה שליח, אני צריך מישהו שייכנס תחתי, ויתבטל אלי. נראה, שבפרשת השבוע של השבוע אנו נפגשים עם השליח הראשון. זה אליעזר, שנעשה שליח כדי להשיג שידוך ליצחק.
כשאנחנו עוקבים אחר הפרשה אנו מתפעלים איך אליעזר מבצע את השליחות. וזה הולך כל הדרך. למשל, כשאליעזר מגיע לעת ערב בעת צאת השואבות, הוא מתפלל. אם היינו ממשיכים את הצד של ה'לומדע'ס' שהתחלנו בו, אברהם הי צריך להתפלל. אך אליעזר מרגיש כל כך שייך, עד שהוא מתחיל ב'שמונה עשרה' של העבדים:
'וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם...'. המדרש משווה בין הפתיחה של העמידה שלנו, לבין הפתיחה של אליעזר. אלה מתפללים, והעבד הזה מתפלל. תראו איזה מעורבות. הוא מתפלל כדי להצליח בשליחות שלו. ' וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְקֹוָק דַּרְכּוֹ אִם לֹא' – הוא במתח: זה יצליח, זה לא יצליח? – מה אתה במתח? זה בעיה שלך? –לא! זה העסק שלו!. ואח"כ, כשנפשטו לו כל הספיקות: 'וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לה'' ואח"כ מכניסים אותו פנימה, מניחים לפניו לאכול, לפני החשבון שלי, הוא לא אכל מהבוקר, שהרי הוא יצא בבוקר, וקפצה לו הדרך וכו' – והנה, מניחים לפניו אוכל, ומה הוא אומר: 'וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי'. זה לא עוזב אותו. הוא לא שוכח לרגע לשם מה הוא בא. איך הוא מתחיל לדבר? 'וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי'. ואחרי זה: 'וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי' איך שאיכפת לו, איך שהוא מעורב.. פשוט מרגש. יש פה מעורבות הרבה מעבר מאשר איזה פועל שרוצה לקבל קידום בעבודה.
מכאן אנחנו מתחברים למה שספרי חסידות לקחו את זה לעבודת ה'. באו ואמרו: אדם הוא שליח. שילחו אותך. לפני שיצאת לעולם הזה, כתוב (נדה ל): 'משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע'. לפני שהעמידו אותך על כן השיגור, השביעו אותך שתהיה שליח. אתה צריך לקחת את המודל של אליעזר, ולדעת שאתה מחוייב. תתפלל להצלחת השליחות.
שמעתי פעם ממישהו שאמר לי, אני חושב שמישהו התבטא על ההצלחה של הרב פינקל, מי שייסד את ישיבת 'מיר' בארץ, שהיום זה אימפריה של תורה. מה היה הסוד של ההצלחה שלו? אם היה בחור בישיבה שלא היה נקלט וכו' – הוא היה מתענה עליו. הוא היה עושה תענית לזכותו. מקבל על עצמו סיגופים על הבחור הזה. איזו תחושה של מסירות! איזו תחושת שליחות. שלחו אותי למשהו. אני צריך להשיב שולחי דבר. כולנו יודעים שיש כלל אצל השליחות ש'חזרה שליחות אצל בעל'. יום יבוא, ואנחנו נצטרך לחזור אצל המשלח, ואנחנו נפטיר בשפה רפה 'עשיתי שליחותך'. ורק שלא יבלעו אותנו חיים. האם התבטלת לשליחות? לפי איזה צד? הרמב"ם או הרא"ש? – הרי שנינו יודעים שלא יתחילו להתפלפל איתנו על ה'אור שמח'. עבד אברהם אנכי. שליחות. לרצות. לא להתעכב 'אל תאחרו אותי'. בואו נעשה. נתקן, נהיה חדורים בתחושה של שליחות.
אמרנו שהפרשה שלנו זה שליחות הראשונה. אך האמת היא, שהשליחות הראשונה כתובה לפני כן. כשהקב"ה שולח את האדם מגן עדן, אפשר להבין את זה בשתי דרכים: 'וישלחהו' – שהוא גירש אותו. אפשרות שנייה: שהוא משלח אותו, כלומר, עם תודעה של שליחות. למה? 'לעבוד אתה אדמה'. מעולם לא הצטרכת תחושה של שליחות לפני שזרקו אותך מגן עדן. כמה זה חשוב להרגיש שאני לא עושה את עבודתי לבד. אני חלק. ויותר מזה, לעבוד את האדמה, נגמר גן עדן. מרגע זה ואילך אתה תצטרך לעבוד בגשמיות, עם חומר ולבנים. כן, לעבוד קשה, כדי להגיע לאותה שלמות. וזה 'וישלחהו'. לקחו את האדם מגן עדן, ושלחו אותו לשליחות של האנושות. מאז אנחנו 'שלוחים'. מה חשבתם? שרק לרבי מליובביץ' יש שלוחים? ולריבונו של עולם אין שלוחים? הרי כתוב במפורש: 'הרבה שלוחים למקום'!
ועוד הדגשה אחת: בדיוק הבוקר למדנו איזושהי 'חבורה' על הדקדוק של הרבי מקוצק, שאליעזר אמר: 'אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי', וכתוב אולי חסר. אלף למד יו"ד. ודרשו רושמי רשומות: אל תקרי אולי, אלא אלי. כלומר, היה לו נגיעה. אינטרס. הנגיעה שלו היתה שהוא רצה שהוא יהיה השידוך שלו. היה לו בת. בלב שלו בפנים, הוא לקח את האפשרות שאם באמת האשה לא תרצה לבוא, אולי זאת תהיה הבת שלי בכל זאת? - אך הקוצקאי שם לב, שה'אולי' החסר לא כתוב בפעם הראשונה, אלא בפעם השניה, כשהוא מספר את זה ללבן. אומר השפ"א בשם הקוצקאי, שכשאליעזר אמר את זה – זה היה כל כך עמוק, עד שהוא לא הרגיש שהוא נוגע. אם היית שואל אותו: אליעזר, יש לך אינטרס? הוא ודאי היה משיב בשלילה. אבל אז, כשהוא נמצא בבית לבן, והוא כל כך רוצה שהשליחות תצליח, הוא בודק את עצמו שוב: האם אני עושה את השליחות בלב שלם, או שיש לי בכל זאת איזה עניין צדדי. הוא מחפש ומגלה שנכנס בו אינטרס.
נגיעות. אם אנחנו מדברים על שליחות, כדי שהשליחות תהיה אמיתית, האדם צריך להתבטל כל כולו לשליחות. זה צריך למלא אותו, לכבוש אותו, הכל. הוא מתבטל אל השליחות. וכל דבר קטן, שיקולים צדדיים, טובות הנאה וכו' – זה פגם בשליחות. ואולי עוד דגש: כשאתה מרגיש שליחות, יש לך כוח. אני לא באתי לבד – אני עושה שליחות. לא בשבילי. אם אדם צריך לעשות 'שנור' בשביל עצמו, זה נורא מבייש, ואין לו פה ופנים לבקש. אבל אם אדם הוא מגייס כספים של הג'וינט, הוא נכנס עם חליפה ועניבה, ואומר: אני באתי מטעם הג'וינט. מאותו הרגע – יש לו תקיפות. 'תביא כסף! זה בשביל כלל ישראל!'. מאיפה מקבלים עזות דקדושה? מהשליחות.
אחי ורעי, שליחות. אחריות. אכפתיות. אלו המילים. כל זה נוגע אלינו פה. אנחנו מתחנכים להיות שליחים. להיות שליחים של אידיאלים, מוסר, תורה, דרך ארץ. שליחים. שמפה אנחנו נצא ונפיץ. שליחות משמע – אחריות. שליחות משמע – אכפתיות. ואני מגיע למעגל המאוד קרוב: אכפתיות לכל מה שקורה בישיבה. פה זה מקום שמגדלים תורה. להתפלל, לייצג, להיות שותף. להרגיש תחושה של אחריות. כן, לנקות את בית המדרש. בחורים שמנקים את בית המדרש זה לא בגלל שאין לישיבה כסף לשלם לעובדת. אפשר היה להכניס. אך לא. זה בפרינציפ. זה לא במקרה, אלא ב'דווקא'. להרגיש את תחושת השייכות. זה שלי – אני מעורב. אני שליח. אני 'חלק מ-'.
