שאלת השבוע: כיבוד הורים שלא מדעת
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א] שחרור באמצע הלילה – חייל שוחרר לחופשה בהפתעה באמצע הלילה. כשהגיע לבית הוריו הם כבר עלו על יצועם. לא היה בידו מפתח, וכדי לא להעיר אותם החליט ללכת לבית הכנסת וישב ולמד שם כל הלילה. כששאלתי את אביו כיצד הרגיש – אמר שמצד אחד היה גאה בבן שלו באיך שנהג, אך מאידך הצטער על האופן בו בנו העביר את הלילה, והיה מעדיף שבנו יעיר אותו. מה הבן אמור לעשות במצב כזה – האם עליו להעיר את הוריו, או שמא עליו להימנע מלעשות זאת?
שאלה ב] הבאת חבילה בגשם – אב ביקש מבנו שיילך למקום מסויים בשעה שתיים ויביא עבורו חבילה. האב הלך לנוח, ובשעה היעודה ירד בחוץ גשם שוטף. ברור הדבר שאם האב היה ער הוא היה אומר לבנו שלא יילך במצב כזה, אך כעת האב ישן. מה מוטל על הבן לעשות? האם עליו ללכת בכל זאת, או לא?
שאלה ג] שינה וזמן ק"ש – בן רואה שאביו ישן ועומד לעבור זמן קריאת שמע. הבן יודע שהאב יצטער אם יפספס את זמן קריאת שמע. האם עליו להעירו, או שמא אסור לו לעשות זאת?
שאלת המפתח החורזת את כל ג' שאלות אלו היא - האם אומדנא מועילה בכיבוד הורים, או לא? נזכיר ש'דמא בן נתינה' לא העיר את אביו אפילו שהפסיד עבור זה סכום כסף גדול. האם ניתן ללמוד משם לגדרי דיני כיבוד הורים?
שאלה ד] השארת מפתח שנמצא – אדם מצא מפתח בגן סאקר, על פי דין התורה עליו להכריז על המציאה. האם רשאי להניח את המפתח על גדר סמוכה מתוך הנחה שבעל המכונית ישים לב שהמפתח חסר ויבוא לחפשו באותו תואי?
שאלה ה] מסירת אבידה למשטרה – האם מותר למסור אבידה למשטרה מתוך הנחה שבזאת חפץ המאבד, או שמא אסור למסור הואיל והמשטרה אינה נוהגת בדברים אלה על פי דיני התורה המדוייקים?
שאלה ו] קידושין בחפץ שחברו לא מקפיד – אדם נכנס לבית חברו וקידש אשה בדבר שבעל הבית אינו מקפיד עליו (כאגוז וכדו'), האם האשה מקודשת, או לא?
שאלה ז] שימוש בדברים שחברו בדרך כלל מרשה – אדם נכנס לבית חברו ברשות וממתין לו עד הגעתו. בדרך כלל כאשר מגיע לבקר את חברו חברו פורס לו פרוסת עודה מהמקרר, ומאפשר לו להשתמש במחשב. האם גם עכשיו רשאי לעשות זאת על אף שלא קיבל אישור מפורש מחברו?
שאלה ח] אוכל אצל חמיו וחמותו – בן של אחד מראשי ישיבות ההסדר ששימש גם בעצמו כר"מ בישיבה, סיפר שאביו הקפיד שלא לאכול אצל הורי אשתו אוכל מהמקרר בלא שקיבל מהם רשות. האם זוהי חומרא, או שכך הוא עיקר הדין?
בתחילת פרק אלו מציאות (בבא מציעא כא:) נחלקו אביי ורבא האם יאוש שלא מדעת הינו יאוש או לא. על פניו שורש מחלוקתם הוא גופא בשאלה זו עצמה- האם כשיש אומדנא שהאדם מתייאש ניתן ללכת אחריה או לא? לדעת רבא- רשאי, ואילו לאביי- לא. אם כנים הדברים, להלכה שנפסק במחלוקת זו כאביי, נמצא שלא ניתן ללכת אחר אומדנא.
הגמ' בקידושין (נב:) מספרת אודות אדם עבד במבשלת שכר, ולקח שכר וקידש בו אשה. כשבעל המבשלת הגיע אמר לו- למה לא לקחת שכר טוב יותר! ודנה הגמ' האם מקודשת או לא? ומסיק שם רבא 'הכא משום כיסופא הוא דעבד ואינה מקודשת'. נראה מהגמ' שרק מחמת הנימוק של 'כיסופא' אינה מקודשת, אבל אם היתה אומדנא אחרת, היתה מקודש. ונשאלת השאלה הכיצד – הרי מסקנת הגמ' בבא מציעא היא שאיננו הולכים אחר אומדנא!
תשובה
ארבע שיטות לפנינו בביאור יחסי הסוגיות, ולאורן ניגש למקרים השונים ונדון בהם.
א] שיטת תוס'- מדברי תוס' (ב"מ כב. ד"ה מר זוטרא) עולה שמחלוקתם של אביי ורבא הינה מחלוקת עקרונית האם הולכים אחר אומדנא או לא. דעת רבא שהולכים אחר אומדנא[1], ועל כן הואיל ומניחים אנו שאם היה יודע היה מתייאש רשאי לנוטלה, ואילו אביי חלק וסבר שלא הולכים אחר אומדנא.
ומכיון שנפסקה הלכה כאביי, נמצא שלמעשה איננו הולכים אחר אומדנא בדיני תורה.
בספר זכרון שאול (קידושין ל:) מציין, שלאור דברי תוס' מיושב המעשה בדמא בן נתינה. דמא אכן נהג על פי אמות המידה הנכונות הלכתית! ועל כן, הואיל ואיננו הולכים אחר אומדנא, הגם שברור היה לו שאביו ישמח מאוד לקום עבור עיסקה כזאת, נמנע מלהעירו.
דברי תוס' נסובים על המעשה המובא בגמ' (ב"מ כב.):
אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי מר זוטרא לא אכיל.
תוס' לשיטתם מבארים שברור הדבר שהאריס הביא להם מחלקו, ולא מחלקו של בעל הבית, שהרי איננו הולכים אחר אומדנא להלכה! ומה שמר זוטרא נמנע מלאכול, היינו משום שחשש שמא בעת חלוקת הפירות ישכח האריס לדווח לבעל הבית על הפירות שנטל.
אכן, לכאורה קשה על תוס' מסוגיית הגמ' בקידושין (המובאת בשאלה) ששם רואים שאילולא חשש ה'כיסופא' היתה מקודשת רק על סמך אומדן!
ובראשונים יש שכתבו ליישב שהגמ' אכן לא עסקה בשאלה האם חלו הקידושין, אלא בשאלה האם כשיקדש מכאן ולהבא (אחר אמירתו של בעל השכר) יחולו הקידושין או לא.
ראש הישיבה עליו סיפרנו בשאלה שנמנע מלאכול אצל חמיו, חשש לשיטת תוס' ולכן נמנע מלאכול את הורי אשתו, אכן יכול היה לסכם עם הורי אשתו שמכאן ואילך יכול לקחת מהמקרר כרצונו.
הרב זלמן נחמיה גולדברג חילק בין חתן / חבר המגיע לביקור בתדירות גבוהה שאז ישנה הסכמה, לבין המגיע פעמים נדירות שאז אין הסכמה ללא היתר מפורש מבעל הבית.
ב] שיטת הש"ך – אכן, דעת הש"ך (חו"מ שנח ס"ק א) היא, שמחלוקתם של אביי ורבא היא מקומית ביחס ליאוש באבידה, אך בשאר התורה הולכים אחר אומדנא. וטעם הדבר הוא, שיאוש חריג בכך שהינו מציאות של 'דיעבד', האדם הרי לכתחילה היה חפץ שלא לאבד את החפץ. במציאות של לכתחילה ניתן ללכת אחר אומדנא הואיל ומניחים אנו שכעת כך הם פני הדברים, אולם במציאות של בדיעבד יש צורך בהסכמה מוחלטת.
ואף יתירה מזאת – בפועל, נמצא שהולכים אנו אחרי 'חצי אומדנא', שהרי כרגע כלל אינו יודע שאבד לו החפץ, אנחנו יוצרים אומדן ביחס לעצם ההתוודעות לאובדן, אבל אם היינו יוצרים אצלו ידיעה שלימה – היה יודע איפה החפץ כעת וכלל לא היה מתייאש.
לדבריו, מיושבת הסוגיא בקידושין היטב – שהרי ביתר חלקי התורה ניתן ללכת אחר אומדנא, בנוסף, מובן מדוע רב אשי ואמימר הרשו לעצמם לאכול ממה שהגיש להם האריס הגם שהפירות היו של בעל הבית, וזאת משום שיש אומדנא שחפץ לתת להם. אכן, הקושי בדבריו הוא מהמשא ומתן בסוגיא שכלל ראיות מענייני תרומה וטומאה! הרי שאין זו מחלוקת הנוגעת לדיני יאוש בלבד!
הש"ך עצמו שמתקשה בזה ומשיב שבטומאה ותרומה ישנה הלכה מיוחדת המצריכה ידיעה ודאית.
לדברי הש"ך, מבאר הדברות משה, שדמא בן נתינה לא העיר את אביו, משום שידע שאביו אדם לא שגרתי, ויעדיף להמשיך לישון גם במחיר הפסד עסקה משמעותית מעין זו!
בנו של אותו ראש ישיבה עליו סיפרנו, שנמנע מלאכול אצל חמיו וחמותו ללא רשות מפורשת, שח לי שהוא עצמו נהג היתר לאכול אצל חמיו וחמותו גם ללא רשות, וזאת מחמת שנוהג למעשה כפסקיו של הרב שלמה זלמן אוירבך, והרב שלמה זלמן אוירבך הכריע למעשה כש"ך.
ג] שיטת שולחן ערוך הרב – שולחן ערוך הרב (חו"מ, הל' שאלה שכירות וחסימה) מצדד שאומדנא מועילה, אלא שכל התועלת באומדנא זה לענין שלא יהיה בנטילתו משום גזל, אך אינו יכול לזכות בו ממש.
משמעות הדברים היא, שבמידה ומגיע לבית חברו ובדרך כלל חברו מאפשר לו להשתמש במחשבה ומגיש לפניו עוגה מהמקרר; להשתמש במחשב יוכל- הואיל וישנה אומדנא שמאפשר לו, אולם לאכול עוגה לא יוכל, הואיל וזו הנאה מכלה- כמוה כזכיה ונטילה לרשותו. וזאת, אין בכוחו לעשות.
כמובן, שאת הגמ' בקידושין הנ"ל יצטרך שולחן ערוך הרב להסביר על העתיד- האם רשאי לקדש בזה אשה מכאן ואילך, אולם לענין העבר – במידה וקידש בשכר זה אשה קודם אמירתו של בעל המבשלה, ברור הדבר שהקידושין לא תפסו. שהרי על פי שולחן ערוך הרב אומדנא יכולה לאפשר שימוש, אך לא יכולה לאפשר זכיה, ועבור קידושין יש צורך בזכיה.
מעין זאת מצינו בדברי המשנה ברורה. וזאת, שכתב השולחן ערוך (או"ח יד, ד):
מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה, ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת.
המשנה ברורה (שם ס"ק יד) על אתר השיג על דבריו:
עיין במ"א ועיין בדרך החיים שכתב דיותר טוב שיכוין שלא לקנות ולא יברך.
וזאת משום שאמנם גזל אין כאן, אך גם אין זה מוגדר כטלית שלו.
ישנה גם השלכה להלכות לולב- גם אם ברור לו שחברו מסכים שיטול את ארבעת המינים שלו, אין הם הופכים להיות שלו, ועל כן ביום הראשון של סוכות שישנה דרישה שארבעת המינים יהיו 'לכם' – 'משלכם', אינו יכול לצאת ידי חובה.
נציין, שגם לפי שולחן ערוך הרב, מסתבר שאצל הורי אשתו יוכל לאכול הואיל והמנהג המקובל הוא לאפשר לחתנים וכלות לאכול גם ללא בקשת רשות.
ד] שיטת הרמב"ם והריטב"א – בגמ' מבואר שאביי מודה בזוטו של ים שניתן ליטול גם ללא יאוש ברור מצד הבעלים. ישנם ראשונים שביארו ש'זוטו של ים' הינה הלכה נפרדת ואינה מטעם יאוש, אולם הרמב"ם (גזילה ואבידה יא, י) והריטב"א (בחידושיו בב"מ כב.) מבארים, שגם היתר 'זוטו של ים' הוא מדיני יאוש, ושונה הדבר מכל יאוש שלא מדעת, הואיל ובזה ישנה אומדנא ברורה ומוחלטת, ועל כן בזה מודה אביי.
לאור זאת גם במקרה של האמוראים שאכלו מפירותיו של אותו אריס ניתן להעמיד שהפירות היו של בעל הבית, ומכל מקום סברו האמוראים שברשותם לאכול, הואיל וישנו אומדן דעת מוחלט שבעל הבית מעוניין בזה.
[1] בשיטתו של רבא מצינו ג' הבנות, נציין אליהן בקצרה: או שמכיון שמתייאש בסוף, כבר מהתחלה אני מתייחס לזה כיאוש- מעין ברירה (הסוף נלקח להתחלה). או שאין צורך ביאוש ממש בתחילה, אלא די ביאוש ב'כח', בתנאי שבסוף יתייאש. או שאין צורך ביאוש בפועל בכלל. מקור לדיון זה מופיע בגמ' בכו.-: שם אומר רבא שאם ראה סלע שנפלה משלושה חייב להחזיר במידה ויש שוה פרוטה לכל אחד. רש"י תולה את טעמו ביאוש שלא מדעת- והלכה כאביי. תוס' חולקים – רבא עצמו הוא הדובר, לא מסתבר שיאמר דבריו כאביי! אלא טעמו שגם לפיו צריך יאוש בפועל, עי"ש.
