שאלה שבועית: מלחמת הטרקטורים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
'יום ירושלים' אינו יום חגה של ירושלים בלבד, הוא גם 'יום שעלבים'. נס גדול קרה גם באיזור שלנו במלחמת ששת הימים. לטרון היתה מובלעת ירדנית מבוצרת, שאיימה על היישוב, לאחר כיבושה במלחמה מצאו כוחות צה"ל בכספות במשרדי הלגיון ברמאללה תוכניות לכיבוש שעלבים והריגת כל תושביה. וב"ה ביום זה שוחררה לטרון ושוחרר כל האיזור מאותה סכנה גדולה שארבה לפתחו.
אולם עבור שאלתנו עלינו לחזור שנה נוספת לאחור- לפני 52 שנה כל האיזור מהקיבוץ עד לטרון עצמה היה איזור מפורז- שעלבים היתה מצדו האחד של האיזור המפורז, ואילו המוצבים הירדנים מצידו השני.
מצב זה החזיק לאורך שנים, עד שנה לפני מלחמת ששת הימים, מיד לאחר סוכות תשכ"ו מגיעה פניה מהצבא אל תושבי שעלבים- שיכנסו לתוך האיזור המפורז עם כמה שיותר טרקטורים ויתחילו לחרוש אותו, תוך מטרה לקבוע עובדות בשטח ולהשתלט עליו בפועל.
השנה היתה שנת שמיטה- אסור לחרוש ולעבד את הקרקע ובכל זאת ממלאים אחרי הקיבוץ אחר הוראות הצבא. במשך השבוע הם מוסיפים לחרוש ולהתקדם לאורך השטח. בשלב מסוים מבינים הירדנים שיש כאן נסיון השתלטות על השטח המפורז וגם הם מתחילים לחרוש מצדו השני של השטח המפורז. כל השבוע הטרקטורים הולכים ומתקרבים זה לזה עד שמגיעים לקרבה מאוד גדולה אלו לאלו.
לאחר שבשבת 'בראשית' נוכחו כוחות הצבא לדעת שהירדנים מרכזים כח גדול יותר לחרוש, תוך ניצול העובדה שבני הקיבוץ לא חורשים בשבת. בשבת שלאחר מכן נודע שהירדנים ריכזו כח גדול של טרקטורים ועל כל הגיע הוראת הצבא להמשיך לחרוש גם בשבת[1].
[השתתף עמנו בשאלה ר' משה אורן נ"י שהיה מרכז המשק בתקופה ההיא, נביא את התיאור שהוסיף:
"אני משה אורן חבר קיבוץ שעלבים- בשבת פרשת נח תשע"ה ציינו חברי קיבוץ שעלבים יובל למלחמת הטרקטורים בשדות נחשון ושעלבים.
קיבוץ שעלבים עלה לקרקע בי"ד מנחם אב תשי"א ערב שנת השמיטה ה'תשי"ב שהיתה שנת השמיטה הראשונה. בשנת שנת שמיטה ה'תשע"ה מלאו עשר שמיטות (ושנת השמיטה הנוכחית היא השמיטה האחת עשרה של הקיבוץ.
בשבת בראשית ה'תשכ"ו התבקשנו לצאת ולחרוש אדמות בשטח ההפקר ליד הקיבוץ זאת להבטיח את אחיזתנו בשטח ההפקר.
במשך כל התקופה הזאת לא הגיעו הצדדים לסיכום על חלוקת השטח, וחקלאים משעלבים ונחשון נגסו במקצת משטח ההפקר. כשהמפקד- אלוף גבע הורה לנו על החרישה בשבת עמד קיבוץ שעלבים לפני שאלה הלכתית שהופנתה לרב הקיבוץ הרב מאיר שלזינגר שליט"א האם מותר לצאת ולחרוש בשבת או לא.
הרב נעץ ברב הראשי של צה"ל הרב שלמה גורן זצ"ל שאחר שהגיע ובחן את המציאות בשטח סבר שמותר לצאת מכיון שעל עסקי תבן וקש מותר לצאת גם בשבת בישוב הסמוך לספר".
בשיעור שלפנינו נדון בנימוקים העומדים בבסיס היתרו של הרב גורן:
שאלה א] לכאורה זוהי שאלה ממונית, ולא שאלה של פיקוח נפש, ואם כן מדוע הותר חילול שבת עבורה?
שאלה ב] כאשר היה הרב שלמה אבינר שליט"א רבו של קיבוץ לביא התעוררה שלה אודות שטח מרעה של הקיבוץ הנמצא במרחק מהקיבוץ, ובשבתות באים ערבים ומרעים שם את בהמותיהם. ובאו אנשי הישוב ושאלו האם מותר להם לחלל את השבת כדי להגיע לאותו שטח בשבת ולסלק משם את הערבים? הרב אבינר הציג את השאלה גם בפני הרב שלמה גורן (מופיעה בגליון שנה בשנה שנת ה'תשל"ט).
שאלתנו היא, האם דומה הדבר לשאלה הראשונה או אינו דומה לשאלה הראשונה?
תשובה
כאמור, הרב גורן הגיעו לקיבוץ בצהרי יום שישי, ולאור הנתונים שבשטח פסק להתיר. במסיבת ראש חודש כסלו שב הרב גורן והתארח בקיבוץ והסביר את היתרו מצד נוסף. בנוסף להסבריו נאמר כיוון נוסף שאומר הרב קצנלבוגן.
דרך א' בהסבר ההיתר: בגמ' בערובין (מה, א) נאמר כך:
"אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת תניא נמי הכי נכרים שצרו וכו' במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת".
מבואר בגמ', שאם באים לגזול לא ניתן לחלל שבת, אולם אם באים להרוג מותר לחלל שבת מפני פקוח נפש.
וממשיכה הגמ' ואומרת:
"ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ותרגומא נהרדעא".
מדוע שונה הדין בעיר הסמוכה לספר?
מסביר הראב"ן (שבת שסג):
"עיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עיסקי ממון יוצאין עליה בכלי זיין בשבת דכיון דסמוכה לספר אם יעמדו ישראל על ממונם יהרגום ולא ייראו כיון דסמוכי לגוים אחרים וכ"ש אנו שאנו יושבים בתוכם שלא יראו מלהרוג ומחללין את השבת ומצילין".
מסביר הראב"ן, שאף שלכל יחיד ויחיד ניתן להורות שלא יעמוד על ממונו (ואם מישהו בא ליטלו לא יאבק בו), בסוף, מכלל הציבור יהיו בודדים שיתנגדו להם, שלא על פי ההלכה. והגויים ירשו לעצמם להורגם- הואיל ויודעים שקרובים הם לספר ויכולים הן לברוח והן להשיג תגבורת מהר. ועל כן גם כאשר באים הגויים על ענייני ממונות- בעיר הסמוכה לספר מותר לחלל על זה את השבת.
ובאמת השולחן ערוך (או"ח שכט, ו- ז), לאחר שפוסק את הלכה זו, מוסיף ואומר:
"יש מי שאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות (ומכל מקום הכל לפי הענין)".
לאור דבריו אלו, כאשר ראה הרב גורן את הקרבה הגדולה לקיבוץ והבין את הסכנה שעלולה להיווצר מכך שהטרקטורים הישראלים יצאו מהשטח והטרקטורים הירדנים ימשיכו לחרוש ויתקרבו לשטח הקיבוץ. ולאור זאת התיר הרב גורן את המשך עיבוד השטחים בשבת.
בניגוד ל'מלחמת הטרקטורים', השטחים של קיבוץ לביא היו רחוקים מאוד מהמשק ולא נשקפה כל סכנה לישוב ולתושביו, ועל כן, שם לא שייך היתר זה.
דרך ב' בהסבר ההיתר- רש"י (בערובין שם) על היתר לצאת אפילו על עסקי ממון ב'עיר הסמוכה לספר', כתב (ד"ה לספר):
"עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה, ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם".
נראה מדבריו[2] שטעמו של הדין אינו מפני פיקוח נפש, אלא מחשש שהארץ תיכבש. ובפשטות מדבר בארץ ישראל, וישנו חשש שברגע שיבואו גויים על עיר יברחו יושביה, וחלקים מהארץ ייפלו ביד גויים.
בדומה מדייק מדברי רש"י הרב רפאל קצנלבוגן (במאמרו 'דין כיבוש א"י, נועם טז), ומאריך להוכיח שכיבוש ארץ ישראל דוחה שבת.
לדרך זו, גם במקרה של קיבוץ לביא, למרות שלא נצבה על הפרק שאלה של פקוח נפש, קיים היה חשש שהערבים ישתלטו על השטח, ועל כן ניתן לחלל גם על זה את השבת.
מהיכן לומד הרב קצנלבוגן את דבריו?
דנו מספר פעמים בשיעורים אלו בשאלה האם מותר לאדם להסתכן עבור הצלת אחרים; ציינו שבפוסקים השמיטו את דברי הירושלמי שאדם רשאי להסתכן עבור הצלת אחרים.
אכן, לכאורה מדברי סוגייתנו שנפסקו ברמב"ם- הלא כתב הרמב"ם שיש לצאת לעזר עיר שבאו עליה על עסקי נפשות על אף שבכך מכניסים את עצמם הבאים לסייע לסיכון שלא היו מוכרחים להגיע אליו?
מחדש הרב קצנלבוגן ואומר, שאכן בעלמא אסור לאדם להכניס עצמו לספק סכנה עבור חברו. אולם הלכות אלו עוסקות במקומות הנמצאים בארץ ישראל- וההיתר הוא משום כיבוש ארץ ישראל ויישובה; ובזה רשאי האדם להכניס עצמו לסכנה [ומאותה סיבה אף רשאי לחלל את השבת].
הוא מבסס את דבריו על תוספתא בעירובין (ג, ז):
"עיר שהקיפוה נכרים או נהר וכן ספינה המיטרפת בים וכן יחיד שהיה נרדף מפני [נכרים ומפני לסטים] ומפני רוח רעה הרי אלו מחללין את השבת ומצילין את עצמן".
בשונה מהנלמד בסוגיא, בתוספתא מודגש שרק לאדם עצמו שנמצא בסכנה מותר לחלל שבת עבור הצלת עצמו. הכיצד?
על כרחנו לומר, שבעוד שהתוספתא עסקה בחו"ל, הסוגיא עסקה ביישובים הנמצאים בארץ ישראל. וביישובים הנמצאים בארץ ישראל עליהם למסור נפשם ואף לחלל את השבת עבור הצלת אחיהם.
וכך כתב:
"הלכה זו אינה נוהגת אלא בארץ ישראל אבל לא בחו"ל ובארץ ישראל זה דין אחר לגמרי לא מדין הצלה לא מדין לא תעמוד על דם רעך ולא מדין השבת גופו אלא זה מדין מלחמת מצוה מלחמת כיבוש ארץ ישראל "ואיזו היא מלחמת מצוה, זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שיצא עליהם"... אבל בדין הצלה אם זה נוגע לפיקוח נפש של האדם הרוצה להציל אנו אומרים כך מחליטים הפוסקים שחייך קודמין לחיי חברך ופיקוח נפש דוחה הדין של הצלה.... גוים שצרו על עיירות ישראל... עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומת יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם".
ומה שמצינו בסוגיא בגיטין (ח, ב) שעבור יישוב הארץ בשבת התירו איסורים דרבניים בלבד, זהו כאשר מדובר על אדם פרטי ולא על מהלך של כיבוש של כל עם ישראל.
דרך ג' בהסבר ההיתר- עד עתה, העלינו שני כוונים בהסבר היתרם של אנשי שעלבים להמשיך לחרוש את שטח ההפקר בשבת- האחד- משום פקוח נפש, והאחר משום יישוב ארץ ישראל. אולם הרב גורן, בהגיעו למסיבת ראש חודש כסלו בקיבוץ, העלה בסיס נוסף להיתר:
דעת הרב שלמה גורן (משיב מלחמה ח"א עמ' פח) שהיתר המשך הטלת המצור על עיר האויב בשבת, אינו מבוסס על ההיתר הרגיל של 'פקוח נפש' הדוחה שבת, אלא הינו היתר ייחודי בגלל חביבות יישוב הארץ והשליטה בה בעיני הקב"ה. מקורו של היתר זה הוא מדרשת הפסוק הנ"ל- "עד רדתה- אפילו בשבת"; וכך כתב:
"היתר הלחימה בשבת במלחמה... אינו מתבסס על היתר פיקוח נפש הדוחה שבת, אלא על היתר מיוחד המיועד אך ורק ללחימה, והנשען על דרשת שמאי הזקן מהפסוק "עד רדתה- אפילו בשבת"... יכולים אנו להסביר ולומר- כמו שמביר רש"י במסכת יומא (פב, ב) הטעם של פיקוח נפש דוחה שבת- "לפי שחביבה נפשם של ישראל לפני המקום יותר מן המצווות, אמר הקב"ה תבטל המצוה ויחיה זה", כך נראה שחביב שלטונם של ישראל על ארץ ישראל ועל כן הנספח עליה יותר מן המצוה של שמירת שבת אחת".
לדבריו, היתר זה רחב יותר מההיתר הרגיל של פקוח נפש הדוחה שבת- מפני שפיקוח נפש הוא היתר בדרך של 'דחויה' בלבד[3], בשונה ממלחמה בה ההיתר הוא בדרך של 'הותרה'- התורה התירה את המלחמה בשבת. ועל כן ההיתרים בה יהיו רחבים יותר.
לפי דבריו מובנים דברי הריב"ש והשפת אמת- מהם עלה שהיתר השארת המצור בשבת נאמרה גם במצב בו אין פיקוח נפש בהסרת המצור.
הזכרנו את דרך היתר זו הזכרנו בשיעורנו מספר פעמים- כדוג' היתרו של הרב נחום רבינוביץ לחלל שבת לשם הורדת דגל אויב בשבת.
עוד הזכרנו בעבר, שהרב אברהם אבידן (ראש הישיבה בעבר, שימש כסגן הרבצ"ר) חלק על הרב גורן וסבר שההיתר שחודש בברייתא אכן נסוב על מקרה בו מדובר במצור שיש בהסרתו משום פקוח נפש. אולם כפי שפתחנו, אם אכן הברייתא והפסוק עוסקים במצב בו יש פיקוח נפש בהסרת המצור, מדוע יש צורך בלימוד מפסוק לחדש זאת- הרי כלל ידוע הוא שפיקוח נפש דוחה שבת?
הלימוד מהפסוק חידש שמותר לעשות פעולות שאינן הכרחיות להעמדת המצור, אולם הן יכולות לסייע למצור ולכיבוש, ומוגדרות הן כצורכי המלחמה.
נמצא אם כן, שהיתר המצור והלחימה בשבת הוא מדין פיקוח נפש, אלא שהלימוד מהפסוק מרחיב את ההיתר גם לדברים שההימנעות מהם לא היתה מביאה לפיקוח נפש.
הרב אבידן השתמש בהיתר זה הלכה למעשה, וכך כתב:
"זכורני שסמל הדת של גדוד מרגמות כבדות שהיה בירושלים במלחמת ששת הימים דיווח לי כי בשבת האחרונה שלפני מלחמת ששת הימים בשעות הקטנות של בוקר השבת דילג הגדוד מהמחנה במרכז העיר ותפס את גזרת ההרים שממול לנבי סמואל...בעקבות הדילוג לא היתה כל אפשרות להתארגן שיהיה לחיילי הגדוד אוכל ושתית חמה, ואכן חיילי הגדוד אכלו במשך השבת אוכל קר. אולם בשעות לפני בוקר בעת שגמרו להיערך בגיזרה שרר בהרי ירושלים קור עז והחיילים טענו כי שתיה חמה תסייע להם לשמור על עירנותם..." סמל הדת לא מנע זאת מהם, ובא לאחר מעשה לשאול האם נהג נכון...".
דברי סיום מפי ר' משה אורן:
"מיום שני לפני שבת פרשת נח חרשו בשטח ההפקר בין קווים שביתת הנשק הטרקטורים של קיבוץ שעלבים וקיבוץ נחשון ובעזרת טרקטורים מכל ישובי הסביבה עד כדי 50 טרקטורים עם מחרשות.
וגם מצד ירדן היו כשלושים - ארבעים טרקטורים.
כוחות צה"ל נערכו להגן במקרה של ירי.
בערב שבת נח הופיע הרב שלמה גורן והאלוף גבע ופמלייתו ונתן הוראות לקראת שבת. הוא סיים את דבריו ואמר, שלו היתה לו הזכות של יהושע בן נון כי אז היה אומר גם הוא שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון כדי להימנע מחילול שבת.
ואכן נתנו הוראות הן לחקלאים הטרקטורים והן לאכלוסיה של האזרחים.
בשבת בבוקר הטרקטורים יצאו לחרוש וחברי הקיבוץ התפללו בבית הכנסת. בשמונה ועשרים נשמעו קולות ירי מהצד הירדני, צה"ל השיב אש והחקלאים נסגו לנחשון (הם לא כיבו את הטרקטורים להימנע מחילול שבת מיותר), החריש הופסק גם מהצד הירדני אשר תכננו היטב את הפתיחה באש כשלפני כן הטרקטוריסטים שלהם גם נסגו
למחרת ביום ראשון נעשה נסיון חוזר וגם הוא הופסק כאשר החריש נדם משני הצדדים הופיעו נציגי ועדת שביתת הנשק והם הורו להפסיק כליל את החריש בשטח ההפקר
בכניסה לשטח ההפקר נשארתי אני לבדי יחד עם חברי הקיבוץ ונשאתי תפילה לרבש"ע:
"רבונו של עולם הלא אנחנו עבדך ורוצים רק לשרת אותך ולעבד את האדמה". במבט ראשון נראה היה לי שתפילתי ובקשתי לא נענתה, אולם בדיעבד ראינו שהקב"ה ענה לי שנה וחצי אחרי זה במלחמת ששת הימים כאשר התברר שהתכנית האלוקית היתה ששטח ההפקר לא יחולק בין ירדן למדינת ישראל אלא כולו יהיה שלנו.
את התשובה המלאה הקב"ה קבילנו במלחמת ששת הימים כנראה התכנית האלוקית לא רצתה שנחלק את השטח שבין שני הקווים קרוב ל45000 דונם מעמק איילון עד בית גוברים בעמק איילון בלבד 25000 דונם בין מדינת ישראל לירדן.
בהפסקת האש עד מלחמת ששת הימים נכשלו כל הנסיונות של החקלאים והמדינה להגיע לסיכום של חלוקת האדמה. לרבות נסיון בשנת השמיטה ה'תשכ"ה שנקרא מלחמת הטרקטורים.
מאז מלחמת ששת הימים קבלנו את כל שטח ההפקר ונסלל כביש מס' 1 דרך עמק איילון וחקלאים רבים קבלו אדמות שהיו פוריות עד שנת השמיטה.
באותם שנים שאלתי את הרב קלמן כהנא האם עתה כאשר מצוות שמיטה היא מדרבנן בלבד, עדיין ישנה את הברכה הכתובה בתורה למקיימים את מצווות השמיטה- "וציוויתי את ברכתי" (ויקרא כה, כא)? הוא חייך ואמר ששאל את אותה שאלה את החזו"א זצוק"ל, שהשיב שיש אבל לא הסביר את תשובתו[4].
אסיים בתפילה להקב"ה שבקרוב נזכה לביאת משיח צדקנו אשר יעמוד עמנו בראש כי במוצאי שביעית בן דוד בא ויחדש את קיום השמיטין והיובלות מדאו' לקראת שמיטה תשפ"ב הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה.
ורציתי להוסיף דבר שאולי שמעתם, כאשר כוחות צה"ל הגיעו לרמאללה וכבשו אותה ראו בכספת הסודיות של הצבא הירדני ימ"ש פקודה להרוג ולאבד ולשחוט כל מי שהיה בקיבוץ שעלבים ובישיבת שעלבים וגם בישוב מוצא.
תארו לעצמכם רק בדמיון פרוע מה היה קורה לו היתה הפקדה מתבצעת! הקב"ה לא רק שלא רצה שנחלק את השטח ביננו לירדנים, אלא רצה גם להציל אותנו מידי האויבים שלנו ימ"ש".
[1] היה דיון מי ייצא, הואיל והיציאה לחרישה היתה כרוכה בסיכון. שאלו את הרב יחזקאל אברמסקי האם ישונ סדר עדיפויות מסויים מי ייצא ומי לא? והוא אמר: 'אני אקבע? ה' ירחם! קחו מתנדבים'.
[2] וכ"נ מדברי ר' יהונתן שם על הרי"ף שכתב בהסבר עיר ספר- "שמבדלת בין גבול ארץ ישראל לגבול העמים".
[3] מקור הדין שפקוח נפש דוחה שבת הוא בגמ' ביומא (פה, ב). נחלקו אמוראים בגמ' ביומא (ו, ב) האם היתר זה הוא בדרך של 'הותרה' או 'דחויה' בלבד. ישנו דיון נחרב בדעת השו"ע והרמ"א בפסיקת ההלכה בדין זה- להרחבה ניתן לעיין בשו"ע (או"ח שכח, ד) וברמ"א (שם סעי' יב). פוסקים רבים מכריעים להלכה שפקוח נפש הוא דחויה בשבת.
[4] ראה חזון איש שביעית יח, ד שכתב: "וציויתי את ברכתי..ומסתבר דהיתה הברכה גם בבית שני וגם אחר החורבןדבית דין של מעלה עושין מה שגוזרין בבית דין של מטה והברכה נאמרה אחר שעשו את ההשתדלות או במקום שנפטרו מההשתדלות. ועד כמה להשתדל מסור לחכמים על פי עיון התורה ברוח קודשם" [ובדומה מופיע בחידושי הרי"ם גיטין לו, ב ד"ה בתוס' ובשו"ת התעוררות התשובה א, קצח].
