שאלה שבועית: פורים 'דפרזים ודמוקפין'

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

ובגדרי דין ערבות

בשיעורים הקודמים עסקנו בדין 'שומע כעונה'- על ידו יכול אדם להוציא את חברו ידי חובה במצוות שבדיבור. אולם ישנו דין נוסף המאפשר להוציא אחרים ידי חובה, והוא דין 'ערבות'.

כך נאמר במסכת ראש השנה (כט, א):

"כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן....כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא".

מתי נזקקים אנו לדין ערבות ולא מסתפקים בדין 'שומע כעונה'?

נזקקים אנו לדין ערבות באחד משני מצבים:

1] ה'מוציא' יצא ידי חובה- כאשר בעל הקורא/המוציא כבר יצא ידי חובת המצוה וכעת אינו 'בר חיובא'. במצב זה כדי להוציא ידי חובה את חברו, זקוקים אנו לדין ערבות.

משמעותו של דין ערבות היא שבמידה וישנו יהודי שעדיין לא מילא את חובתו נחשב הדבר שגם חברו עדיין לא מילא את חובתו בשלימות- הואיל וכל ישראל ערבים זה לזה. כפי שכותב הר"ן (ראש השנה ח, א בדפי הרי"ף):

"שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצות וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי".

עתה, אחר שהגדרנו אותו כבר חיובא שוב יכול להוציא את חברו ידי חובה מדין 'שומע כעונה'.

2] חיוב המוציא נמוך יותר- במידה ו'המוציא' אכל כזית דגן- שחיובו בברכת המזון הוא מדרבנן, ורוצה להוציא את חברו שאכל 'כדי שביעה', לולי דין ערבות לא היה יכול להוציא את חברו, הואיל ואינו 'בר חיובא' ברמת החיוב של חברו, ועל כן הוזקקנו לדין ערבות.

שאלה א] גדרי 'בר חיובא'- בליל שבת, כאשר מתפלל הבעל תפילת ערבית בבית הכנסת ואומר 'ויכולו' יוצא הוא ידי חובת קידוש מהתורה. נמצא, שכאשר שב לביתו כל חיוב הקידוש המוטל עליו הוא מדרבנן בלבד. בעוד שעל אשתו- שלא התפללה ערבית, נותרה בעינה חובת הקידוש מדאורייתא!

האם במצב זה בו דרגת החיוב של הבעל היא מדרבנן, יכול להוציא את אשתו החייבת מדאורייתא ידי חובה?

שאלה ב] ימי חיוב שונים בפורים- על אף שמהות פורים קשורה לאחדות- 'לך כנוס את כל היהודים', מחולק החיוב לשני ימים שונים- בערים הפרוזות חוגגים בי"ד, ואילו במוקפות חומה מימות יהושע בן נון בט"ו.

נשאלת השאלה, מדוע דווקא במצוה זו תקנו חז"ל שני חיובים נפרדים, וכפי ששואל הר"ן (מגילה א, א מדפי הרי"ף):

"ויש כאן שאלה מה ראו אנשי כנסת הגדולה לחלוק מצוה זו לימים חלוקים ולקבוע יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד לכרכים מה שאין כן בשאר מצות שהרי התורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד"?

שאלה ג] הוצאת בני כפרים על ידי בן עיר- במשנה במגילה (ב, א) נאמר:

"מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יותר".

בני הכפרים מקדימים לקרוא בי"א – י"ג- ב'ימי הכניסה' (ב' וה') בהם נכנסים הם לעיר הואיל ובתי דינים יושבים בימי אלו.

ומפרש רש"י שההקדמה נועדה בשביל שבני העיר יוציאום ידי חובה:

"והכפרים אינן בקיאין לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום ארבעה עשר, ופעמים שיום הכניסה בשלשה עשר ופעמים שהוא באחד עשר".

נשאלת השאלה- כיצד ניתן היה לחלק את חיובם אלו- הנעשים באותה עיר לשני זמני קיום שונים, הרי לכאורה יש בדבר משום 'לא תתגודדו'!

בנוסף, בירושלמי נאמר שבן עיר אינו יכול להוציא בן כרך ובן כרך לא יכול להוציא בן עיר הואיל ומוגדר כ'אינו בר חיובא' ביחס לחיובו של חברו. ואם כן צריך עיון כיצד בן העיר יכול להוציא את בן הכפר- בזמן שהוא אינו 'בר חיובא' כלל- שהרי עדיין לא הגיע זמן חיובו?

שאלה ד] תענית אסתר- במגילת תענית מנויים ימי שמחה. אחת המשמעויות להגדרתם כימי שמחה היא שאין להתענות לפניהם. אף שמגילת תענית בטלה, חנוכה ופורים לא בטלו.

ואם כן נשאלת השאלה כיצד מתענים אנו את תענית אסתר בערב חג הפורים?

תשובה

בגמ' בברכות (כ, ב) נאמר:

"אמר ליה רבינא לרבא: נשים [חייבות] בברכת המזון דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה? לאפוקי רבים ידי חובתן".

הרא"ש במקום מקשה (ג, יג) מדוע לא תוכל אשה להוציא אחרים ידי חובה גם אם דרגת חיובה היא מדרבנן בלבד? הרי למדנו שגם אדם החיוב בדרגת חיוב פחותה יותר, יכול להוציא את חברו החייב בדרגת חיוב גבוהה יותר מדין 'ערבות'?

והשיב על כך הרא"ש:

"יש לומר דלא דמי, דאיש אף על גב שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה, אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה, שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון ולפטור אותן מן המצות, אבל אשה אינה בכלל הערבות לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן".

מחדש הרא"ש שנשים אינן בכלל ערבות, ועל כן, במידה ודרגת החיוב שלה פחותה מדרגתו של האיש אותו רוצה להוציא, אינה יכולה להוציאו ידי חובה הואיל ואינה בכלל ערבות

לאור זאת כותב הדגול מרבבה (או"ח סי' רעא) שכשם שאשה אינה יכולה להוציא את האיש (כשאין דרגת חיובה שוה) מחמת שאינה בכלל ערבות, כך האיש אינו יכול להוציא את האשה מסיבה זו.

נמצא, שכאשר חוזר הבעל מבית הכנסת אחר שכבר אמר 'ויכולו', אינו יכול לכאורה להוציא את אשתו ידי חובת קידוש- שהרי חיובה של אשתו הוא מדאורייתא, וחיובו הוא מדרבנן. והואיל ואינה בכלל ערבות, אינו יכול להוציאה במצב זה ידי חובתה.

ומסיבה זו, כתב השמירת שבת כהלכתה (נא, טז):

יש אומרים שטוב תעשה האשה אם תתפלל בליל שבת תפילת ערבית הגם שבדרך כלל היא פטורה מלהתפלל תפילה זו כדי שגם חיובה במצות קידוש יהיה רק מדרבנן כך שבעלה יוכל להוציא אותה ידי חובת קידוש".

אולם מוסיף השמירת שבת כהלכתה וכותב:

"לדעת אחרים גם אם לא התפללה תפילת ערבית יכול הבעל להוציא אותה ידי חובת קידוש".

דעה זו, הינה דעת רבי עקיבא איגר החלוק על הדגול מרבבה בהבנת הרא"ש.

רבי עקיבא איגר מבאר, שגם הרא"ש סבור שאשה בכלל ערבות היא, אלא שעל הצד בגמ' שאשה אינה חייבת בברכת המזון מהתורה- הואיל והיא מופקעת מהמצוה מדין תורה לחלוטין (ולעולם לא תוכל להתחייב בדרגת החיוב בה האיש מתחייב), מוגדרת היא כ'אינה בר חיובא', וממילא אינה יכולה להוציא את האיש.

זאת בשונה מאדם שאכל כזית דגן, שאף שכל חיובו בברכת המזון הוא מדרבנן בלבד, בכוחו להביא את עצמו לחיוב דאורייתא.

קריאת המגילה- כפי שהזכרנו בשאלה, שיטתו של רש"י היא שבני הכפרים באים לעיר בי"א/ י"ב/ כ"ג אחד מבני העיר קורא עבורם, ובכך יוצאים ידי חובתם.

תוס' (יבמות יד, א) הקשו על דברי רש"י מדוע אין בדבר משום 'לא תתגודו'? ומכח שאלה זו ביארו שבני הכפרים היו קוראים לעצמם בכניסתם לעיר, ומסיבה זו לא היה בדבר משום איסור לא תתגודו- "והשתא הוו שתי בתי דינים בב' עיירות דבכי האי גוונא לא שייך לא תתגודדו".

כדי לבאר מדוע בכל זאת אין בדבר משום 'לא תתגודדו' לשיטת רש"י עלינו לבאר תחילה מדוע התייחד פורים מיתר החגים בכך שנחוג בב' ימים נפרדים בקרב ישראל?

הר"ן (מגילה א, א) משיב על שאלה זו ואומר- שכפי שמפורש במגילה, בשנת הנס נחו היהודים הפרזים בי"ד ואילו המוקפין בט"ו. ובשנים שאחרי- תחילה חגגו רק הפרזים בי"ד ואילו המוקפין לא חגגו כלל- 'לפי שלא היה הנס גדול כפרזים'. עד שמצאו מרדכי ובית דינו סמך ועל פיו תיקנו.

ומכיון שכבר נהגו בני י"ד לחוג בזמנם הותירו את מנהגם על כנו וקבעו יום נפרד למוקפין; ובלשונו:

"ולאחר זמן שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק וראו להקדים פרזים למוקפין מפני שנסם היה גדול שהם התחילו במצוה תחלה לעשות להם לבדם יו"ט לפיכך קבעו יום נוח של פרזים ביומן ושל כרכים מוקפין קבעו ביום נוח של שושן".

ובשם הרמב"ן כתב לבאר, שבזמן התרחשות סיפור המגילה היה ישוב יהודי גדול בארץ ישראל שכבר שבו, והם ישבו בערים פרוזות, ועל כן הם היו בסכנה הרבה יותר גדולה מתושבי הערים המוקפת חומה.

שאלנו, כיצד ניתן לצום בתענית אסתר, הרי פורים הוא אחד מהימים במגילת תענית שאין מתענים לפניהם? הר"ן (ו, א) מיישב בשם בעל המאור, שהחיוב בפורים הוא מדברי קבלה, ודברי קבלה אינם צריכים חיזוק לאסור הימים שלפניהם.

לאור זאת, מובן מדוע בן י"ד אינו יכול להוציא בן ט"ו ביומו ולהיפך, זאת משום שחיובים אלו הם מדברי קבלה- ותוקנו מראש בשני ימים נפרדים- ואלו ב' חיובים נפרדים.

כל זאת נכון ביחס לחיובי י"ד וט"ו. אולם חיוב הכפרים בי"א י"ב וי"ג אינו חיוב נפרד אלא תקנה כחלק מחיוב הבסיס, ועל כן, אין כל מונע שבן העיר יוציא את בני הכפר לשיטתו של רש"י.

אפשר למקד את מחלוקתם של רש"י ובעל התוס' ולומר, שלדברי תוס' המדד שלנו הוא המעשה, ועל כן, הואיל ובמעשה זה כעת אין בן העיר בר חיובא, אינו יכול להוציא. אולם לרש"י המדד הוא הפוטנציאל, היכולת התאורתית להתחייב. והואיל והיא קיימת- מוגדר בן העיר כבר חיובא, ויכול להוציא את חברו בן הכפר ידי חובה.

ביחס לשאלת 'לא תתגודדו' משיב הרא"ש (יבמות א, ט) שאיסור 'לא תתגודדו' נאמר רק במקרה בו ההנהגות השונות נובעות ממחלוקת, אולם במקרה בו ההנהגות השונות נובעות מתקנה ודין שונה, אין בדבר משום 'לא תתגודדו'.