שאלה שבועית: העלאת מזונות ב'הגיע זמן' בזמן הזה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בזמן הגמ' כאשר איש ואשה היו מחליטים להקים יחד בית- היה האיש מקדש את האשה [שלב המוגדר הלכתית כ'אירוסין'], לאחר מכן היו ממתינים שנים עשר חודש בהם היו מתארגנים לנישואין ולבנין הבית, ולאחר שנים עשר חודש היו מתקיימים הנישואין (החופה) והיה האיש מביאה לביתו.
בשלב מסוים במהלך הדורות התקבע המנהג לדחות את האירוסין ולהצמידם לנישואין כמו שאנו עושים היום, כשבשלב הראשון כאשר מחליטים האיש והאשה להקים בית הם משתדכים זה עם זה, ורק לאחר מכן- בסמיכות לחופה- לנישואין, נעשים הקידושין.
הסיבה לשינוי נבעה מכך שלעיתים מטרדות הגלות ומוראותיה, היו קורה דבר בין האירוסין לנישואין שהצריך את האיש או האשה לברוח ממקומם, והדבר היה מביא לעגינות לאחר מכן.
בנוסף, המציאות בה אישה מקודשת ואינה נשואה שנים עשר חודש הביא לזנות ולשאלות ממזרות קשות.
ומסיבה זו התקבל המנהג להצמיד את הקידושין לנישואין.
כאמור, בשלב הראשון לאחר ההסכמה נעשים 'שידוכין' בלבד. ישנם הנוהגים לכתוב שטר תנאים עליו חותמים אבי החתן ואבי הכלה (יחד עם ערב נוסף לכל צד). ובו מתחייבים להכין את החתונה על כל צרכיה ולדאוג לנישואים תוך י"ב חודש.
בארצות הברית מקובל לעשות את ה'תנאים' סמוך לחופה, בנוסח מקוצר שניסח רבי משה פיינשטיין, שכתוב בו שנעשה כל שסכמנו ביננו.
א] משמעות ה'שידוכין'- שאלתנו היא האם ישנה משמעות הלכתית לשידוכין (המכונים 'אירוסין' בימנו), שהרי בשונה מהאירוסין- הקידושין, האוסרים את האשה על כל העולם, בשידוכין אינה נאסרת!
ב] העלאת מזונות- בגמ' (ב, א) בתחילת מסכתנו למדנו שבהגיע הזמן בו עליו לנשואה ולא נשאה- מתחייב הבעל לזונה. דין הגמ' נאמר בארוסה, האם דין זה יהיה נכון גם במשודכת שהגיע הזמן הנקוב ועליו לשאתה ולא נשאה?
הבית שמואל (אבה"ע נד ס"ק ד) כותב:
"אפשר דגם בזמן הזה דאינו אלא שידוכין מכל מקום חייב במזונות כשהוא מעכב. מיהו אין נוהגין כן".
אכן הזקן אהרן אומר שמעלה לה מזונות גם ב'הגיע זמן' בזמן הזה.
עלינו לברר מהו שורש מחלוקם? כדי להשיב על שאלה זו עלינו לברר מדוע ב'הגיע זמן ולא נישאו' הבעל מעלה לארוסתו מזונות.
תשובה
מזונות לארוסה בהגעת זמן
כאמור השאלה בה נפתח היא מדוע הבעל מעלה מזונות לארוסתו ב'הגעת זמן' לאחר י"ב חודש, הרי עדיין היא אינה נשואה לו, ועל כן לא אמור להתחייב במזונותיה.
לפנינו ג' אפשרויות בשורשה של חובת המזונות בהגעת זמן:
אפשרות א] קנס על העוול- ניתן לומר שבהגיע זמן ומסרב לשאתה עליו להעלות לה מזונות כקנס על העוול שעושה לבת ישראל שרצה להינשא וממתינה לו, והוא מעכבה ולא עומד בדיבורו.
לאור זאת מובן היטב מדוע בחלה אינו מעלה לה מזונות, שהרי במצב זה אנוס היה ועל כן אין לקונסו.
הרא"ה בשיטה מקובצת (קז, ב) כותב שאין הבעל זוכה במעשה ידיה בעת שמשלם מזונותיה בהגעת זמן:
"ומהכא משמע דאינו זוכה במעשה ידיה עד שתנשא לו וכן הדין בארוסה ואע"פ חייב במזונותיה הרא"ה ז"ל".
נראה מדבריו, שלמד כהבנה זו - שתשלום המזונות בהגיע הזמן אינו נובע מעיקר הדין אלא מקנס, ועל כן אין הבעל מקבל כנגדו תמורה- בדמות מעשה ידה.
לאפשרות זו מה יהיה הדין בשידוכין- מחד גם בשידוכין הוא עושה לה עוול בכך ש'מושכה', אולם מאידך בשונה מארוסה, למשודכת ישנה דרך לצאת מכבלי העיגון על ידי ביטול השידוך, בשונה מארוסה.
ואכן, כך כותב ערוך השולחן (נו, יא):
"בזמנינו שמקדשים בעת הנישואין לא שייך כל דינים אלו דאם גבלו זמן הנשואין בעת התנאים ואחד מהצדדים אינו רוצה להינשא ליום שקבעו הרי ביד השני לנתק השידוכין ואם לא קבעו זמן ואחד תובע להשני נותנין זמן כפי הצורך וכפי ראות עיני ב"ד ואין למידין מזמן".
והוסיף ותמה על הבית שמואל (הנ"ל בשאלה) שאמר שיש לה מזונות אף אחרי שידוכין:
"וצריך עיון מה שייך חיוב ינתק השידוך ויעשה שידוך אחר".
אפשרות ב] מדין התחייבות - ניתן לומר שחיוב המזונות נובע מהתחייבות מפורשת מצידו. הואיל וידוע הדבר שבחלוף י"ב חודש מהאירוסין חייב לנושאה ונישואין גוררים עמם חיוב מזונות, ממילא כאשר אירסה נחשב הדבר כאילו התחייב לתת לה מזונות לאחר י"ב חודש. ועל כן עליו לתת מזונות כדי לעמוד בהתחייבותו.
להבנה זו, מסתבר שגם בשידוכים חיוב המזונות קיים ועומד עליו- שהרי גם ידוע הדבר שגם בימנו- בחלוף י"ב חודש מה'אירוסין'- השידוכים עליו לשאתה.
אפשרות ג] גדר הלכתי כנשואין- בעל זכאי בהפרת נדרי אשתו; במשנה בנדרים (עג, ב) נאמר:
"בוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר וחכ"א אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו".
הרי שלדעת רבי אליעזר אף על פי שלא נשאה אחר י"ב מוגדרים הם כנשואים עד כדי שיכול להפר את נדריה!
כך נראית גם שיטת של הריטב"א שכותב (כתובות סג, א):
"ש[בהגעת זמן] חייב במזונותיה והוא הדין בכסותה ופרנסתה כאילו נכנסה לחופה".
ואכן מס' דפים לאחר מכן כותב (סג, א) שחלים:
"שהגיע זמן והיא אוכלת משלו שהיא חייבת לעשות בצמר ודאי ואולי חייבת גם כן לאפות ולבשל
ולבשל".
הרי שלפיו לאחר י"ב חודש מוגדרת כנשואה לגבי היחסים הממוניים ביניהם- אף לענין ההתחייבות מצידה.
לכיוון זה השלישי, ודאי שבימינו שהינם משודכים בלבד אין כל מחויבות ממונית לא מצדו ולא מצדה ואינו צריך להעלות לה מזונות.
המשמעות ההלכתית של שידוכין
בגמ' בתענית (ח, א) נאמר:
"ואמר רבי אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה מניין מחולדה ובור ומה המאמין בחולדה ובור כך המאמין בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה".
רש"י במקום מצטט את המעשה:
"שהמיתו שני בני אדם, מצוי הוא באגדה: מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה, אמרה: מי מעיד והיה שם בור אחד וחולדה, אמר הבחור: בור וחולדה עדים בדבר, לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת, והוליד שני בנים, אחד נפל לבור ומת, ואחד נשכתו חולדה ומת, אמרה לו אשתו: מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה ואמר לה: כך וכך היה המעשה".
הרי לנו גודל חומרת ביטול השידוכין.
השידוכין יוצרים מחוייבות, ועל האדם לשמור ולכבד את מילתו. ועל כן בלא 'כתב מחילה' אין לשבור שידוך (עד כדי שישנן חסידויות בהן מקפידים שגם במקרה שעולה סיבה שבעבורה נאלצים לבטל את הנישואין- לא מבטלים את השידוך אלא נושאה ומיד מגרשה.
בספר ישא יוסף (חלק ד) מובא מעשה שסיפר הרב אלישיב:
"מה שאמר מרן רבינו לאחד שביקש להקל בענין ולבטל שידוך, אודות אחד ומיוחד מגדולי ישראל, המהר"ם בענט זצוק"ל, שנפטר בעודו על אם הדרך. וביקשה קהלתו ניקלשבורג להביאו לקבורה במקומם, ואנשי המקום שנפטר בו התעצמו שיקבר במקומם, והכריע החת"ם סופר שיקברוהו במקום שנפטר למשך שנה ולאחר שנה יעבירוהו לניקלשבורג, ואמר רבינו שהאדמו"ר מגוסטינין אמר בשם הגר"ש סופר מקרקא, דטעם הדבר היה משום שהמהר"ם בנעט היה משודך לאשה אחת וביטל השידוך והמשודכת היתה קבורה באותה העיר, ולכן היה צריך המהר"ם בנעט להיות מונח באותה העיר למשך שנה".
במידה ואחד מהצדדים לא עומד בתנאים הממוניים נשאל הרב אלישיב האם מותר לשבור את השידוך או לא?
הרמ"א כותב (אבן העזר קנט, ה)
"ויש אומרים דעכשיו בזמן הזה דאיכא חרם רבנו גרשום שלא לשאת שתי נשים, אם נפלה לאחד שומרת יבם, אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו (ר"י מינץ). ודוקא שלא היתה משודכת לו כבר, אבל אם היתה משודכת לו כבר, מותר לכנסה".
הרי שאם היתה משודכת התירו לו חרם דרבנו גרשום כדי שלא לשבור את השידוך. הגר"א במקום (ס"ק כד) מבאר שטעם ההיתר הוא משום שישנו חרם הקהילות שלא לשבור שידוך:
"דהא גם כן איכא חרם הקהילות במשודכת לישא אותה ואוסרת היבמה".
