שאלה שבועית: חזרת כוחות הצלה לביתם בשבת

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

לפני כשלושה שבועות בעׂסקנו בשאלת תפקוד במשטרה בשבת. הבאנו את דבריו של הרב שאול ישראלי שאמר, שאף שאם נבחן כל שבת בפני עצמה אין חשש פיקוח נפש המצדיק קיום סיור, בכל מכלול השבת יחד- קיים חשש פיקוח נפש, ומסיבה זו התיר קיום סיורים רכובים בשבת.

אחד המקורות עליו ביסס הרב ישראלי את דבריו הוא המשנה במסכת ראש השנה (כא, ב) בענין עידי קידוש החודש הבאים בשבת, וכך נאמר שם:

"מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא".

הרי, שאף שאין צורך כרגע בכל אותם עדים, אמר רבן גמליאל שאין לעכבם- מחשש שבפעמים הבאות יצטרכו את אותם עדים שראו את הלבנה בחידושה, והם ימנעו מלעלות.

השימוש בהיתר על בסיס החשש ש'נמצאת מכשילן לעתיד לבוא' מופיע גם במשנה בעירובין ביחס ל'יוצאים להציל', וכך נאמר במשנה בעירובין (מד, ב):

"מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח...כל היוצאים להציל חוזרין למקומן"

מתנדב במד"א שיראה שבכל אירוע שיש בו יציאה ממקום מגוריו- הן לשם פינוי לבית החולים בשבת, והן לשם טיפול באירוע הנמצא במקום אחר, איננו יכול לשוב לביתו- יתפטר מתפקידו מחמת הקושי הרב שמסב הדבר לו ולמשפחתו.

שאלה א'- האם היתר החזרה של היוצאים להציל נאמר גם במקום בו החזרה כרוכה באיסורי תורה, או שמא רק במקום בו כרוכים בה איסורי דרבנן בלבד התירו?

שאלה ב'- האם התירו לחייל היוצא למארב לחזור למקומו בשבת מחמת דין זה, או שמא לא התירו לחייל לשוב למקומו, הואיל ולגביו לא שייך החשש של 'נמצאת מכשילן לעתיד לבא', הואיל והוא כפוף לפקודות מפקדיו בצבא?

תשובה

נאמר במשנה בעירובין (מד, ב):

"מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח...כל היוצאים להציל חוזרין למקומן".

ב' חלקי המשנה נראים לכאורה כסותרים זה את זה- תחילה אמרה המשנה שהיוצא ברשות יש לו אלפיים אמה, ומשמע שאמנם הקילו להגדירו כבן המקום אליו הגיע, אולם לא התירו לו לשוב למקומו. ואילו בסיפא אמרה המשנה שהיוצאים להציל מותרים לחזור למקומם!

הקושי מתעורר גם בדברי הרמב"ם בהלכות שבת שמחד כתב (ב, כג):

"ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת .... וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא".

הרי שהתיר למצילים לחזור למקומם בשבת.

ומאידך בהמשך ההלכות (כז, יז) כתב הרמב"ם:

"וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן".

הרי שכתב שיש למצילים אלפיים אמה לכל רוח, למעט מקרה בו מסוכן לשבות במקום בו יצאו להציל?

הגמ' (עירובין מה, א) הקשתה כקושיא זו-

"וכל היוצאים להציל חוזרין למקומם- "ואפילו טובא [אפילו למרחק הגדול יותר מאלפיים אמה]? והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא"!

ויישבה בשני אופנים:

"1) אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומן[1]. (2) ומאי קושיא? דילמא להציל שאני".

רש"י מבאר את היישוב שמציעה הגמ' ב'ומאי קושיא' כך:

"דילמא להציל שאני - ומי שיצא ברשות דמתניתין - איכא לאוקמי בעדות החדש, ובחכמה הבאה לילד, אבל הבא להציל מאויבים - יש לחוש שמא אויבים ירדפו אחריו, הלכך אפילו טובא נמי יכנסו לעיר".

לדבריו, הרישא של המשנה שהגבילה את יכולת החזרה לאלפיים אמה בלבד מדברת ביצא לעדות החודש מילדת וכדו', שאין סכנה במקום בו נמצא. אולם הסיפא מדברת במקרה בו יצא לקרב וישנה סכנה במקום בו נמצא- במצב זה רשאי לחזור למקומו.

כך גם עולה מדברי רב נחמן בר יצחק בהמשך הגמ' שהעמיד את דין המשנה במקרה בו "נצחו אומות העולם את ישראל", ומסיבה זו ישנו חשש שמא האויבים יפגעו בו, ועל כן רשאי לשוב למקומו.

לדברי רש"י, נמצא שאיש רפואה שליוה חולה לבית חולים אינו רשאי לחזור למקומו אלא יש לו אלפיים אמה לכל רוח בלבד, הואיל ובית החולים אינו מקום סכנה.

ואכן, כך פסק הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת שלמה א, ח). גם לשיטתו, במקרה בו הרופא המלווה מתגורר ביישוב בו אין עוד איש מקצוע רפואי חוץ ממנו, מותר לרופא לחזור בשבת ליישובו.

בגמ' בביצה יא, ב מונה עולא דברים ש'התירו סופן משום תחילתן'. תוס' בעירובין (מד, ב ד"ה כל) שואלים מדוע לא נמנה דין משנתנו- המתיר ליוצאים להציל לחזור למקום, ברשימה זו? והשיבו שביתר המנויים ברשימה יש חידוש שבעבורו הוצרכנו למנותם, זאת בשונה מהדין של היוצאים להציל שאין חידוש בכך.

לשיטתו של רש"י בביאור הסוגיא אין מקום לכאורה לשאלת תוס', שהרי לדבריו סוגייתנו אינה עוסקת בדין התירו סופן משום תחילתן- שהרי המשנה לא התירה לאנשי ההצלה לשוב לביתם!

הרב אוירבך לשיטתו מבאר שדברי תוס' נסובים על הרישא של המשנה – שהתירה לכל היוצאים להציל ללכת ממקומם אלפיים אמה לכל רוח עם כלי זיינם.

לדבריו, דין 'התירו סופן משום תחילתן' מתיר איסורים דרבנן, אבל לא איסורי תורה. ועל כן רק ברישא של המשנה העוסקת באיסורי דרבנן 'התירו סופן משום תחילתן'.

ומוסיף ואומר, שאף שיודע שישנם רופאים שלאור הפסק שלו- האוסר על אנשי ההצלה לשוב למקומם אם כרוך בדבר איסור תורה, מכל מקום כך הוא הדין:

"ואף שלצערנו יש הרבה רופאים קלי דעת אשר לגבי דידהו החשש הוא אמת שהם חשודים להמנע מלכת להציל את החולה אם לא יוכלו אח"כ לחזור ברכב לביתם, מ"מ אנו אין בכוחנו להתיר משום כך איסורי תורה".

האגרות משה (או"ח ד, פ) חולק על דברי הרב אוירבך, וסבור שלאיש הצלה מותר לחזור למקומו גם אם כעת הוא אינו נמצא במקום סכנה; הוא תמך את אדניו בקושיי תוס' הנ"ל. לדבריו קושיית תוס' נסובה גם על הסיפא של המשנה[2].

לדבריו הרישא של המשנה שהתירה ללכת רק עד אלפיים אמה, אינה עוסקת בכל היוצאים להציל כדברי רש"י, אלא רק במקרה של עידי קידוש החודש בו יצאו מחוץ לתחום של מחמת פיקוח נפש. לעומת זאת הסיפא שהתירה חזרה לביתם- עסקה באנשי הצלה שיצאו למקרה של פיקוח נפש- שהם רשאים לחזור למקומם אף בשבת עצמה, ואף אם כלול בדבר איסור דאורייתא, וזאת מחמת שהתירו סופן משום תחילתם.

אכן, אם ישנו איש הצלה החדור בתחושת שליחות ומשפחתו עמדת מאחוריו ודוחפת אותו לעשות את מה שעושה, ואין חשש ש'יכשל לעתיד לבוא'- לגביו לא התירו סופו משום תחילתו.

עוד מחלק האגרות משה בין הצלה נקודתית שידוע שהיא כרוכה בפעולה קצרה, לבין הצלה שאין לה זמן קצוב, והיא יכולה לערוך כמה שעות. בהצלה קצרה ונקודתית, בני ביתו מצפים בכל עת שיחזור, ואם נאסור עליו לחזור- נמצאת מכשילתן לעתיד לבוא. אולם בהצלה שאין לה זמן קצוב- כדוגמת 'דולה'- תומכת לידה, שלעיתים הלידה מתארכת ואורכת שעות רבות, שם בני הבית אינם מצפים שתחזור, ועל כן גם אם הסתיימה הלידה במהירות לא התירו לתומכת הלידה לשוב לביתה, הואיל והחשש לא קיים.

האגרות משה מבאר על דרך זו את חילוק הגמ' בין 'יד ישראל תקיפה' ל'אין יד ישראל תקיפה'; אם יד ישראל תקיפה בדרך כלל היציאה היא לפעולה נקודתית המסתיימת במהרה, ועל כן, אם לא תותר החזרה נמצאת מכשילן לעתיד לבוא. אולם אם יד הגויים תקיפה- בדרך כלל הבעיות הינן יותר מורכבות, וזמן החזרה אינו ידוע, ועל כן אין חשש שנמצאת מכשילן לעתיד לבוא, הואיל ובני ביתו אינם מצפים לו, ועל כן לא הותר לו לחזור לביתו.

וכך מבוארים דברי הרמב"ם הנ"ל (כז, יז):

האגרות משה, באגרת לרבני מכון צומת כתב, שהיתרו לא כלל רופא המקבל שכר על עבודתו ומשמרתו מסתיימת בשבת עצמה. לדבריו, אפילו עם גוי אסור לו לחזור (זאת בשונה מהרב אוירבך שהתיר לחזור אם כרוך בדבר איסור דרבנן בלבד)! זאת משום שכל ההיתר של התירו סופן משום תחילתן הוא רק במתנדב שאין לו מחויבות, אבל אם יש לו מחויבות- זו העבודה והפרנסה שלו, ובשביל עבודה עושים גם דברים שאינם נוחים.

אכן, יש שחלקו על האגרות משה, וסברו שגם ברופא או אחות המקבלים תשלום על שירותם התירו איסורי תורה בחזרתם.

נמצא לסיכום שעלו לנו ארבע אפשרויות:

אפשרות א: גם לרופא וגם למתנדב יותרו איסור דאו'.

אפשרות ב: רופא אסור אפילו בדרבנן, מתנדב מותר אפילו בדאו'.

אפשרות ג: דרבנן מותר תמיד, אך דאו' אף פעם לא.

אפשרות ד: דרבנן גם אסור ורק אלפיים אמה מותר.

[1] לדברי רב יהודה אמר רב- כל היוצאים להציל- אפילו אותם היוצאים לקרב אינם רשאים לילך יותר מאלפיים אמה. וכוונת המשנה באומרה ש"חוזרין למקומם"- היינו שחוזרים למקום אליו רשאים ללכת- לסוף האלפיים אמה. והחידוש בזה, שרשאים לחזור יחד עם כלי זיינם.

[2] נציין, שהדיבור המתחיל של תוס' נסוב על הסיפא, ומסייע הדבר לשיטתו.