שאלה שבועית: קדימה בהצלת נפשות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כהמשך לעיסוקנו בדיונים ההלכתיים שמתעוררים בתקופה המאתגרת של מגיפת הקורונה, נעסוק היום בדיון אולי הקשה והסבוך ביותר שהתעורר בימים אלה.
במקומות רבים בעולם בעקבות מגיפת הקורונה נוצר מחסור כבד במכונות הנשמה. ב"ה בארץ ישראל לא הגענו למצב זה, וכולנו תפילה שלא נגיע אי"ה.
בשל המחסור במכונות ההנשמה נוצר מצב בו לא ניתן לחבר את כל החולים הזקוקים לסיוע של מכונת ההנשמה למכונה זו. משמעות הדבר היא- שמי שלא יחובר למכונת ההנשמה ימות כמעט באופן ודאי.
והשאלה שהתעוררה היתה- כאשר נמצאים לפנינו ב' בני אדם הזקוקים למכונת הנשמה ולרשות הצוות הרפואי עומדת מכונת הנשמה אחת- את מי להעדיף מבין שניהם?
ישנם ד' מצבים עליהם לתת את הדעת:
מקרה א' (בו בעיקר נתמקד היום)- שני בני אדם מגיעים לפנינו יחד- האחד מבוגר עם מחלות רקע שרוב הסיכויים שמכונת ההנשמה לא תציל את חייו ('חיי שעה'), ואילו השני הוא צעיר לימים ('חיי עולם'[1]), ובדרך כלל בריא וחזק, ורבים הסיכויים שהחיבור למכונת ההנשמה יסייע בידו להתגבר על המחלה ולהמשיך את חייו. האם במצב כזה יכולים אנו להעדיף את הצעיר על פני המבוגר?
מקרה ב'- במידה ונגיע למסקנה שבמקרה הא' יש להעדיף את הצעיר על פני המבוגר. יש לדון מה הדין במקרה בו תחילה מגיע לפנינו רק האדם המבוגר עם מחלות הרקע, אולם יודעים אנו שבהמשך היום יגיעו אנשים צעירים שיזדקקו גם הם למכונת הנשמה. האם ניתן להימנע מלחבר את המבוגר החולה כדי 'לשמור' את המכונה לחולים הצעירים שיגיעו, או לא?
מקרה ג'- המצב הג' בו ברצוננו לדון הוא מקרה בו חיברו את המבוגר החולה למכונת ההנשמה- האם יש מצב בו ניתן לנתקה ממנו? כמובן שניתוק בידיים הרי הוא כרציחה, אולם שאלתנו היא, האם ניתן מראש לחבר את מכונת ההנשמה לשעון שבת, וכל עוד לא מגיע חולה 'להאריך' את זמן ההדלקה של השעון. אולם ברגע שמגיע חולה צעיר, נפסיק להאריך את משך ההדלקה של השעון שבת, וכך תפסיק המכונה מאיליה- האם מותר הדבר או אסור
מקרה ד'- מה הדין במקרה בו מגיעים שני אנשים השווים במצבם (שניהם 'חיי עולם' או שניהם 'חיי שעה ל"ע), מהי אמת המידה לפיה מחליטים את מי לחבר למכונת ההנשמה[2]?
תשובה:
שורשם של נידונים אלו נעוץ בשתי סוגיות: האחת, מוכרת לנו היטב מהשיעורים הקודמים מחלוקתם של בן פטורא ורבי עקיבא (בבא מציעא סב, א), ניגע בה אי"ה בסוף הדברים והשניה במסכת עבודה זרה (כז, ב):
"אמר רבא א"ר יוחנן, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן: ספק חי ספק מת [אם ללא הטיפול הרפואי של הגוי ספק יחיה ספק ימות] - אין מתרפאין מהן [מרופאים גויים], ודאי מת [אם ללא הטיפול הרפואי ימות באופן ודאי]- מתרפאין מהן. מת, האיכא חיי שעה? לחיי שעה לא חיישינן. ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן? דכתיב [לגבי ארבעת המצורעים היושבים בשער שומרון שהחליטו לכת למחנ ארם במקום למות ברעב]: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם", והאיכא חיי שעה! אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן"..
עולה מדבר הגמ' שכל עוד אין ודאות שללא הטיפול הרפואי- ימות החולה, אל לו להסתכן וללכת לטיפול רפואי אצל הגוי. מדוע? מה טעם הדבר?
מסביר רש"י במקום:
"ספק חי ספק מת - חולי שאם לא ירפאנו רופא ספק יחיה ספק ימות אין מתרפאין מהן דעובד כוכבים ודאי קטיל ליה ומוטב שיניח אולי יחיה".
פשוט הדבר שאין כוונתו של רש"י שהגוי יהרגנו באופן ודאי, מפני שאם כן, מדוע באם ודאי ימות אם לא יילך לטיפול- יילך, הרי גם על ידי הטיפול ימות באופן ודאי! על כרחך שכוונת רש"י שההליכה להתרפאות אצל נכרי אינה ספק שקול, אלא מטה לסכנה ואיבוד חיים.
מדוע הוצרך רש"י לפרש כך? משום שהברייתא אמרה שרק אם ודאי מת- מתרפאין, משמע שאף אם יש את הספק ולו הקטן ביותר שיחיה- אסור לו ללכת להתרפאות. מדוע? על כרחך שרוב הסיכויים שבהליכתו אל הגוי להתרפאות- ימות!
הג"ר משה פינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (יו"ד ג, לו) מסביר שאין הכוונה שכל הגויים מעוניינים להרוג את כל יהודי הנקרה בדרכם, אלא ישנו ספק שקול האם מעוניינים הם להורגו או לא. אולם בנוסף לספק שקול זה, ישנן טעויות שגרתיות של רופאים-
"דהמחצה שרוצים לרפאות הרי לא עדיפי מרופאים ישראלים שאף שודאי כולהו רוצים לרפאות, איתא במתני' סוף קידושין דא"ר יהודה משמו של אבא גוריא טוב שברופאים לגיהנם שהוא מחמת שאין מעיינין כל כך וסומכין על דעת עצמן שלכן אין מכוונין לפעמים לרפואה הנכונה שטוב לפניו ונותנין לו רפואה המזיקו והורגו...".
ועל כן נמצא שרוב למיתה!
ולכן- במידה וישנו סיכוי שימשיך ויחיה 'חיי עולם' גם ללא הטיפול הרפואי- אל לו לסכן את חיי העולם שלו בהליכה אל הרופא, אולם במידה לא הטיפול אין סיכוי שיחיה 'חיי עולם'- רשאי לסכן את 'חיי השעה' שלו עבור הסיכוי- הקטן לזכות ל'חיי עולם'.
עולה בבירור מגמ' זו שחיי עולם עדיפים על פני החיי שעה- שהרי ניתן לסכן את החיי שעה עבור ההתכנות של החיי עולם!
לאור זה, במקרה בו אנו עוסקים ודאי שיש להעדיף את המטופל שיש לו סיכויים לחיות 'חיי עולם', על פני המטופל שיחיה 'חיי שעה' בלבד, גם אם סיכוייו של ה'חיי עולם' לחיות אינם מובטחים[3].
נציין, שאף כשאומרים אנו שחיי עולם עדיפים על פני חיי שעה אין הכוונה חלילה שאין ערך לחיי שעה, אלא שבשיקול זה מול זה נוטלים את הסיכון על חיי השעה עבור החיי עולם, כך עולה מדברי תוס' (ע"ז שם ד"ה לחיי) שהקשו על דברי הגמ' ש"לחיי שעה לא חיישינן", מהגמ' ביומא (פה.) שאמרה שמפקחין על הגל אפילו בשביל חיי שעה? והשיבו:
"דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מן העובד כוכבים ודאי ימות".
מהי רמת הסיכון אותה רשאי ליטול? עלה מלימוד הסוגיא, שרשאי האדם להכניס את 'חיי השעה' שלו לסיכון- עבור הסיכוי ל'חיי עולם'. והשאלה היא עבור איזה רמת סיכון וסיכוי רשאי האדם לעשות זאת? שאלות מעין אלו הובאו לפני גדולי ישראל במהלך הדורות:
הג"ר חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל בשו"ת אחיעזר (יו"ד טז, ו) נשאל כך:
"ובדבר השאלה אשר שאל מעלת כבוד תורתו בחולה והרופאים המומחים אומרים כי בלא ניתוח לא יחיה יותר מששה חדשים, ועל ידי ניתוח אפשר שיחיה. אך הינתוח מסוכן מאוד וקרוב יותר שימות מהרה".
והשיב:
"לכאורה נראה מע"ז כל זמן דודאי מת מתרפאין דלחיי שעה לא חיישינן היכא דאפשר שיתרפא אף באופן רחוק כל שנתיאשו מרפואתו שוב ראיתי שכן הוא בשבו"י סי' ע"ה הובא בפ"ת יו"ד סי' של"ט ובגליון הרשב"א סי' של"ו וכן הוא בתשובת בנין ציון ח"ר להג' ר"י עטלינגער ובתפארת ישראל ביומא והסברא פשוטה דאין חילוק בין חיי שעה לזמן מועט של יום או יומים או איזה חדשים... ובודאי שראוי להתבונן בזה ולסמוך על דעת הרופאים היותר מומחים ולפי דברי מעכ"ת שגדולי הרופאים בקאניגסבערג הכריעו כן בלי חלוקי דעות ההכרח לסמוך עליהם".
לדברי האחיעזר רשאי האדם לקחת גם סיכון גבוה ביותר במידה ומוכרח הדבר שיחיה חיי שעה בלבד אם לא יעשה את הניתוח.
אולם לדברי הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל (שם) הנ"ל נטילת סיכון של יותר מחמישים אחוז- אסורה, שהרי היתר הגמ' להעדיף את 'חיי העולם' על פני 'חיי השעה' התייחס למקרה בו הסיכון שנוטל מעבר לסיכון הרגיל הוא סיכון של חמישים אחוז, אלא שבכל ניתוח וטיפול רפואי אפילו של רופא יהודי מהימן יש חשש לטעות ושגיאה, אולם לחשש זה אין חוששים 'כיון דדשו [הורגלו] בו רבים שומר פתאים ה'".
כמובן, שכל הנאמר מבוסס על ההנחה שבלי הניתוח אינו יכול לחיות מעבר ל'חיי שעה', מפני שאם גם ללא הניתוח יתכן ויחיה 'חיי עולם', כולי – עלמא מסכימים שאינו רשאי ליטול את סיכון זה.
יעילות הניתוח- הגר"מ פיינשטיין מוסיף תנאי נוסף, והוא- שהצלחת הניתוח תביא לכך שיחיה 'חיי עולם' תקינים, אולם אם הניתוח יאפשר לו רק להמשיך על אף מצב בריאותו הלקוי ולאפשר לחיות לאורך יותר זמן כך- בזה אין היתר לקחת את הסיכון, וכך כתב:
"אך אם הניתוח יועיל רק שאפשר שימשך במצב כזה זמן גדול תחת הזמן מועט ויש ספק שהניתוח ימיתהו תיכף, מכיון שאף אם יעלה הניתוח יפה יהיה עלול בכל יום מצד המחלה למות אף שיעשה אפשריות לימשך במצב סכנה כזה הרבה זמן מסתבר לע"ד שאין להתיר".
נמצא שעל פי הגר"מ פינשטיין ישנם שני סייגים להיתר לסכן חיי שעה עבור חיי עולם: א] שישנם חמישים אחוז שהניתוח יצליח ויחיה. ב] שעל הצד שהניתוח יצליח תתוקן הבעיה ותאפשר חיים תקינים ללא הסיכון התמידי הרובץ עליו.
מחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא- עתה נעבור לסוגיא השניה איתה נפגשנו בשיעורים הקודמים (ב"מ סב, א):
"דתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך".
במקרה זה- במידה ויחלקו את המים ביניהם כהצעת בן פטורא יזכה כל אחד לחיי שעה בלבד, אולם במידה ובעל המים ישתה אותם לבדו- האחר ימות, אולם בעל המים יזכה לחיי עולם.
החזון אי"ש (יו"ד סי' סט) מבאר שבן פטורא ורבי עקיבא נחלקו בשאלה זו בה אנו עוסקים- האם מעדיפים חיי עולם על פני חיי שעה, או לא:
"ועוד, דנהי דיורדין לספק הפסד חיי שעה משום ספק הצלה, מכל מקום אינו בדין לדחות חיי שעה של זה בשביל חיי עולם של חברו. ורבי עקיבא סבר דמשום חייך קודמין נפטר מהצלת חיי שעה של חברו".
נמצא אם כן, שכששני בני אדם מגיעים לפנינו יחד וזקוקים לטיפול נשמתי, עלינו להעדיף את הצעיר שעתיד לחיות.
וכך כותב הרב פרופסור אברהם שטיינברג שליט"א בדברים שפרסם (כנייר עמדה לעמדת ההסתדרות הרפואית בעניין זה) בעקבות משבר הקורונה:
"ההלכה משתנה במצבים בהם מספר בני אדם זקוקים לטיפול מציל חיים, אך ניתן לטפל רק בחלק מהם בגלל מחסור במיטות טיפול נמרץ, או מכשירי הנשמה, או בצוות רפואי מיומן. במקרים כאלה צריך לקבוע דירוג להצלת חיים, גם במחיר הכואב של מות אחרים. הדבר מבוסס על התפיסה העקרונית שהציבור והכלל איננו רק אוסף של יחידים, אלא הוא יחידה עצמאית, בעלת מהות מיוחדת עם חוקים משלה, ועם צרכים של ציבור ככלל, לעתים גם על חשבון היחיד, ואף שאין היחיד מתבטל כנגד הציבור, בכל זאת יש לציבור משקל מיוחד בפני עצמו במצבים שונים. לפיכך, יש צורך לאזן בין הצרכים של הציבור כיחידה עצמאית, לבין הצרכים של כל יחיד ויחיד המרכיב את הציבור...הכלל ההלכתי בקביעת קדימויות להצלה הוא ההתחשבות בחומרת המצב הרפואי, ובסיכויים להצלחת פעולות ההצלה. לפיכך אם ישנם חולים שמצבם הרפואי קשה יותר מאחרים, וסיכוייהם הרפואיים להפיק תועלת מהטיפול להצלתם טובים יותר מהאחרים, הם קודמים לאלו שמצבם הרפואי קל יותר, ושהסיכויים הרפואיים שלהם קלושים. העקרונות הללו מבוססים על הכללים ההלכתיים הבאים: בריא ומסוכן - בריא קודם והיינו ש"בריא" הוא מי שצריך את הטיפול הרפואי, ויש סיכויים טובים להצלחת הטיפול, לעומת מסוכן שיש לו מחלות רקע קשות, והסיכויים להצלתו נמוכים יותר; טריפה ושאינו טריפה - יש קדימות להצלת זה שאינו טריפה על פני הטריפה; חיי עולם וחיי שעה חיי עולם קודמים, ואפילו ספק חיי עולם קודם לחיי שעה".
[1] הגדרת חיי שעה בפוסקים היא- חיים פחות משנה, וחיי עולם- חיים משנה ומעלה.
[2] עוד יש לדון, מה הדין בשני אנשים שסיכויי ההצלה שלהם נמוכים- אולם ההבדל ביניהם הוא מה יהיה אם אכן תציל אותם מכונות ההנשמה- האחד יחיה לאורך ימים ושנים והשני ימות לאחר זמן קצר- האם נתן להעדיף את אותו אחד שאם יחיה יאריך ימים, או לא?
[3] נשים לב, שיש בהשלכת הדין למקרה שלנו דבר חידוש, הואיל ושם מדובר על חיים של אדם אחד שדנים איזו פעולה נכון לעשות בו. אולם במקרה שלנו מדובר על חיים של שני בני אדם נפרדים, וישנו חידוש גדול יותר בהעדפת אחד על פני משנהו.
