שאלה שבועית: התאבדות קנאי מצדה- מעשה גבורה?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השנה ביום העצמאות ערכנו מסיבה ב'זום' לבני חו"ל הנמצאים בביתם, חשוב היה לנו כישיבה להדגיש את חשיבותה של מדינת ישראל וההתיישבות בה.
בסוף המסיבה הוקרן סרטון מוקלט של הרב יונתן זקס- מי שהיה בעבר הרב הראשי לאנגליה. הרב זקס הדגיש נקודה שאנו בארץ פחות חשים בה, והיא- הגאוה שמדינת ישראל נוסכת ביהודים שבכל העולם כולו.
הרב זקס סיפר שבצעירותו הוא למד באוניברסיטת קיימברידג', ויחד עמו למדו באותה עת באוניברסיטה עוד כאלף סטודנטים יהודיים. בשנים אלו, אף יהודי לא הסתובב בקמפוס עם כיפה גלויה לראשו, אלא עם קסקט..
יום לאחר מלחמת ששת הימים, החליט הרב זקס מתוך גאווה יהודית שהוא מתחיל להגיע לקמפוס עם כיפה. באותו בוקר, הוא הבחין לפתע שעוד כמאה סטודנטים- ללא כל תיאום אחד עם השני, החלו ללכת עם כיפה בגלוי; איזו גאוה יהודית!
סיפורו גרם לי להרהר בסיפור שאירע בתולדות עמנו, שגם הוא מוצג כאירוע של גאוה יהודית- נפילת מצדה. כידוע, מנהיג הלוחמים במצדה אלעזר בן יאיר הכריז שכל המתבצרים במצדה יתאבדו, כדי לא ליפול חיים בידי הרומאים וללכת לשבי. ואכן, כך היה, אנשי מצדה שלחו יד איש בבני משפחתו, עד שבסוף נהרגו כולם- "ככה מתו כולם באמונה כי לא השאירו אחריהם נפש חיה למשוך בעול הרומאים" [מתוך דבריו של יוסף בן מתתיהו מתוך מלחמות היהודים].
מעשהו נבע מגאוה יהודית ולא כביטוי לייאוש, כך אמר בפנותו ללוחמיו: "והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפועל כפינו את משאת נפשנו ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו... הרשות נתונה לנו לבחור מות גיבורים" [שם]!
אולם, על אף הגבורה הנקשרת סביב המעשה עלינו לברר האם כך הדרך הנכונה לנהוג מבחינת ההלכה או לא? אנו יודעים את היחס החמור שיש בהלכה לאדם ששולח יד בנפשו, כך כותב השולחן ערוך (יו"ד שמה, ג):
"המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין ולא חולצין, אבל עומדין עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים".
ואם כן השאלה היא האם הדבר מותר הלכתית או לא?
הדיון מתחיל מסיפור מותו של שאול במלחמתו עם פלשתים, וכך כתוב בסוף חלקו הראשון של ספר שמואל (א, לא ד-ה):
"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ: וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ".
שאול המלך, שלח יד בנפשו כדי שלא יפול בידי הפלישתים- עלינו להבין- האם נהג כשורה? ואם כן, מדוע? ואם נניח שאכן נהג כשורה, יהיה עלינו לברר האם ניתן להשליך ממעשה שאול למעשה מצדה.
נציין שלשאלה זו עשויות להיות השלכות מעשיות משמעותיות- ביחס לחייל הנופל בידי האויב- האם מותר לו לשלוח יד בנפשו? האם פקודת 'חניבעל' (ביצוע ירי לעבר חייל שנחטף) עומדת באמות במידה ההלכתיות.
תשובה
המדרש (בראשית רבה, נח פרשה לד) דורש על הפסוק: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש"-
"אך את דמכם לנפשותיכם להביא את [ללמד שגם] החונק עצמו [עובר על איסור], יכול כשאול? תלמוד לומר- 'אך'".
עולה מדברי המדרש שלא היה איסור במעשהו של שאול, והוא נהג כשורה.
בדומה ניתן ללמוד מכך שהגמ' (יבמות עח, ב) אומרת שישראל נענשו ברעב בין השאר מחמת שלא ספדו לשאול כהלכה. אם אכן מעשהו התאבדותו של שאול היה אסור מבחינה הלכתית, לא היו אמורים להספידו בכל מקרה? מוכח, שלא היה איסור במעשה התאבדותו של שאול .
עתה נותר עלינו לברר מה הטעם בדבר- מדוע שונה מעשה התאבדותו של שאול משאר התאבדות שהיא? ולאור התשובה לשאלה זו, נוכל להיזקק למעשה ההתאבדות של קנאי מצדה לאור ההלכה.
לפנינו חמשה כיוונים שנאמרו בראשונים ובאחרונים בהסבר ייחודיותו של מעשה שאול:
א] הנפילה בשבי תביא עינוי- באוצר הגאונים (סנהדרין) מובא בשם גאון[1], שהותר לשאול לשלוח יד בנפשו מפני שידע שאם ייפול בידיהם יעברו ייסורים קשים לאורך שנים רבות, ובמקום ייסורים ארוכים וקשים לא אסרה תורה לשלוח בנפשו.
בדומה מופיע בשיטה מקובצת (כתובות לג, ב), שאף מוסיף הסבר קצר בטעם הדבר: "ובהא לא חייבתו תורה דלאו נוטל את נפשך הוא".
במקרה בו מדובר על ייסורים קשים אך מִשכם אינו ארוך, אין היתר ביד האדם לשלוח יד בנפשו- כפי שניתן ללמוד מהסיפור[2] אודות רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות שבשעה שהוצא להישרף אמרו לו 'פתח פיך ותכנס בך האש' (וכך ימות מהר יותר ולא תחוש בייסורים), אולם הוא סירב: ""אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו".
נציין, שלהלכה רוב הפוסקים חולקים על שיטת הגאון, וסוברים שגם במקרה של ייסורים קשים וממושכים אסור לאדם לשלוח יד בנפשו, ועל כן להלכה אין לנהוג כשיטה זו. ועל כן גם חולה הסובל מייסורים רבים וקשים לאורך זמן, אסור לשלוח יד בנפשו.
ב] חשש למעבר על אחת מג' עבירות חמורות- הגמ' במסכת גיטין (נז, א) מספרת על ארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון ל"ע, וקפצו לים, ואמרו שהם מזומנים לחיי העולם הבא. תוס' (עבודה זרה יח, א ד"ה ואל) שואלים מדוע הותר להם לשלוח יד בנפשם- במה שונה הדבר ממעשה הריגתו של רבי חנניא בן תרדיון שנמנע מליטול את חייו?
ומשיבים תוס', שבמקרה בו יודע שיאלצהו לעבור על אחת מג' עבירות חמורות- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהם מצווה הוא למסור את נפשו- מותר לאדם לשלוח יד בנפשו:
"אומר רבנו תם: דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון על ידי יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו".
לאור זה ניתן לבאר, ששאול ידע שהפלישתים יכריחו אותו לעבור על עבירות חמורות אלו, ועל כן הותר לו לשלוח יד בנפשו בטרם יגיעו אליו.
לאור
יתכן וזה גם היה המקרה עם אנשי מצדה ועל זה התבסס חששם. אם כך, נמצא שהן להסבר הראשון והן להסבר השני נהגו אנשי מצדה כשורה.
ג] נאמר בנבואה שימות- הרד"ק, האברבנאל ומפרשים נוספים מסבירים, שהואיל ושאול ידע בנבואה מפי שמואל שימות במלחמה, לא נאסר עליו לשלוח יד בנפשו, וכך לשון הרד"ק:
"לא חטא לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה כי כן אמר לו שמואל".
נימוק זה לכאורה לא שייך לגבי אנדים מצדה.
ד] חשש מחיי אדם- הים של שלמה (ב"ק ח, נט) כותב, ששאול חשש שכשיראו בני ישראל את מלכם נופל בשבי ומושפל, ייצאו לפעולות למען שחרורו והדבר יגרום לנפגעים וחללים, ובמצב כזה הותר לאדם לשלוח יד בעצמו, וכך כתב:
"ואולי שאול עליו השלום כיון על זה שנפל על חרבו (ש"א ל"א, ד'). שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו. ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה, שלא ימלט מהם".
על פי נימוק זה, במצדה שלא שייך טעם זה נהגו המגינים שלא כהוגן[3].
ה] חילול ה'- כיוון נוסף שמעלה הים של שלמה (שם) הוא חילול ה' הגדול שעלול היה להיווצר במידה ושאול- מלך ישראל היה נופל חי בידי האויב:
"וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה'. שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו".
האם נהג שאול כראוי? הנחת היסוד שלנו עד עתה היתה (לאור העולה מדברי חז"ל במדרש ובגמ') ששאול נהג כראוי, אולם הבית יוסף (יו"ד סי' קנז) מביא שיש שפירשו את דברי המדרש- 'אך'- לאסור למסור את עצמו למיתה אף במצב כזה של שאול, וכך כתב:
"ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו.. ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה".
ומוסיף ומספר מעשה נורא:
"ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם".
הג"ר שלמה גורן זצ"ל פרסם מאמר בקובץ אור המזרח (תמוז- אלול ה'תש"ך) ובו צידד שמעשה הקנאים במצדה היה מותר ונכון מבחינת ההלכה, וכך כתב:
"ובאשר למקרה של מצדה, הרי מדבריו של יוספוס פלביוס..מתברר בעליל שהיו אצלם כל החששות הנ"ל גם יחד, הן של לקיחת הנשים לקלון והגברים לכל מיני התעללויות וייסורי מוות, וכן היו נועדים לעריכת תהלוכות ניצחון בראש כל חוצות.. מכל זה מתברר שהשבי בידי הרומאים היה כרוך עם כפיה לכל העברות שבתורה, וליסורי מוות לבוז ולקלון..ולכן על פי ההלכה היום מצווים ליהרג..".
לאור זה מחדש הגר"ש גורן, שבמקרה בו נופל חייל בשבי וחושש שיישבר וימסור מידע שיפגע ביהודים רבים מצוה להיהרג ולא למסור את מידע זה, וכן במידה ונפילתו בשבי תביא לחילול ה' גדול, רשאי לשלוח יד בנפשו!
הג"ר משה צבי נריה זצ"ל חולק עליו ומשיב על טענותיו במאמר שפורסם בעלי משמרת (מס' 14 ה'תשכ"א), בין השאר מכך שמנין לו לסמוך על אותם נימוקים להיתרו של מעשה שאול המתאימים גם למצדה, ולא לפסוק כשאר הנימוקים. ועוד, מנין להשוות את החילול ה' שבנפילת מלך בשבי לחילול ה' אחר?
ולבסוף חותם את מאמרו במשפט חריף:
"ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגיטאות ובמחנות-המות, והיו צפויים ליסורים והתעללויות ולהעברה-על-דת - אילו היו נוהגים כפסק-דינו של הרב גורן, לא היה נשאר מהם שריד ופליט. זהו אפוא פסק-דין מוטעה ומסוכן, ויש להסתייג ממנו, כי נותן-התורה צווה עלינו את החיים, "וחי בהם - ולא שימות בהם".
הרב לוי יצחק רבינוביץ (במאמרו בסיני גליון נה, ה'תשכ"ד) חולק על הגר"ש גורן, ומעיר, שאלעזר בן יאיר מפקד מצדה לא תלה את מעשהו בכל הנימוקים אותם הזכיר הגר"ש גורן, אלא בכך שאינם רוצים להיות משועבדים לזר מלבד להקב"ה.
נימוק זה, ודאי אינו מצדיק הלכתית את מעשיהם.
