שאלה שבועית: חולה קורונה שטעם מהסיר המוסדי
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בגדרי היזק שאינו ניכר
כפי שידוע מתפשטת היום בעולם, ולצערנו גם במדינת ישראל מגפת הקרונה, אנו כולנו תפילה לבורא עולם שלא יהיו יותר חולים בקורונה. אולם ברצוננו לעסוק היום בשאלה הלכתית העשויה להתעורר בעקבות התפשטות הנגיף, ששורשיה נטועים היטב בסוגיות במסכתנו.
בחור הלומד במוסד מסויים נדבק בנגיף הקורונה ובכל זאת לא סיפר לאף אחד מהסובבים אותו על הידבקותו בנגיף. לפני אחת מארוחות הצהריים במוסד, תקף את אותו בחור רעב, והוא הלך לסיר המרכזי ונטל ממנו ישירות אוכל. לאחר מכן התברר לאנשי המוסד שאותו בחור חולה בקורונה, ובעקבות זאת נאלצו לזרוק את האוכל שהוכן לארוחת צהריים. ומפאת קוצר הזמן נאלצו להזמין מזון חלופי מקייטרינג בסכום גבוה בהרבה מעלות ארוחת צהריים רגילה במוסד.
שוויו של האוכל שנזרק הוא 7000 ₪, ואילו התשלום אותו הוציא המוסד עבור האוכל שנרכש מהקייטרינג הוא 18,000 ₪. הנהלת המוסד פנתה לאותו בחור ודרשה שישא בתוצאות של מעשהו וישלם למוסד את ההוצאות.
שאלתנו היא, האם הבחור חייב לשלם, ואם כן, כמה:
פשוט הדבר שהבחור לא צריך לשלם גם את סכום ארוחת הצהריים שנזרקה וגם את סכום ארוחת הצהריים שנרכשה מהקייטרינג יחד, שהרי בסופו של דבר המוסד רכש בכסף זה את ארוחת הצהריים למוסד.
השאלה היא אם כן, האם צריך לשלם 7000 ₪, 18,000 ₪, או שמא אינו צריך לשאת בהוצאות כלל
חישבו, האם יהיה הבדל בין מקרה בו הבחור הודה מעצמו שטעם מהסיר, אך אף אחד לא ראהו עושה זאת, למקרה בו יש שני עדים שראו את הבחור אוכל ישירות מהסיר.
עוד יש לברר האם ישתנה הדין במקרה בו הבחור לא ידע שהוא חולה בנגיף.
רק נציין, שהנחת היסוד שלנו היא שהעברת חיידקים למאכל מוגדרת כ'היזק שאינו ניכר', כך מניח גם הג"ר צבי שפיץ בספרו משפטי התורה (בבא קמא עמ' כז).
ההלכה היא המזיק היזק שאינו ניכר- במזיד- חייב לשלם, כפי שאומרת המשנה בגיטין (נב, ב): "המטמא (טהרותיו של חברו) והמדמע (מערב חולין בתרומה) והמנסך... במזיד חייב. וגם אם היזק שאינו ניכר אין שמו היזק מהתורה, קנסוהו חכמים וחייב לשלם. בשוגג- נחלקו התנאים (שם נג, ב), ולהלכה נפסק (שו"ע חו"מ שפה, א) שפטור.
תשובה
תחילה נדגיש שוב, שתשובתנו מתבססת על הנחת היסוד שהיזק שאינו ניכר מוגדר כך גם אם חוסר הניכרות נובעת מסיבה מציאותית.
אולם אם נניח שהיזק מוגדר כאינו ניכר רק אם חוסר הניכרות נוסע מכך שהנזק הוא 'הלכתי'- כמו מטמא מדמע ומנסך, אולם חוסר ניכרות פיזי עדיין נחשב היזק ניכר- פשוט שבמקרה זה יהיה הבחור חייב לשלם ללא חילוק בין שוגג למזיד.
בפשטות, אין הבחור חייב לשאת בהוצאות הקייטרינג, הואיל וזהו נזק בגרמא, וגרמא הנזיקין פטור.
כל הדיון למעשה נסוב אודות 7000 השקלים שהוציא המוסד על ארוחת הצהריים שנזרקה לפח.
בפשטות, הואיל ומעשהו הוא היזק שאינו ניכר- יהיה תלוי הדבר אם הבחור עשה זאת בשוגג או במזיד. במקרה בו עסקנו שהבחור ידע שהוא חולה בקורונה ובכל זאת אכל- זהו מעשה נזק במזיד, והוא חייב עליו.
אולם במקרה בו לא ידע הבחור שהוא נושא בקרבו את הנגיף- מעשה הנזק נעשה בשוגג, והיזק שאינו ניכר בשוגג פטור.
האם יש צורך בכוונה להזיק כדי לחייבו בקנס? כל דברנו עד עתה מבוססים על ההנחה שאין צורך בכוונה להזיק כדי לחייב את המזיק בהיזק שאינו ניכר, ואכן, כן היא דעת הרמב"ם (חובל ומזיק ז, ד), וכן פסקו השולחן ערוך (שם) והש"ך (שם ס"ק א).
אולם הראב"ד (חובל ומזיק שם) חולק, וסובר שחכמים קנסו וחייבו בהיזק שאינו ניכר רק אם כוונת המזיק להזיק, אולם אם המזיק לא התכוון להזיק, אלא התכוון להנאת עצמו- לא קנסוהו חכמים, ופטור מלשלם.
לדבריו, במקרה שלנו לא היה לאותו בחור כוונה להזיק, אלא תאוות האכילה שלו גרמה לו לאכול מהסיר של כולם, ועל כן לכאורה לדברי הראב"ד ייפטר. הראב"ד הוא אינו דעת יחיד בענין זה- וכדבריו נראה מרב האי גאון, הרי"ף והרמב"ן. ועל כן לכאורה הבחור המזיק יוכל לטעון ש'קים לו' כגדולי עולם אלו ולא ניתן יהיה להוציא ממנו ממון.
אין לומדים קנסא מקנסא- בנוסף, הגמ' (גיטין נב, ב) מביאה שנחלקו רב ושמואל מהו 'המנסך' הנמנה במשנה בין ההיזקים שאינם ניכרים:
"איתמר מנסך- רב אמר: מנסך ממש (יין לעבודה זרה) ושמואל אמר: מערב (יין כשר של חברו ביין נסך)".
הגמ' שואלת מדוע רב לא ביאר את המשנה כשמואל ש'מנסך' היינו מערב? ומשיבה: "אמר לך: מערב היינו מדמע"- ולכן לא היתה המשנה צריך למנות בנפרד גם מדמע. כיצד שמואל ישיב על שאלה זו? משיבה הגמ':
"ואידך, קנסא הוא ומקנסא לא ילפינן".
לדברי שמואל, איננו יכולים ללמוד לחייב ב'היזקים שאינם ניכרים' שלא נמנו במשנה, הואיל וכל חיוב היזק שאינו ניכר הוא חיוב קנס ולא מן הדין, ואיננו מחדשים חיוב קנס מעצמנו.
כמי נפסקה הלכה- כרב או שמואל? דעת הרמב"ם (חו"מ ז, ב) לפסוק הלכה כדברי רב, אולם הרמב"ן (בקונטרס דד"ג) פסק הלכה כשמואל הואיל והלכה כשמואל בדיני, וכן מדייק הש"ך (חו"מ שפה ס"ק א) מדברי רב האי גאון והרי"ף[1] והרא"ש.
נמצא איפוא, שמסיבה נוספת לא ניתן לחייב את הבחור הואיל ויכול לומר ש'קים לו' כשיטת הראשונים הזאת הסוברת שהלכה כשמואל.
האם 'מודה בקנס פטור' במקרה זה? עד עתה עסקנו במקרה בו יודעים אנו שהבחור אכל מהסיר בעקבות עדות של שני עדים שראוהו עושה זאת. מה קורה במקרה שאנשים אחרים לא ראוהו נוטל את האכול מהסיר הגדול, אלא הוא בא מעצמו וסיפר לנו.
ידוע הכלל ש'מודה בקנס- פטור' ('אשר ירשיעון אלוהים'- 'פרט למרשיע עצמו' (ב"ק סד, ב). האם כלל זה נכון גם ביחס לאיסורים דרבנן[2]?
נחלקו בשאלה זו הראשונים: דעת המרדכי (ב"ק סי' קפ) וכן הכריע הש"ך (שפח, ס"ק נא) שלא אומרים את כלל זה בקנס דרבנן, אולם השיטה מקובצת (ב"ק צא, ב) בשם רבנו יונתן חולק וסובר שגם בקנס דרבנן (המוטל על החוטף מצוה) מיישמים את הכלל של מודה בקנס פטור.
קנס במקום חיסרון- הג"ר צבי שפיץ רוצה לומר שגם לשיטה מקובצת הסובר שמודה בקנס פטור גם באיסור דרבנן, אין זה נכון בכל קנסות דרבנן, אלא רק בקנסות שבאים במקרה בו לא נחסר האחר ממון, אולם במקרה של היזק שאינו ניכר שהניזק נחסר ממון בעקבות מעשה הנזק, גם השיטה מקובצת יודה שהודאת המזיק אינה פוטרתו מתשלומין.
[1] המקור בדברי הרי"ף הוא מכך שדן לגבי הדין של החוטף מצוה מחברו שצריך לשלם עשרה זהובים. ומוכיח שאין זה קנס, מפני שאם היה קנס לא היינו יכולים ללמוד מקנס על 'גונב' מצוות כיסוי הדם לשאר גניבת מצוות.
[2] ועל אף שבשל תורה הקלנו ופטרנו אותו, פעמים שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וכאן צריך לומר שחכמים השיתו עליו דין מזיק- שם מזיק.
